"1. שפירא מאשר כי כל הסכומים שלוי משה קיבל ממבנים לתעשייה מעלה אפריים בע"מ 1,388,000 ₪ שולם עליהם מס כדין עבור לוי כפרטי עד סוף שנת 2001.
2. לוי מחזיר למבנים לתעשייה 292,000 ₪ שקבל ביתר.
3. שפירא מתחייב להעביר את המניות של חברת דלתא שהוא מחזיק בנאמנות עבור לוי ללוי או למי שלוי יורה, ומפקיד את שטר העברת המניות בידי עו"ד נטוביץ אשר יבצע את העברה על קיום התנאי המפורט בסעיף 7 לעיל.
4. חלקו של לוי ביתרת הכספים שנמצאים בדלתא הינו סך של 660,000 ₪ (30% מהזכויות) ברוטו ודלתא תנהג בסכומים אלו כלפי לוי כפי שהיא נוהגת כלפי יתר בעלי המניות לפי הוראות רו"ח דלתא (רו"ח סלמון).
5. דלתא תעביר לשפירא את יתרת הזכות אשר עומדת לזכותו בספרי החברה בגין עבודתו בדלתא הינו סך של 120,000 ₪ נטו.
6. כל החיוביים המפורטים לעיל הינם חיובים שלובים והדדיים.
7. הסכם זה מותנה בהסכמת הגובה הראשי של מס הכנסה ירושלים לאמור בסעיף 2 לעיל כי הסכום אותו מחזיר לוי למבנים לתעשייה הינו החזר תשלום ביתר.
8. עם ביצוע האמור במכתב זה לא תהינה לכל צד תביעות האחד כלפי השני וכן כלפי דלתא בכל הקשור לקשריהם עם דלתא." (ההדגשות הוספו – אר.ב.).
50. אותו הסכם (מוצג נ/1) לא צורף לתצהירו של גיורא שפירא. במהלך דיון ההוכחות, ביקש ב"כ הנתבעים להגיש את המסמך וב"כ התובע התנגד להגשתו. במהלך הדיון התרתי לשאול שאלות בחקירה הנגדית בנוגע למסמך, בכפוף לאפשרות להעלות טענות בעניין זה במסגרת הסיכומים (החלטה בעמ' 48 לפרוטוקול, ש' 21-20). בהמשך הדיון, במהלך חקירתו הנגדית של גיורא שפירא, סומן המסמך כמוצג נ/1 תוך מתן אפשרות לצדדים לטעון ביחס לשאלת הקבילות והמשקל שיש לייחס לו (עמ' 118 לפרוטוקול, ש' 27-25). בסיכומיו, לא העלה התובע כל טענה ביחס למסמך ורק לאחר שהנתבעים טענו טענות ביחס אליו בסיכומיהם, ציין ב"כ התובע בסיכומי התשובה (סעיף 8) כי המסמך הוסתר מבית המשפט ולא צורף לתגובות להמרצת הפתיחה, או לתצהירי עדות ראשית מטעם הנתבעים ולכן הם מושתקים מלטעון לגביו.
51. אף לאחר ששקלתי את התנגדות התובע, אני סבורה כי יש לקבל את ההסכם (מוצג נ/1) כראיה בתיק. ככלל, אין מניעה לבצע גילוי מסמכים גם בהליך שנפתח כהמרצת פתיחה כשמתעורר בכך הצורך (רע"א 2284/05 רגומי 1978 בע"מ נ' אמנון שלוס (פורסם במאגרים, 22.5.2005)) ולצורך כך יש לפנות בפנייה מוקדמת לבעל הדין שכנגד (ה.פ. (מרכז) 69430-02-19 נירית כהן נ' אתרי אל-גד (1986) חברה לבנין והשקעות בע"מ (פורסם במאגרים, 6.6.2019)). במקרה דנן, התובע לא פנה לנתבעים בדרישה לגילוי מסמכים, גם לאחר שההליך עבר לפסים של תובענה בסדר דין רגיל, עובר להגשת תצהירי עדות ראשית.
52. מעבר לכך, הגם שהתובע טען כי אינו מכיר את המסמך (עמ' 49 לפרוטוקול, ש' 12) וכי לא חתם עליו (עמ' 51 לפרוטוקול, ש' 2), נראה שהלכה למעשה התובע ושפירא התנהגו בהתאם לאמור באותו הסכם. כך, באותו הסכם צוין, כי חלקו של התובע ביתרת הכספים שנמצאים בחברה הינו בסך של 660,000 ובחקירתו הנגדית, מתייחס התובע לסכום זה של 660,000 ₪ (עמ' 30 לפרוטוקול, ש' 4-1).
53. שפירא העיד בחקירתו הנגדית, כי בשנת 2004 הוא לא העביר לתובע את המניות מכיוון שהתובע לא הביא לו אישור ממס הכנסה ולפני העברת המניות, הוא רצה להסדיר כספים שהתובע קיבל ממנו ביתר בסך של 292,000 ₪ (עמ' 111 לפרוטוקול, ש' 34-25) וזהו הסכום שהתובע התחייב להחזיר בהתאם לסעיף 2 לאותו הסכם (נ/1).
54. בנוסף, שפירא אישר שהגם שבמסמך צוינה חברת דלתא פיתוח, הכוונה לחברת שרוני אורנית (עמ' 118 לפרוטוקול, ש' 28 – עמ' 119, ש' 6). זאת ועוד, בהתאמה לסעיף 3 באותו הסכם (נ/1), הנאמנות במניות התובע הועברה לחברת ש.ר., בהתאם להסכם העברת הנאמנות (נספח 2 להמרצת פתיחה), אודותיו יפורט בהרחבה להלן.
55. עוד בהתאמה למוסכם בסעיף 8 לאותו הסכם (נ/1) גם בהסכם העברת המניות הוסכם כי: "3. הנאמן היוצא [שפירא] והנהנה [התובע] מצהירים בזאת כי כנגד חתימת הסכם זה הם מוותרים על כל טענה ו/או תביעה שהיו להם בגין אחזקת המניות ו/או העברתן.".
הסכם העברת הנאמנות
56. בהמשך שנת 2004, נחתם הסכם העברת נאמנות (נספח 2 להמרצת פתיחה) בין הנאמן היוצא – גיורא שפירא, לבין הנהנה – התובע ולבין הנאמן הנכנס – חברת ש.ר.
בסעיפים 10-7 להסכם העברת הנאמנות, הוסכם כדלקמן:
"7. הנאמן הנכנס יעביר את המניות על שם הנהנה בכל עת שיקבל דרישה בכתב לכך מאת הנהנה.
8. הנהנה מתחייב לשפות את הנאמן הנכנס בגין כל נזק שיגרם לנאמן במישרין ו/או בעקיפין כתוצאה מהחזקת המניות הנ"ל.
9. הנהנה מתחייב להמציא לפי חלקו היחסי בחברת שרוני אורנית בע"מ את המימון הדרוש ו/או את הביטחונות הדרושים לצורך פעילות החברה כפי שתהיה מעת לעת.
10. המצאת הבטוחות ו/או השיפוי הנ"ל לפי העניין הינה תנאי להעברת המניות." (ההדגשות הוספו – א.ר.ב.).
57. נסיבות החתימה על הסכם העברת הנאמנות, נלמדות מעדות התובע (סעיף 9 לתצהירו) לפיה, לאחר שהוא הגיש את המרצת הפתיחה נגד שפירא "התקיים דין ודברים בין כל השותפים בחברה, קרי, ביני ובין המשיבים 1-3, אשר בסופו של דבר הוסכם כי מניותיי בחברה יוחזקו בנאמנות על-ידי המשיבה 6. יצוין, יובהר ויודגש כי המשיבה 6 הינה בבעלותו ובשליטתו של המשיב 3.". בן עטיה הצהיר (סעיף 16 לתצהירו) כי העברת הנאמנות במניות נעשתה "על מנת לעזור למר לוי לסיים את המחלוקת ואת ההליך המשפטי עם מר גיורא שפירא".
ההסכמים משנת 2005
58. הנתבעים טוענים כי התובע מכר את מניותיו בשנת 2005. הנתבעים נסמכים לעניין זה על שני מסמכים שלטענתם התובע חתם עליהם. הראשון, כתב התחייבות מיום 14.3.2005 והשני הסכם הלוואה מיום 16.3.2005.
בכל הנוגע למסמך מיום 14.3.2005 התובע הכחיש בעדותו בפני כי חתם על המסמך. בכל הנוגע למסמך מיום 16.3.2005 התובע מאשר כי חתימותיו מופיעות על גבי המסמך (6 חתימות) אך העיד כי החתימות "הושתלו".
כתב התחייבות מיום 14.3.2005
59. המסמך מיום 14.3.2005 הוא מסמך התחייבות שבהתאם לעדותו של בן עטיה נכתב בכתה ידו (ר' עמ' 75 לפרוט' הדיון), על גבי נייר פירמה של חברת "גלי משה בוקר שיווק ואריזה בע"מ" (נספח 2 לתשובת הנתבעים), כדלקמן:
"אני החתום מטה משה לוי ת.ז. מס' 42047878 מאשר קבלה של 215,100 אלף שקל במזומן שווה ערך $50,000 (חמישים אלף דולר) על חשבון עיסקת רכישת המניות שלי בדלתא פיתוח השקעות ומסחר 1995 בע"מ. ס"ה 30% מניות.
סכום כל העיסקא $100,000 (מאה אלף דולר).
במידה ואחליט לרכוש חזרה עד תקופה של שנה אשלם $150,000 (מאה וחמישים). במידה ולא ותעבור השנה אקבל עוד $15,000 (חמש עשרה אלף) והעיסקה תסתיים." (ההדגשה הוספה – א.ר.ב.).
בתחתית המסמך מופיע שמו של התובע וחתימה מתחתיו וכן נרשם "עד לחתימה בן עטיה שלום" עם חתימה.
60. בפני בית המשפט הוצג המסמך המקורי (עמ' 35 לפרוטוקול, ש' 15-14) ובין הצדדים קיימת מחלוקת עובדתית האם התובע אכן חתם על אותה התחייבות. מחד, לגרסת הנתבעים, התובע חתם על המסמך. מאידך, לגרסת התובע, הוא לא חתם על ההתחייבות ומדובר בזיוף חתימתו וב"מסמך מפוברק".
61. באשר להוכחת חתימה של אדם, בע"א 5293/90 בנק הפועלים נ' שאול רחמים בע"מ (פורסם במאגרים, 29.6.1993), קבע בית המשפט העליון את הדברים הבאים:
"הכלל בכגון דא הוא, כי כאשר נתבע כופר בחתימתו על מסמך, על התובע להראות כי החתימה על גבי המסמך היא אמנם חתימתו של הנתבע [...] כלל זה נובע מכך שנטל השכנוע להוכחת כל מרכיביה של התביעה מוטל על התובע: חתימת הנתבע על המסמך הרלוואנטי – כמו כתב הערבות בענייננו – חיונית להוכחת חבותו של הנתבע על-פי המסמך, והיא בגדר "עמוד התווך של התובענה" [...] לאור כלל זה היה על הבנק לשכנע, כי החתימה על כתב הערבות ת/ 4היא אמנם חתימתה של המשיבה השלישית.
[...]
קיימות שלוש דרכים עיקריות שבהן ניתן להוכיח, כי חתימה כלשהי היא חתימתו של פלוני: האחת, באמצעות עדות ישירה – היינו, עדותו של החותם או של מי שהיה עד לחתימה [...] שנייה, באמצעות השוואת החתימה השנויה במחלוקת לחתימה הידועה כאמיתית, תוך התחקות אחרי נקודות הדמיון והשוני ביניהן [...]; והשלישית, על-ידי עדותו של מי שמכיר היטב את כתב היד או החתימה השנויים במחלוקת ומעיד על מידת התאמתן למסמך שבדיון [...].
המכנה המשותף לדרכי הוכחה אלה הוא קיומם של אלמנטים ראייתיים חיצוניים למסמך שבמחלוקת, השופכים אור על זהות עורך המסמך או החתום עליו. הווי אומר, כאשר מתגלעת מחלוקת בכגון דא, אין די במסמך עצמו כדי ללמד, ולו לכאורה, מיהו החתום עליו, והצד אשר עליו מוטל נטל השכנוע חייב להניח נדבכים ראייתיים נוספים, אשר ביחד עם המסמך יהיה בהם די כדי להרים את הנטל האמור (עמ' 261 בפסק הדין)." (ההדגשות הוספו – א.ר.ב.).
בת"א (מחוזי חיפה) 426/02 בני בנימין לקרץ בע"מ נ' דקל הכרמל מהנדסים יועצים בע"מ (פורסם במאגרים, 14.2.2006), קבע כב' השופט עמית את הדברים הבאים לעניין נטל ההוכחה, נטל הבאת ראיות ונטל השכנוע במקרה בו עולה טענת זיוף:
"כאשר צד מכחיש את חתימתו, על הצד השני נטל השכנוע להוכיח את אמיתות החתימה [...]. לטעמי, השוני במעמד הצדדים, אם כתובע ואם כנתבע, אינו מעביר בנקודה זו את נטל השכנוע. הכלל הוא, שהדין המהותי הולך אחר הדין הראייתי, ועל בעל דין להוכיח טענה המקדמת את עניינו [...] מטעם זה, מקום בו בחתימת שטר עסקינן "כאשר אמיתותה של חתימה שנויה במחלוקת, זה טוען כי זוייפה וזה טוען כי אמיתית היא, המסתמך על החתימה חייב בהוכחת אמיתותה" [...]
עם זאת, נזכיר כי הנטל המשני של הבאת הראיות (להבדיל מנטל השכנוע) יכול לעבור מצד לצד במהלך המשפט.
[...]
טענת זיוף ומרמה, מצריכה תשתית ראייתית בעלת משקל סגולי גבוה יותר מזה הנדרש בתביעה אזרחית רגילה, אם כי הנטל הוא כמקובל במשפט אזרחי - ע"א 475/81 זיקרי נ. כלל, פ"ד מ(1) 589, 598; ע"א 400/86 עזבון המנוח בן ציון קריגר ז"ל נ. ד"ר סבינה קריגר, פ"ד מב(4) 500, 504-505; ע"א 7424/96 בנק המזרחי נ. אליהו גרציאני בע"מ, פ"ד נד(2) 145, 157; ע"א 6095/97 בנק דיסקונט נ' איטר, פ"ד נו(4) 721, 734; ע"א 6465/93 אליהו כהן נ. יוסף לנגרמן, דינים מ 920.
ודוק: אין בכלל זה להעביר אל לקרץ את נטל השכנוע, אך יש בו כדי להשליך על רמת ההוכחה, במיוחד אם יימצא כי נטל הבאת הראיות עבר לשטחם" (פסקאות 9- 10 בפסק הדין, ההדגשות הוספו – א.ר.ב.).
62. אני סבורה כי לאור המסמכים והעדויות שהובאו בפניי, הנתבעים עמדו בנטל המוטל עליהם לשכנע כי התובע אכן חתם על כתב ההתחייבות.
63. ראשית, הנתבעים העידו בעדות ישירה של שני עדים כי התובע הוא זה שחתם על המסמך. בן עטיה העיד שהחתימה על המסמך הייתה בפגישה שנערכה ביניהם בחניון ברידינג (עמ' 75 לפרוטוקול, ש' 21-19) והצהיר (סעיף 21 לתצהירו) כי: "ההסכם נחתם עם שותף עסקי שלי, גלי משה בוקר שיווק ואריזה בע"מ, גם אני חתמתי על ההסכם, ומר לוי קיבל בעת חתימת ההסכם סך של 50,000 דולר עבור המניות שלו. מר לוי חתם ואישר בהסכם כי הוא קיבל לידיו סך של 50,000 דולר על חשבון מכירת כל מניותיו בשרוני אורנית וכי שווי העסקה כולה הוא 100,000 דולר." (ההדגשה בקו במקור – א.ר.ב).
עדות זו נתמכה בעדותו של ויקטור בוקר, אשר העיד כי הוא פגש את התובע פעם אחת בחניון ברידינג ומסר לו 50 אלף דולר (עמ' 58 לפרוטוקול, ש' 19-16) והצהיר (סעיף 4 לתצהירו) כי: "ביום 14.3.2005 נפגשתי עם מר משה לוי ועם מר שלום בן עטיה, וסיכמנו את כל פרטי העסקה... את הסיכום הזה העלינו על הכתב בהסכם שנחתם באותו יום... במעמד חתימת ההסכם, שילמנו למר לוי סך של 215,000 ₪ (שווה ערך ל-50,000 דולר) עבור המניות שלו והוא חתם על ההסכם ואישר שקיבל את הכסף.".(ההדגשה הוספה – א.ר.ב.).
64. התובע טוען כי ויקטור בוקר אינו עד אובייקטיבי, זאת לאור קשרי חברות בינו לבין בן עטיה. יצוין כי בהתאם לעדותו של ויקטור בוקר הקשר בין ויקטור בוקר לבין בן עטיה הוא קשר עסקי בנדל"ן וחקלאות (עמ' 57 לפרוטוקול, ש' 30- עמ' 58, ש' 14). אני סבורה כי יש קושי לומר כי מדובר בעד אוביקטיבי כטענת הנתבעים. בוקר העיד כי שילם כספים לתובע תמורת המניות ולכן מובן כי הוא בעל אינטרס. אך, אין בכך כדי לגרוע מהתרשמותי שעדותו לעניין הפגישה עם התובע וחתימת התובע על המסמך היתה אמינה.
65. מעבר לכך, כאמור, במסגרת הסכם ההלוואה מיום 16.3.2005 אשר התובע מאשר כי חתימותיו מופיעות עליו ואשר, כפי שיפורט להלן, שוכנעתי כי הוא אכן חתום עליו, נכתב בסעיף 4.1 כי "מתוך סכום ההלוואה האמור לעיל הועבר ללווה סכום של 215,000 ₪ (מאתיים וחמישה עשר אלף ומאה שקלים חדשים) שהינו שווה ערך ל-50,000 $ (חמישים אלף דולר ארה"ב) ביום 14.3.2005.".
הנה כי כן התובע מאשר במסגרת המסמך מיום 16.3.2005 שעליו מופיעות חתימותיו, כי ביום 14.3.2005 קיבל 50,000 דולר וזאת בהתאמה מלאה לאמור במסמך מיום 14.3.2005.
66. בנוסף לכך, בקדם המשפט (ביום 17.2.2019) ציינה ב"כ התובע בנוגע לחתימה על אותו מסמך, כי: "אני מדברת על נספח 2 עם הכותרת גלי משה. אני אבהיר בתצורה חד משמעית, המבקש אומר שמעולם לא חתם על זה. הוא הסביר לי שישבנו איפה בדיוק לטענתו הזיוף, כשטענתי לפני כן אמרתי שגם אם הוא היה חותם זה לא היה מספיק." (עמ' 5 לפרוטוקול, ש' 12-8).
אולם, למרות שהמסמך מיום 14.3.2005 צורף לכתב התשובה שהוגש על ידי הנתבעים, התובע כלל לא העלה בתצהיר העדות הראשית שלו את טענת הזיוף.
גרסת התובע כי חתימתו על גבי כתב ההתחייבות זויפה, נטענה מפיו לראשונה בחקירתו הנגדית (עמ' 31 לפרוטוקול, ש' 7-6, 11-10, 21, 35) כל שהצהיר התובע בהקשר זה בתצהיר עדותו הראשית היה כי: "טענתם של המשיבים כאילו מכרתי את מניות החברה שבבעלתי [צ.ל. בבעלותי – א.ר.ב] הינה טענה מופרכת בעליל אשר מהווה המשך להונאה ולעושק המתרחש כאן." (סעיף 14 לתצהיר). לא זו בלבד שהתובע כלל לא התייחס בתצהירו באופן ספציפי לאותם הסכמים משנת 2005, אלא שהוא כלל לא הצהיר בנוגע לאותן טענות ביחס לזיוף חתימתו בכתב ההתחייבות ו"שתילת" חתימתו בהסכם ההלוואה.
מעבר לכך, עדותו בעניין זה במהלך הדיון היא בגדר עדות יחידה של בעל דין.
67. בנוסף לכך, בחקירתו הנגדית אישר התובע את הפגישה בינו לבין בן עטיה ברידינג בשנת 2005 בחלק האחורי של הרכב של בן עטיה. אמנם, התובע התנגד לכך שבאותו מפגש הוא חתם על כתב ההתחייבות וטען, כי באותה סיטואציה בן עטיה הראה לו מסמך אחר, שהוצג לתובע קודם לכן בחקירתו ובו התייחסות ל-600,000 ₪. אולם, יש בכך כדי ללמד כי אכן התקיימה פגישה בחניון רידינג, כטענת הנתבעים.
68. לאור כל האמור לעיל, מצאתי לנכון להעדיף את גרסת הנתבעים כי המסמך שנחתם ביום 14.3.2005 היה אותו כתב התחייבות אשר התובע חתם עליו.
69. באותו כתב התחייבות, שבן עטיה כתב בכתב ידו וחתם עליו כ"עד לחתימה" (עמ' 74 לפרוטוקול, ש' 36 – עמ' 75, ש' 1) אישר התובע, כי הוא קיבל לידיו סך של 50,000 דולר על חשבון מכירת מניותיו בחברת דלתא פיתוח וכי שווי העסקה כולה הוא 100,000 דולר.
עוד צוין בכתב ההתחייבות, כי התובע יהיה רשאי לרכוש חזרה את המניות שמכר תוך שנה אחת, בתנאי שישלם סך של 150,000 דולר עבור אותה רכישה חוזרת ובמידה והתובע לא ישלם סכום זה, הוא יקבל עבור מכירת המניות סכום נוסף של 15,000 דולר והעסקה תסתיים.
70. הגם שבאותו כתב התחייבות צוין, כי התובע מוכר את מניותיו בחברת דלתא פיתוח, הוכח בפניי כי הכוונה הייתה למניותיו בחברת שרוני אורנית, מאחר ולתובע כלל אין מניות בדלתא פיתוח. התובע אישר בחקירתו הנגדית, כי כל המניות של דלתא פיתוח מוחזקות על ידי שרוני אורנית (עמ' 15 לפרוטוקול, ש' 31-16). לכן, למעשה, אין לו מניות בדלתא פיתוח. בן עטיה הסביר בחקירתו הנגדית, כי בכתב ההתחייבות "כתבנו שזה בדלתא פיתוח וזו הייתה טעות למעשה התכוונו לשרוני אורנית." (עמ' 73 לפרוטוקול, ש' 26-25). גם ויקטור בוקר נשאל בחקירתו הנגדית, מדוע נרשם בכתב ההתחייבות לגבי מניות בדלתא פיתוח השקעות ומסחר והשיב: "זה בשרשור... זה טעות זה שרשור, זה שרוני, זה החברה שהוא החזיק." (עמ' 65 לפרוטוקול, ש' 36-32).
71. אודות הנסיבות לחתימה על כתב ההתחייבות ניתן ללמוד מעדות התובע בחקירתו הנגדית, כי משנת 2000 הוא היה "במצב כלכלי לא פשוט" (עמ' 30 לפרוטוקול, ש' 29-26) ומעדות בן עטיה (סעיף 19 לתצהירו) כי "ככל הידוע לי, בתחילת 2005 נקלע מר לוי למצוקה כספית והוא רצה למכור את מניותיו בשרוני אורנית תמורת 100,000 דולר שיקבל באופן מיידי.". בחקירתו הנגדית, חזר בן עטיה על דברים אלו והעיד, כי החתימה על כתב ההתחייבות, הייתה לאחר שהתובע "היה במצוקה ביקש עשינו. זה הכל." (עמ' 75 לפרוטוקול, ש' 14-13) ו"אמר לי אני חייב כסף" (עמ' 76 לפרוטוקול, ש' 5).
72. בן עטיה נשאל בחקירתו הנגדית מדוע צרף לעסקה את ויקטור בוקר והשיב:
"כי זה ייראה לא טוב שאני אביא ואקנה ממנו את המניות ואז כשהוא חזר ואמר,
עו"ד טל: למה זה יראה לא טוב?
העד מר בן עטיה: לא יודע אני לא, אני קודם כל לא רציתי את זה כי זה לא מתאים לי ולא הייתי צריך את זה... ועשיתי את זה בתור טובה לחבר זה הכל."
עו"ד טל: אז למה הכנסת את ויקטור
(עמ' 76 לפרוטוקול, ש' 19-14 ההדגשה הוספה – א.ר.ב.).
בהמשך העיד: "למה הכנסתי את ויקטור? כי יש לי איתו הרבה עסקים והוא יודע להביא כסף מהיום למחר אם אני מתריע לו והוא הביא... אבל אני לא רציתי לשלם. בסוף נכנסתי בחצי כי לא רציתי לשבור את כל העסק הזה." (עמ' 76 לפרוטוקול, ש' 25-20).
73. בחקירתו הנגדית הסביר ויקטור בוקר, כי הוא הסכים להצעתו של בן עטיה להצטרף לרכישת המניות כי "אני סמכתי על שלום, בדיעבד קיבלנו אפס, ולכן זה בכלל לא רלוונטי. אני כל החיים שלי עושה עסקים ואני גם לפעמים מפסיד." (עמ' 59 לפרוטוקול, ש' 27-26). בהמשך העיד בוקר, כי בן עטיה "אמר שיש מניות של חברה שיהיה סיכוי שבעתיד נקבל, יש איזה דיון עם המועצה על איזה 36 יחידות דיור ויש סיכוי שאנחנו נזכה בהם וזה חלק מהעסקה. במידה ואתה תשקיע יהיה לך חלק לפי האחוזים שאנחנו רוכשים. זה מדובר על 15% כאילו הצד שלי והוא החזיק 30%. ואני בגלל שאני סומך על שלום ומאמין לו, הסכמתי ללכת איתו על העניין." (עמ' 60 לפרוטוקול, ש' 29-24).
74. ויקטור בוקר העיד כי באותה פגישה בחניון רידינג, העביר לתובע 50,000 דולר במזומן בשקלים חדשים. בן עטיה העיד שויקטור בוקר "חצי הוא שילם חצי אני שילמתי. 50 הוא שילם את הראשונים ביום שחתמנו על המסמך הזה בכתב יד ואת החצי השני אני שילמתי לו במעמד חתימת הסכם ההלוואה." (עמ' 77 לפרוטוקול, ש' 3-1). בתצהירו (סיפת סעיף 4) העיד בוקר כי באותו מעמד הוא שילם לתובע במזומן סך של 215,000 ₪ (שווה ערך ל-50,000 דולר) עבור המניות שלו והתובע אישר שקיבל את הכסף. בחקירתו הנגדית, נשאל בוקר "האם פגשת בן-אדם זר שבחיים לא הכרת ונתת לא מעטפה של 50000 דולר הוא לקח אותה והלך?" השיב "לא הלך הוא ישב דיבר עם שלום, אני סמכתי על שלום מה ששלום אמר לי עשיתי." (עמ' 58 לפרוטוקול, ש' 31-28). עוד העיד בוקר כי התובע הוא שביקש לקבל את התשלום במזומן: "בגלל שהוא דרש לקבל את הכסף במזומן ולא בצ'ק וכולו היה מסובך מעל הראש שלו. זה הכל." (ר' עמ' 66 ש' 17 לפרוט' הדיון).
75. מעבר לכך, העובדה שהתובע קיבל לידיו סך של 50,000 דולר אושרה גם בחתימתו על כתב ההתחייבות עצמו וכאמור אושרה גם בהסכם ההלוואה, שנחתם מאוחר יותר ואודותיו אפרט בהמשך, בו אישר התובע כי הוא קיבל 50,000 דולר כפי שצוין בסעיף 4.1 להסכם ההלוואה: "מתוך סכום ההלוואה האמור לעיל הועבר ללווה סכום של 215,000 ₪... שהינו שווה ערך ל- $50,000... ביום 14.3.2005.".
76. התובע טען, כי בוקר לא הוכיח באסמכתא מתאימה את עדותו בחקירתו הנגדית, כי הסכום של 50 אלף דולר שהוא העביר לתובע נמשך מחשבון הבנק של החברה בבעלותו וכי כל טענותיו בקשר לתשלום נטענו ללא תימוכין. אולם, לא מצאתי כי יש בכך כדי לשנות את המסקנה שעה שהתובע אישר בחתימתו את קבלת הסכום.
כמו כן, בקדם משפט (ביום 17.2.2019) ציינה ב"כ התובע כי התובע אכן קיבל 100,000 דולר, אולם, לשיטתה, סכום זה התקבל עבור עבודות עפר שהוא ביצע עבור החברה "זה לא היה כהלוואה, הוא קיבל עבור עבודות שביצע." (עמ' 2 לפרוטוקול, ש' 14-11). בהמשך ציינה כי מדובר ב- 50,000 דולר שהתובע קיבל "על חשבון עבודות שהוא ביצע באמצעות חברת מלבי. ואין שום קשר למכירת מניות." (עמ' 5 לפרוטוקול, ש' 15-14). התובע לא חזר על טענה זו בתצהירו וממילא, לא הוכיח באמצעות אסמכתאות מתאימות כי הוא קיבל את אותו סכום עבור עבודות עפר שביצע, כפי שהיה מצופה בנסיבות העניין.
77. עוד טען התובע, כי מכר המניות תמורת סך של 100,000 דולר היה חסר רציונל כלכלי ועסקי מבחינתו וכי לאור הסכומים הרבים שהנתבעים חייבים לו, אותה תמורה מהווה מבחינתו "נזיד עדשים".
התובע לא הוכיח את טענתו כי שווי המניות בחברה יחד עם הסכומים שהנתבעים חייבים לו, לטענתו, מסתכמים בהיקף של מיליוני ₪. לפיכך לא ניתן להגיע למסקנה שהתמורה בסך של מאה אלף דולר עבור המניות אכן לא הייתה רציונלית מבחינה כלכלית. מה גם, שהנתבעים, מצידם, טענו כי מדובר בחברה ריקה למעט דין ודברים שהתקיים עם המועצה ביחס ל- 36 יחידות נוספות, כמפורט לעיל.
הסכם ההלוואה מיום 16.3.2005
78. הנתבעים טענו כי ביום 16.3.2005, קרי יומיים לאחר חתימת התובע על אותו כתב התחייבות, נחתם "הסכם הלוואה" בין התובע – הלווה, לבין בן עטיה - המלווה (נספח 3 לתשובת הנתבעים) במסגרתו שועבדו אותן מניות בנאמנות כבטוחה להלוואה שהעמיד בן עטיה לתובע בסך של 100,000 דולר.
79. בסעיף 4 להסכם ההלוואה שכותרתו "העמדת ההלוואה" הוסכם כדלקמן:
"4.1 המלווה מתחייב להעמיד ללווה הלוואה בסכום השווה בשקלים ל-100,000$ (מאה אלף דולר ארה"ב) (להלן: 'ההלוואה') על פי שערו היציג במועד העמדת ההלוואה בפועל.
מתוך סכום ההלוואה האמור לעיל הועבר ללווה סכום של 215,100 ₪ (מאתיים וחמישה עשר אלף ומאה שקלים חדשים) שהינו שווה ערך ל-50,000$ (חמישים אלף דולר ארה"ב) ביום 14.3.2005.
היתרה, דהיינו 50,000$ (חמישים אלף דולר ארה"ב) יועברו ללווה במועד החתימה על הסכם זה.
4.2. מוסכם בין הצדדים כי ההלוואה תוחזר במלואה למלווה תוך תקופה של עד 12 חודשים מיום העמדת ההלוואה, דהיינו מיום 14.3.2005 (להלן: "מועד העמדת ההלוואה"). ההלוואה תוחזר כשהיא צמודה לשער היציג הידוע של דולר ארה"ב, המתפרסם על ידי בנק ישראל."
80. בסעיף 6 להסכם ההלוואה הוסכם, כי כבטוחה להבטחת זכויותיו של המלווה (בן עטיה) ישועבדו לטובתו כל מניות הלווה (התובע) בחברה ללא הגבלה בסכום. בהתאמה, בסעיף 2 להסכם ההלוואה, התחייב הלווה (התובע) שלא לשעבד את זכויותיו, או מניותיו, המוחזקות בנאמנות על ידי המלווה (בן עטיה). בסעיף 2 להסכם ההלוואה חברת דלתא פיתוח השקעות ומסחר 1995 בע"מ הוגדרה כ"החברה".
81. בסעיף 5 להסכם ההלוואה שכותרתו "התמורה", הוסכם בין הצדדים כי בן עטיה יהיה זכאי לקבל בתוך 12 חודשים בחזרה את סכום ההלוואה ובנוסף לכך סכום השווה ל-50% מסכום ההלוואה, משמע 50,000 דולר, בנוסף לאותם 100,000 דולר שהועברו לתובע. עוד הוסכם, כי היה וההלוואה לא תוחזר במלואה במועד, ישלם בן עטיה לתובע סכום נוסף בסך של 15,000 דולר ובתמורה לכך יעברו מלוא זכויות ומניותיו של התובע בחברה על שמו של בן עטיה.
82. גם ביחס לחתימה על אותו הסכם הלוואה נחלקו עמדות הצדדים. מחד, לשיטת הנתבעים, התובע עצמו חתם על אותו הסכם. מאידך, לשיטת התובע, הוא לא חתם על אותו הסכם והגם שמדובר בחתימות שלו על גבי ההסכם, אלו בעצם "הושתלו" בתוכו.
83. בפני בית המשפט הוצג המסמך המקורי של הסכם ההלוואה (עמ' 35 לפרוטוקול, ש' 15-14) ואני סבורה כי גם כאן, הנתבעים הרימו את הנטל להוכיח, כי התובע הוא אכן זה שחתם על הסכם ההלוואה. בן עטיה העיד, כי הוא עצמו החתים את התובע על הסכם ההלוואה (עמ' 82 לפרוטוקול, ש' 10-8).
כמו כן, התובע אישר בעדותו כי מדובר בחתימות שלו על גבי המסמך (ר' עמ' 36-35 לפרוט' הדיון):
"העד, מר לוי: המסמך הזה אני חתמתי עליו לא בשבילהם. הוא לקח את זה מהתיק של דלתא כשאני חתום למישהו אחר. כל הכותרת הזו זה הם עשו. אלה חתימות שלי אבל לא אצלהם. אני לא חתמתי אצלהם. תקשיב עד הסוף, היות והוא מעורבב בדלתא הם הוציאו את זה מהתיק שלי בדלתא למישהו אחר בכלל, קוראים לו קובארי שהוא מלווה בריבית היה. הלווה לחבר שלי וחתמתי בשבילו.
כב' הש' רבינוביץ-ברון: על מה אתה מדבר? אני לא הבנתי. יש פה הסכם. בעמוד הראשון יש עמוד שבו למעלה כתוב הסכם הלוואה בין מר משה לוי לבין מר שלום בן-עטיה.
העד, מר לוי: אני לא עשיתי הסכם כזה עם שלום
כב' הש' רבינוביץ-ברון: אדוני יקשיב לי. אם אדוני לא רוצה אני לא אשאל, אבל אני חושבת ש,
העד, מר לוי: לא זה בסדר אני רק אומר לך משהו אחד, אם עשיתי הסכם הלוואה אז אין מכירת מניות.
עו"ד טל: תקשיב.
העד, מר לוי: אז איפה?
כב' הש' רבינוביץ-ברון: אני שואלת את אדוני שאלה. למטה יש חתימות באותו עמוד, אני שואלת את אדוני זה חתימה של אדוני פה?
העד, מר לוי: כן. לא אחת. שימי לב כבוד שופטת. זו החתימה שלי כי זה נכתב בכתב ביד שמאל. ביד ימין אי אפשר לעשות החתימה הזו.
כב' הש' רבינוביץ-ברון: בסדר גמור אני מבינה.
העד, מר לוי: הנה יש פה 5 חתימות, חמשתם אותו דבר. אין שוני.
כב' הש' רבינוביץ-ברון: אז מה הטענה של אדוני לא הבנתי לגבי המסמך?
העד, מר לוי: מה שאני אומר, אם זה לפי מה שהם אומרים של הלוואה, אז הוא מחק לי את המניות. אם לקחתי הלוואה אז הוא מחק לי את המניות.
כב' הש' רבינוביץ-ברון: זה עכשיו טענה אחרת אבל,
העד, מר לוי: לא זה לאותו (לא ברור). עכשיו אני אומר שאני לא חתמתי לשלום בן-עטיה על מסמך כזה.
כב' הש' רבינוביץ-ברון: טוב. אני יכולה לראות את המסמך? המקור?
עו"ד כהנוב: גברתי רוצה לשמור?
כב' הש' רבינוביץ-ברון: לא אני לא אוהבת לשמור מקור כי מאז שהתיקים הם אלקטרונים מעדיפה שישאר אצל אדוני.
עו"ד כהנוב: גברתי תראה שהוא אותנטי לחלוטין.
העד, מר לוי: שלום בן-עטיה נתן לי כספים ולקח כספים חזרה בלי להחתים אותי על כלום. הוא היה מחתים אותי על דבר כזה? שלום לא היה מחתים אותי. אני נתתי לו בנאמנות בדירה ב-3000000 אני לא החתמתי אותו. האמנתי בעיניים עצומות.
עו"ד כהנוב: עכשיו משהו מאוד מוזר את כל הגרסה הזו שעכשיו אתה אומר לא נתת בתצהיר שלך גם אחרי שהיה לך את ההסכם הזה והתשובה שלנו להמרצת הפתיחה. אתה מספר לי עכשיו סיפור שלא סיפרת עד היום.
העד, מר לוי: אני פעם ראשונה רואה את המסמך הזה." (ההדגשות הוספו – א.ר.ב.).
לכן, אין למעשה מחלוקת כי החתימות עצמן הן חתימותיו של התובע.
84. הטענה שהעלה התובע ביחס לאי חתימתו על הסכם ההלוואה, היא למעשה טענה לתרמית או זיוף מסמך שכן לטענתו החתימות "הושתלו" במסמך. בהתאם לפסיקה, בדומה לטענת זיוף, גם לגבי טענת התרמית יש להניח תשתית ראייתית בעלת משקל מוגבר, אותה לא הניח התובע (ר' ע"א 3546/10 מישאלי נ' קליין (18.4.2012) פיסקה 14, השופט י' עמית).
כך, טענת התובע ל"שתילה" של חתימותיו ממסמך אחר על הסכם ההלוואה, כלל לא נתמכה בתצהיר עדותו הראשית ורק בחקירתו הנגדית טען התובע לראשונה, כאמור לעיל, כי "המסמך הזה אני חתמתי עליו לא בשבילהם. הוא לקח את זה מהתיק של דלתא כשאני חתום למישהו אחר. כל הכותרת הזו זה הם עשו. אלה חתימות שלי אבל לא אצלהם. אני לא חתמתי אצלהם. תקשיב עד הסוף, היות והוא היה מעורבב בדלתא הם הוציאו את זה מהתיק שלי בדלתא למישהו אחר בכלל, קוראים לו קובארי שהוא מלווה בריבית היה. הלווה לחבר שלי וחתמתי בשבילו." ובהמשך: "אני לא עשיתי הסכם כזה עם שלום" (עמ' 35 לפרוטוקול, ש' 31-26) ולשאלת בית המשפט האם זו חתימה שלו בהסכם, כאמור לעיל, השיב: "כן, לא אחת. שימי לב כבוד שופטת. זו החתימה שלי כי זה נכתב בכתב ביד שמאל. ביד ימין אי אפשר לעשות החתימה הזו." ובהמשך: "עכשיו אני אומר שאני לא חתמתי לשלום בן-עטיה על מסמך כזה." (עמ' 36 לפרוטוקול, ש' 16-5).
כאשר נשאל התובע מדוע גרסה זו לא מופיעה בתצהירו, לא ניתן על ידו לכך הסבר מניח את הדעת (ר' עמ' 36 לפרוטוקול, ש' 26 – עמ' 37 ש' 13).
85. התובע אף לא הגיש חוות דעת לגבי טענתו כי החתימות "הושתלו" בהסכם ההלוואה. לא למותר לציין כי מדובר במספר חתימות והוצג בדיון מסמך המקור של הסכם ההלוואה.
86. בן עטיה העיד לגבי הנסיבות שהביאו לחתימה על הסכם ההלוואה. בהתאם לעדותו, לאחר שנחתם כתב ההתחייבות והתובע קיבל 50,000 דולר החליטו הצדדים כי לנוכח האופציה שניתנה לתובע לרכוש את המניות חזרה בתוך שנה ומשיקולי מס, כי הסכום הכולל של 100,000 דולר שיקבל התובע ייחשב כהלוואה ויעוגן בהסכם מתאים, קרי הסכם ההלוואה (סעיף 23 לתצהיר בן עטיה).
בחקירתו הנגדית, העיד בן עטיה כי הצורך בהסכם ההלוואה נוצר לאחר שהתובע חזר אליו ואמר שהוא רוצה להחזיר את הכסף בעוד שנה: "ברגע שהוא חזר אלי ואמר לי שהוא רוצה להחזיר לי את הכסף בעוד שנה, המסמך הזה למעשה לא פותר את הבעיה ואז עשינו מסמך הלוואה." וכשנשאל איזו בעיה, השיב "של המניות מה זאת אומרת? הוא מכר לי מניות, אני צריך להעביר את המניות האלה ממני וחצי לגלי משה ולעשות את כל הפרוצדורה. לא עשיתי את זה כי הוא ביקש הלוואה ואפשרות להחזיר את זה אחרי שנה. אז אמרתי בין כו וכו [צ.ל. בין כה וכה – א.ר.ב] המניות אצלי בנאמנות, שיישאר. נשאר ככה וזה נשאר עד היום." (עמ' 78 לפרוטוקול, ש' 7-14, ההדגשה הוספה – א.ר.ב).
87. בהמשך חקירתו הנגדית, הסביר בן עטיה כי הסכם ההלוואה ביטל למעשה את כתב ההתחייבות שקדם לו (עמ' 79 לפרוטוקול, ש' 9-3) וכשנשאל מדוע היה צורך בביטול, השיב: "כי קיים מסמך של הלוואה אי אפשר לחיות עם שני מסמכים... ברגע שהוא אמר לי אני רוצה את זה הלוואה שינינו ועברנו למסמך של הלוואה... אני לא חיפשתי פה להרע לו או לעשות לו איזה משהו רע." (עמ' 80 לפרוטוקול).
88. גם בוקר העיד בחקירתו הנגדית אודות הרציונל של העסקה, והסביר, בין היתר, כי העסקה הייתה "מכר מותנה... שאם הוא היה מחזיר לנו את הכסף לא היינו מקבלים את המניות." (עמ' 63 לפרוטוקול, ההדגשה הוספה – א.ר.ב.).
89. גם לגבי הסכם ההלוואה, בו צוינו חברת דלתא פיתוח (במקום חברת שרוני אורנית) העיד בן עטיה כי מדובר בטעות סופר וצריך היה לכתוב חברת שרוני אורנית (עמ' 81 לפרוטוקול, ש' 29 – עמ' 82, ש' 2).
90. לנוכח כל האמור, שוכנעתי כי התובע חתם על הסכם ההלוואה.
האם קוימו תנאי הסכם ההלוואה בנוגע לרכישת המניות מהתובע?
91. כפי שיפורט להלן, אני סבורה כי על שאלה זו יש להשיב בשלילה ולמעשה, לא הוכח בפניי שמכירת המניות הושלמה. למעשה די להפנות לעניין זה לעדותו של בן עטיה עצמו שאישר בחקירתו כי המניות עדיין מוחזקות בידיו בנאמנות: "אני לא העברתי אותם אני אומר עוד פעם. לא העברתי את המניות. הם משועבדות אלי זה נכון אבל לא העברתי אותם. יש שטר משכון שם בהלוואה. (עמ' 83 לפרוט' הדיון).
92. בסעיף 5 להסכם ההלוואה שכותרתו "התמורה", הוסכם כדלקמן:
"5.1 מבלי לגרוע מהתחייבות הלווה להשבת הלוואה כמפורט בסעיף 4 לעיל ובנוסף להחזרתה למלווה, בתמורה להעמדת ההלוואה יהיה המלווה זכאי לתמורה כדלקמן (להלן:"התמורה"):
5.1.1 במידה וההלוואה תוחזר במלואה תוך תקופה של עד 12 חודשים מיום העמדת ההלוואה, יהיה המלווה זכאי לקבל סכום השווה ל-50% מסכום ההלוואה, דהיינו הלווה ישלם למלווה סכום כולל בשקלים השווה ל- $150,000 (מאה וחמישים אלף דולר ארה"ב).
5.2 מוסכם בין הצדדים כי התמורה תשולם במועד החזר ההלוואה ובכל מקרה לא יאוחר מ – 12 חודשים מיום העמדת ההלוואה.
5.3 לא הוחזרה למלווה ההלוואה במלואה ו/או לא שולמה לו מלוא התמורה, בהתאם להוראות הסכם זה, בתוך 12 חודשים ממועד העמדת ההלוואה, ישלם המלווה ללווה סכום נוסף השווה בשקלים ל- $15,000 (חמישה עשר אלף דולר ארה"ב) בתמורה לכך יעברו מלוא זכיותיו ומניותיו של הלווה בחברה על שם המלווה.
דהיינו, לא החזיר הלווה את ההלוואה והתמורה במלואם (סה"כ $150,000) בתוך 12 חודשים ממועד העמדת ההלוואה, יעביר המלווה ללווה בנוסף לסכום ההלוואה בגובה $100,000 (מאה אלף דולר ארה"ב) תוספת של $15,000 (חמישה עשר אלף דולר ארה"ב), ובסה"כ בתמורה ל- $115,000 ירכוש את מלוא מניותיו וזכויותיו של הלווה בחברה." (ההדגשות במקור – א.ר.ב).
93. כלומר, בתנאי הסכם ההלוואה הוסכם, כי ככל והתובע לא יחזיר כעבור שנה את הכספים שהועברו לו (100,000 דולר) בגין מכירת המניות, בתוספת של 50,000 דולר, אזי ישולם לו סך של 15,000 דולר נוספים ובתמורה לכך, יועברו לבן עטיה כל מניות וזכויות התובע בחברה.
94. אין טענה שהתובע החזיר לנתבעים את הכספים שהלוו לו, ואשר התובע הכחיש את קבלתם. יחד עם זאת, בניגוד להוכחת חתימת התובע על כתב ההתחייבות ועל הסכם ההלוואה, הגעתי לכלל מסקנה כי הנתבעים לא הוכיחו בפניי ברמה הנדרשת, כי הם קיימו את כל תנאי הסכם ההלוואה באופן שהושלמה מכירת המניות מהתובע לבן עטיה. בכלל זאת לא הוכח בפניי, כי הנתבעים שילמו לתובע את הסכום הנוסף של 15,000 דולר (בהתאם לסעיף 5.3 להסכם ההלוואה),
95. בתצהירו (סעיף 24) העיד בן עטיה כי: "מר לוי לא החזיר אחרי שנה את הכספים ששילמנו לו בגין מכירת המניות והוא קיבל את מלוא התמורה עבור המניות שלו, ולפיכך, שולמה לו כבר לפני כ-15 שנים מלוא התמורה שנקבעה בהסכמים עליהם חתם והוא איבד את זכותו במניותיו והזכות בהן עברה בהתאם לתנאי ההסכמים אלי ואני בעל המניות ומחזיק בהן עד היום באמצעות חברת ש.ר. בבעלותי."
טענה זו נטענה בעלמא מבלי שבן עטיה ציין מפורשות כי שולמה יתרת התמורה בסך 15,000 דולר, מבלי שפירט לגבי הנסיבות שבהן שולם סך נוסף של 15,000 דולר בחלוף שנה מחתימת הסכם ההלוואה וממילא הוא לא הציג אסמכתא ממשית לכך.
96. בן עטיה העיד לגבי פשר התוספת הנדרשת של 15 אלף דולר לרכישת המניות: "זה ברגע שהוא לא רוצה לממש את החזר ההלוואה, מגיע לו עוד 15000 דולר בשביל לגמור את העסקה. זה כל ה-15000 דולר." (ר' עמ' 80 לפרוטוקול).
לגבי עצם התשלום של 15,000 דולר נוספים נחקר בן עטיה והשיב כדלקמן:
"ש: או-קיי ושילמת לו 15000 דולר הנוספים?
ת: תראה, אני לא חייב לכושי [כך במקור, הכוונה לתובע – א.ר.ב] שקל.
ש: לא ענית לי לשאלה. זו תשובה של כן ולא. אחרי זה תספר את כל הסיפור.
ת: שילמתי את כל הכסף שמגיע לכושי.
ש: שילמת 15000 דולר נוספים?
ת: שילמתי גם את ה-15 ושילמתי יותר מזה.
ש: יש לך אסמכתא ששילמת אותם?
ת: אין לי שום אסמכתא." (עמ' 80 לפרוטוקול, ש'31-24, ההדגשות הוספו – א.ר.ב.).
97. הנתבעים טוענים כי התובע העיד כי הנתבע 3 לא חייב לו כסף ומפנים לעדותו בעמ' 52 לפרוט' הדיון. אולם, כאשר קוראים את רצף השאלות בחקירה של התובע התמונה המתקבלת היא כי התובע נשאל והשיב לגבי ההתחשבנות בקשר לחברה ומכל מקום לא נשאל שם מפורשות לגבי התשלום של 15,000 דולר.
כך בעדותו של התובע (ר' עמ' 52-51 לפרוט' הדיון):
עו"ד כהנוב: עכשיו תגיד לי אם אתה טוען שכל ההתחשבנות וכל הכספים חולקו ב-95 עד 2001,
העד, מר לוי: לי לא חולק כלום.
עו"ד כהנוב: רגע, וראינו שבדוחות שב2004 אין שום חברה החברות בכלל לא פעילות. מה אתה רוצה מהלקוחות שלי, יש לך עניינים היסטוריים מ-95 ל-2001 מול הנאמן הראשון שלך, למה אתה, מה אתה רוצה מאיתנו?
העד, מר לוי: תן לי לענות לך.
עו"ד כהנוב: שלום חייב לך כסף,
העד, מר לוי: רגע, שלום לא חייב לי כסף. הוא אף פעם לא היה חייב לי. להפך, שלום נתן לי כסף כשאני רציתי ממנו. אמר לי כושי קח. ואחר כך כששוקי שרון העביר אליו את הכסף שמגיע לי משוקי שרון פרטי, זה לא קשור לחברה, אז שלום לקח על עצמו להעביר אלי את הכסף הזה. זה עד לפה.
עו"ד כהנוב: אז שלום לא חייב לך כסף.
העד, מר לוי: חכה, שלום אישית לא חייב לי. אבל מה שכן תקשיב עד הסוף. אתה הרי עו"ד אתה תייצג אחרים. ברגע שיש דלי וחבל אתה זורק לבאר החבל אחריו. אני הבנתי שהמניות עוברות מX לY כולל התוכן שלו. תפסיק כל הזמן לבלבל. אין מניות לבד.
לפיכך, אינני סבורה כי יש להסיק מעדות זו כי בן עטיה שילם לתובע את מלוא הסך של 15,000 דולר לצורך השלמת העסקה.
98. מן הראוי לציין בהקשר זה, כי בוקר העיד שהוא העביר לבן עטיה את חלקו ב- 15,000 דולר הנוספים, קרי 7,500 דולר ולדבריו, שלום בן עטיה "לקח גם ממני את החלק של ה7.5 שנשאר מהחלוקה של ה215 שהוא נתן לו." (עמ' 61 לפרוטוקול) ובן עטיה אמר לו שהוא (בן עטיה) שילם לתובע (עמ' 61 לפרוטוקול, ש' 33-32). בהמשך העיד בוקר שהוא הפסיד את ה-57,500 דולר שהתובע קיבל ממנו (עמ' 64 לפרוטוקול, ש' 27). כלומר, בוקר העביר לתובע בנוסף ל- 50 אלף דולר, גם עוד 7.5 אלף דולר (מחצית מתוך ה- 15 אלף).
אולם בן עטיה לא התייחס בתצהירו ואף לא העיד לגבי קבלת סכום של 7,500 דולר מבוקר והאם סכום זה אכן הועבר לתובע בסופו של יום ועדות בוקר בהקשר זה הינה בגדר עדות שמועה, על כל המשתמע מכך.
99. בנוסף, בחקירתו הנגדית של בן עטיה הסתבר כי הלכה למעשה, בן עטיה לא העביר את המניות אליו, או לחברת ש.ר. והן נותרו בנאמנות אצלו.
כך, בחקירתו הנגדית נשאל בן עטיה אודות העניין והשיב כדלקמן:
"ש: ...אתה אומר אחרי שנה הוא לא החזיר את הכסף שילמתי לו ובעצם המניות עברו אלי, זה מה שאתה אומר נכון?
ת: נשארו אצלי אבל אני לא העברתי אותם. נשארו בנאמנות אצלי ואני אפילו לא הלכתי לממש את זה כי לא היה על מה. כלום בחברה החברה ריקה נגמרה.
ש: כלומר המניות נשארו בנאמנות עד היום זה מה שאתה אומר?
ת: כן עד היום בנאמנות.
ש: או-קיי אז לא עידכנת אף אחד על זה שהמניות עברו אליך?
ת: הם לא עברו אלי,
ש: לויקי אמרת שהם עברו אליך?
ת: לא הם בנאמנות הם לא עברו אלי.
ש: אבל מבחינתם הם עברו אליך זה מה שאתה טוען בתצהיר שלך.
ת: אני לא העברתי אותם אני אומר עוד פעם. לא העברתי את המניות. הם משועבדות אלי זה נכון אבל לא העברתי אותם. יש שטר משכון שם בהלוואה" (עמ' 82 לפרוטוקול, ש' 32 – עמ' 83, ש' 10 ההדגשות הוספו – א.ר.ב.).
100. ממילא, יש לקבל את טענת התובע כי הנתבעים לא הציגו מסמכים המעידים על העברת המניות מהתובע לחברת שרוני אורנית או לבן עטיה ובכלל זה, לא הציגו שטרות של העברת מניות, הודעה לרשם החברות או לכל גורם רשמי אחר על העברת מניות, או אישור של החברה על שינוי ברישום הבעלות במניות.
101. בנוסף, בהתאם לתנאי הסכם ההלוואה, המניות שועבדו לבן עטיה להבטחת החזר ההלוואה ובן עטיה הודה, כאמור, בחקירתו הנגדית כי המניות משועבדות אליו. התובע ציין בסיכומיו כי בהתאם לסעיף 17 לחוק המשכון, התשכ"ז-1967, מימוש המשכון או שעבוד ייעשה על פי צו של בית המשפט בהליך מתאים, כי הליך מסוג זה לא ננקט וכי התובע היה זכאי להתנגד ככל שהיה ננקט הליך כזה וכי אף לא הוגשה בתיק זה תביעה שכנגד. לא מצאתי כי ניתן על ידי הנתבעים מענה של ממש לטענות אלו. אני סבורה כי אכן אין מקום לדון בעניין זה במסגרת התובענה שבפני, המתבררת ביחס לסעדים שנתבעו בה על ידי התובע.
102. לפיכך, מהתנהלות בן עטיה בזמן אמת ומשלא הוכח בפניי כי עסקת רכישת המניות הושלמה בהתאם לתנאי כתב ההתחייבות והסכם ההלוואה, המסקנה המתבקשת היא שהתובע לא מכר את המניות והן עדיין מוחזקות בנאמנות עבורו באמצעות חברת ש.ר, שבבעלות בן עטיה.
103. מעבר לנדרש אציין, כי אין באמור לעיל כדי לקבוע מסמרות בשאלה האם אותם הסכמים משנת 2005 עומדים בתנאי סעיף 13 לחוק הנאמנות. זאת, מאחר והצדדים לא טענו בפניי בעניין סעיף 13 ושעה שלנוכח המסקנות אליהן הגעתי כמפורט לעיל, לא נדרשתי לדון ולהכריע בשאלה זו.
האם התובע זכאי לכך שהמניות המוחזקות בנאמנות יעברו על שמו?
104. מסקנתי שונה בכל הנוגע לדרישת התובע שהמניות יועברו על שמו, מאחר ושוכנעתי כי התובע לא מילא את חלקו בהתאם לתנאי הסכם העברת הנאמנות, בכל הנוגע לנשיאה בהוצאות חברת שרוני אורנית, המהווה תנאי להעברת המניות על שמו.
105. כאמור בהסכם העברת הנאמנות משנת 2004:
"8. הנהנה מתחייב לשפות את הנאמן הנכנס בגין כל נזק שיגרם לנאמן במישרין ו/או בעקיפין כתוצאה מהחזקת המניות הנ"ל.
9. הנהנה מתחייב להמציא לפי חלקו היחסי בחברת שרוני אורנית בע"מ את המימון הדרוש ו/או את הביטחונות הדרושים לצורך פעילות החברה כפי שתהיה מעת לעת.
10. המצאת הבטוחות ו/או השיפוי הנ"ל לפי העניין הינה תנאי להעברת המניות.".
106. כלומר, כתנאי להעברת המניות, התובע (הנהנה) התחייב להמציא את המימון הדרוש לצורך פעילות חברת שרוני אורנית. הוכח בפניי, כי הגם שבמהלך השנים השתתפו יתר בעלי המניות בחברה בהוצאותיה השונות, התובע לא השתתף בכך.
107. בחקירתו הנגדית, הודה התובע כי במהלך השנים הוא לא השתתף בהוצאות החברה: "כי לא ידעתי מה ההוצאות" ובהמשך לכך הוסיף "כי לא היה צריך לשלם כי חייבים לי." (עמ' 41 לפרוטוקול, ש' 22 וש' 27-26).
108. בן עטיה הצהיר (סעיף 27 לתצהירו) כי במהלך 14 השנים עד להגשת התובענה, חלו התפתחויות בחברות שרוני אורנית ודלתא פיתוח שחייבו תשלומים משמעותיים של בעלי מניות והוצאות שונות שהתובע לא נשא בהן ובן עטיה וחברת ש.ר. בבעלותו שילמו את הוצאות וחובות החברות.
109. כך, בסוף שנת 2012, כמה שנים לאחר סיום הפרויקט, קרס קיר באורך 30 מטר שנבנה על ידי החברה הקבלנית מלבי פיתוח תעשיות והנדסה בע"מ (להלן: "חברת מלבי") שביצעה את הפרויקט וכתוצאה מכך, נגרם נזק לבניינים סמוכים, בעטיו הוגשה תביעה נגד שורת נתבעים, ביניהם חברת דלתא פיתוח ובעלי המניות בשרוני אורנית (שהיא, כאמור, חברת האם של דלתא פיתוח), חברת מלבי ועוד (ת.א.35361-02-13 אנגל אילן ואח' נ' המועצה המקומית אורנית ואח').
בן עטיה העיד (סעיף 29 לתצהירו) כי בהסדר גישור שנחתם בעקבות התביעה (נספח 4 לתצהיר בן עטיה), התחייבו בעלי המניות בחברת שרוני אורנית (המחזיקה, כאמור, בחברת דלתא פיתוח) לשלם סכומי עתק ובעלי המניות – קרי, גיורא שפירא, יהושע שרון, בן עטיה וחברת ש.ר. שילמו מאות אלפי שקלים בגין החובות של החברות. לתמיכה בטענה זו, הציג בן עטיה אסמכתאות לתשלום בגין שכר הטרחה למשרד עורכי הדין גרוס אורעד ושות' עבור התגוננות מפני התביעה (נספח 5 לתצהירו), אסמכתאות לתשלום מאות אלפי שקלים ששילמו בעלי המניות בהתאם להסדר הגישור שנחתם כאמור (נספח 6 לתצהירו) ואסמכתא לתשלום לקבלן שתיקן את הקיר שקרס (נספח 7 לתצהירו).
התובע אישר כי הוא לא שילם עבור הסדר הגישור באותה תביעה בגין קריסת הקיר (ר' עמ' 43 לפרוטוקול, ש' 36 – עמ' 44, ש' 2).
110. עוד העיד בן עטיה כי מעת לעת, משלמים בעלי המניות בחברת שרוני אורנית תשלומי אגרה לרשם החברות (סעיף 30 ונספח 8 לתצהיר בן עטיה).
גיורא שפירא העיד בחקירתו הנגדית, כי כיום לחברת שרוני אורנית אין פעילות או הכנסות והיא משלמת אגרה לרשם החברות, כאשר בעלי המניות מזרימים כספים לחברה בכל פעם שיש הוצאה. לטענתו, החברה לא פורקה מאחר שחברת דלתא פיתוח הגישה את התביעה נגד המועצה והיה צורך להותיר את החברה "פתוחה ולא סגורה" לתקופת התביעה, כולל ההליך בבית המשפט העליון ומאחר ושרוני אורנית היא הבעלים של דלתא פיתוח, לא ניתן היה להותיר חברה ללא בעלים (עמ' 115 לפרוטוקול, ש' 6 – עמ' 116, ש' 15).
111. כאמור ברקע הדברים, חברת דלתא פיתוח הגישה תביעה נגד מועצה מקומית אורנית בסך של כ- 10.5 מש"ח. לתמיכה בתשלומים בגין אותה תביעה, צירף בן עטיה לתצהירו אסמכתאות לתשלום עבור חוות דעת מומחים (נספחים 10-9 לתצהירו); אסמכתא לתשלום לחברת דפוס עבור צילום תכניות ומפרטים (נספח 11 לתצהירו); אסמכתאות לתשלום למומחה מטעם בית משפט (נספח 12 לתצהירו); הסכם שכר טרחה ואסמכתאות לתשלום לעורך דין מייצג (נספח 13 לתצהירו); תשלום עבור הפקדת ערובה להוצאות (נספח 14 לתצהירו); ותשלום מחצית ראשונה של אגרת התביעה (נספח 15 לתצהירו).
התובע הודה שהוא לא שילם שום תשלום בגין אותה תביעה שחברת שרוני אורנית הגישה נגד המועצה המקומית ולטענתו, הוא לא היה צריך לשלם (ר' עמ' 44 לפרוטוקול, ש' 25-5).
לנוכח האמור, שוכנעתי כי הוצאות אותה תביעה מומנו על ידי בעלי המניות של חברת שרוני אורנית והתובע לא נשא בהן.
112. עוד הצהיר בן עטיה, כי התובע לא שילם ולא ביקש לשלם בגין ההוצאות ששילמו במשך השנים, עבור הוצאות שרוני אורנית ודלתא פיתוח, וכי למיטב הבנתו התובע אף לא היה בעל יכולת לשלם את חלקו בהוצאות אלו (אסמכתא לעניין טענה זו צורפה כנספח 17 לתצהיר הנתבע 3).
113. הגם שהתובע הסכים שעל פי הסכם העברת הנאמנות (סעיף 9) הוא התחייב להמציא לפי חלקו היחסי בחברת שרוני אורנית את המימון הדרוש לצורך פעילותה (סעיף 42 לסיכומי התובע), לשיטתו, טענות הנתבעים להוצאות עוסקות בחברת דלתא פיתוח, שהתובע לא התחייב לגביה בדבר וטענות בן עטיה הינן לכספים ששולמו באופן אישי על ידי הנתבעים 3-1 ולא מדובר בהוצאות של חברת שרוני אורנית.
114. אינני מקבלת את טענת התובע, וזאת מהטעמים הבאים:
ראשית, הגם שהטענה לעניין אי השתתפות התובע בהוצאות בעלי המניות, נטענה בתגובת הנתבעים להמרצת הפתיחה, טענת התובע לא נטענה בתצהיר התובע ולפיכך, מהווה הרחבת חזית אסורה. מעבר לכך, הנתבעים 1 ו-3 אינם בעלי מניות בחברת דלתא פיתוח אלא חברת שרוני אורנית היא חברת האם של דלתא פיתוח. ובעניין קריסת הקיר, ובהתאם לתצהירו של בן עטיה הם נתבעו באופן אישי מכוח היותם בעלי מניות (בחברת שרוני אורנית, חברת האם של דלתא פיתוח) ושילמו בהסדר הגישור מתוקף היותם כאלה, כך שסביר להניח שלו התובע היה רשום כבעל מניות באותה חברה, גם הוא היה נתבע ונדרש לשלם.
בנוסף, מעיון בדוחות שהגישו הנתבעים (ביום 7.1.2021) של החברות שרוני אורנית ודלתא פיתוח בגין השנים 2018-2004, עולה, בזהירות המתחייבת, כי החל משנת 2004, אין לחברת שרוני אורנית ולחברת דלתא פיתוח הכנסות משמעותיות מפרויקטים, או מפעילות עסקית (היו הכנסות מפסק דין כפי שאף צוין בתצהיר הנתבע 3). לפיכך, הטענה שבעלי המניות נאלצו לשאת בעצמם באותם תשלומים הגיונית ומתיישבת עם נסיבות העניין.
מעבר לכך, טענת התובע שחלק מאותן הוצאות הן הוצאות של חברת דלתא פיתוח ולא של חברת שרוני אורנית ולכן, אין הוא נדרש להשתתף בהן, איננה עולה בקנה אחד עם דרישתו למתן חשבונות ומסמכים הן של חברת שרוני אורנית והן של דלתא פיתוח, מאחר והאחרונה "כחברה שקיבלה את מלוא התקבולים בפרויקט הייתה הזרוע המבצעת של החברה [שרוני אורנית – א.ר.ב], וכל הכספים שהתובע זכאי להם עברו דרכה." (סיפת סעיף 47 לסיכומי התובע, ההדגשה הוספה – א.ר.ב.).
115. כמו כן, מעדויות הנתבעים עולה כי בין בעלי המניות הייתה הסכמה שכל אחד מהם נושא בחלקו היחסי בהוצאות שהחברה תאלץ לשלם. כך, בן עטיה נשאל בחקירתו הנגדית האם בין בעלי המניות של החברה הוסכם שכל פעם שהחברה תצטרך כסף, בעלי המניות ישלמו לפי חלקם היחסי והשיב "זה ברור מאליו בשביל מה צריך הסכם? ברור מאליו... אני אומר לך שוב פעם אני לא זוכר אם יש הסכם אבל כל שקל שהחברה הזו הוציאה כל אחד שילם את החלק היחסי שלו. כולל הסכם הנאמנות." (עמ' 93 לפרוטוקול, ש' 13-5) וכי הגם שחברת שרוני אורנית לא נתבעה באופן אישי באותה תביעה של קריסת הקיר, היא בעצם זו ששילמה מאחר ו"תבעו את דלתא פיתוח זה אותו דבר. זה חברת האם שיושבת מלמעלה על דלתא פיתוח." (עמ' 94 לפרוטוקול, ש' 15-14).
עדות זו נתמכה גם בעדותו של גיורא שפירא שהעיד בחקירתו הנגדית, כי הייתה הסכמה בין בעלי מניות חברת שרוני אורנית, שכל אחד משתתף בחלקו וכלשונו: "יכול להיות שלא סיכמנו את זה בכתב אבל זה היה מסוכם בינינו בעל פה כשהקמנו את החברה. כל אחד משתתף בחלקו." (עמ' 117, ש' 18-17).
116. המסקנה העולה מן האמור היא כי בעלי המניות של שרוני אורנית נשאו בהוצאות החברה בסכומים של מאות אלפי ₪ במהלך השנים שחלפו מאז נחתם הסכם העברת הנאמנות. אציין כי מעבר לטענות התובע כי מדובר בהוצאות של חברת דלתא פתוח ולא של שרוני אורנית, לא נחקרו הנתבעים על פרטי ההוצאות. יחד עם זאת, אציין, כי בנוגע להוצאה בגין ערבות בנקאית שהופקדה במסגרת התביעה שהוגשה כנגד המועצה, ככל שהערבות הבנקאית הוחזרה, מובן שאין לראות בכך משום הוצאה שיש להביא בחשבון במניין ההוצאות.
בהתאם להוראות סעיף 9 להסכם העברת הנאמנות, על התובע לשלם את חלקו בהוצאות אלו, כתנאי להעברת המניות. משעה שלא עשה כן, אין מקום להיעתר לבקשתו למתן צו עשה המורה על העברת המניות על שמו.
האם התובע זכאי למתן חשבונות?
117. בתביעתו עותר התובע למתן חשבונות מלאים של נתבעות 7-4 החל משנת 1996 עד למועד מתן הצו. מאחר והגעתי למסקנה, כי התובע בעל מניות בחברת שרוני אורנית המוחזקות עבורו בנאמנות התובע זכאי לקבל מהחברה את המסמכים אותם זכאי לקבל בעל מניות בהתאם להוראות חוק החברות.
118. תביעה למתן חשבונות הינה עילת תביעה המתחדשת ונולדת מדי יום ביומו. לפיכך, ניתן לתבוע מתן חשבונות, לתקופה של עד 7 השנים שקדמו להגשת התביעה (ר' ע"א 8713/11 צאיג ואח' נ' חברת ע. לוזון נכסים והשקעות בע"מ ואח' (פורסם במאגרים, 20.8.17), בס' 32 לפסק דינו של כב' הש' י' דנציגר; רע"א 4868/15 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' מגי גלזר ואח' (פורסם במאגרים, 29.7.15), בסעיף 8).
119. לפיכך בכל הנוגע לחובה של חברה למסור דוחות הרי שיש ממש בטענת ההתיישנות המועלית על ידי הנתבעים בהקשר זה. בהתאם לפסיקה, חובה זו כפופה, כאמור לעיל, לדיני ההתיישנות. לפיכך, בכל הנוגע לתביעה למתן חשבונות כלפי החברות, הנתבעות 5-4, חובה זו מוגבלת לתקופה של 7 שנים עובר להגשת התביעה שבפני.
120. יחד עם זאת, התובע זכאי גם לקבלת דיווחים מהנאמן. אציין תחילה, כי אמנם הנתבע 3 טען כי אין לחייבו אישית, שכן הנאמנות הועברה מהנתבע 2 לנתבעת 6. יחד עם זאת, מהתנהלות הצדדים ובכלל זאת הנתבע 3 נראה כי יש מקום לחיובו באופן אישי בהקשר זה. כך למשל, הנתבע 3 ערך את הסכם ההלוואה כהסכם הלוואה עם התובע כך שהנתבע 3 הוא בעצמו המלווה. למרות זאת כאשר נשאל לגבי עדכון בוקר לגבי הסכם ההלוואה השיב כך: "לא משנה כי המניות נמצאות אצלי ועשיתי את כל הנוסח הזה בגלל שהכל אצלי. אם לא, צריך ללכת להעביר את המניות לשעבד אותם וכל הדברים. עכשיו זה היה אצלי אני אפילו לא שעיבדתי אותם....נשארו אצלי אבל אני לא העברתי אותם. נשארו בנאמנות אצלי ואני אפילו לא הלכתי לממש..." (כך בעמ' 82 לפרוט' הדיון, ההדגשה הוספה – א.ר.ב.). זאת, הגם שכאמור המניות היה בנאמנות אצל הנתבעת 6.
באשר לטענת ההתיישנות, בהקשר לתביעה כנגד הנתבעים 3 ו-6 אני סבורה כי לא הוכח כי התביעה כנגדם התיישנה, ככל שמדובר בחובת הנאמן למסירת דיווחים. זאת, בשים לב לכללים שפורטו לעיל ביחס להתיישנות תביעות כנגד נאמן. לכן, עליהם לדאוג ליתן לתובע את החשבונות בנוגע לנתבעות 5-4, במסגרת החובה ליתן דין וחשבון על ענייני הנאמנות (סעיף 7 לחוק הנאמנות). חובה זו חלה החל ממועד העברת הנאמנות לנתבעת 6 בשנת 2004. אין מקום לחיוב הנתבעים 3 ו-6 ביחס לתקופה שקדמה להעברת הנאמנות מהנתבע 2 לנתבעת 6 שכן בתקופה זו לא חלו עליה החובות החלות על נאמן.
121. בכל הנוגע לתקופה שעד 2004 הנאמן היה הנתבע 2. בסעיף 3 להסכם העברת הנאמנות הצהיר התובע, כי הוא מוותר על כל טענה או תביעה שהיו לו בגין אחזקת המניות או העברתן. כך הוצהר גם בהסכם מיום 7.7.2004 (מוצג נ/1). התובע מציין בסיכומיו כי אין לראות בהסכמה זו משום ויתור על זכויותיו לקבל דיווחים מהנתבע 2 כנאמן וכי חובה זו לא התיישנה.
אני מוצאת כי הנוסח של הוויתור ברור. התובע ויתר בהסכם העברת הנאמנות על טענותיו או תביעותיו כלפי הנתבע 2 ואני סבורה כי נכללת בכך גם כל טענה לעניין זכאותו לקבל מהנתבע 2 מסמכים או דיווחים ביחס לתקופה האמורה. כמו כן, משעה שהנאמנות של הנתבע 2 הסתיימה בשנת 2004, לאחר שהתובע אף הגיש תביעה כנגד הנתבע 2 כנאמן, הרי שהחובה של הנאמן למסור לו דיווחים חלה עד לסיום הנאמנות בשנת 2004. לכן ממילא תקופת התיישנות נמנית משנת 2004. קבלת גישתו של התובע מובילה למסקנה כי גם לאחר שנאמן מסיים את תפקידו ונערך עמו הסכם כי אין כלפיו טענות או תביעות, הוא חשוף לכך שתוגש כנגדו תביעה לקבל דיווחים בגין תקופת הנאמנות בחלוף 14 שנים. אינני סבורה כי התובע הניח בסיס לגישתו זו. לפיכך, אני סבורה כי כל תביעה בעניין זה התיישנה שנים רבות לפני שתביעה זו הוגשה בשנת 2018.
122. התובע מציין בסיכומיו כי הוסכם עמו שההתחשבנות תעשה בסיום הפרויקט, ההתחשבנות שנעשתה בשנת 2004 היתה חלקית בלבד ולכן יש לו זכות לקבל עתה את החשבונות מאז תחילת הפרויקט בשנת 1996. הנתבעים מציינים כי מדובר בטענה שהועלתה במהלך עדותו, וכי בתצהירו ציין כי מאז 2004 הנתבעים נמנעים להעביר לו את חלקו.
מעיון בתצהירו של התובע עולה כי יש ממש בטענות הנתבעים. בסעיף 11 לתצהיר ציין כי: "לקראת סוף שנת 2004 נעשה ביני ובין המשיב 3 התחשבנות ביחס לכספים המגיעים לי כבעלים של 30% בחברה ונחתם מסמך על ידי מנהל החשבונות המאשר כי שולם לי בגין חלקי בחברה הסך של 237,750 ₪ וכי נותרה לי יתרת זכות בסך 303,250 ₪." ובסעיף 13 הצהיר כי: "מאז 2004, למרות שמניותי עדיין מוחזקות בנאמנות בידי המשיבה 6, עושים המשיבים בחברה כבתוך שלהם מבלי להעביר לי את חלקי ברווחי החברה. מדובר במעשה רמיה והונאה בהיקף של מיליוני שקלים אשר הביאו אותי למצב כלכלי קשה ביותר..." ובסעיף 14 לתצהירו מצהיר התובע כי פנה למשיבים בשנת 2018 על מנת שיעבירו לו את מניותיו וכי ייעשה חשבון ביחס לכספים המגיעים. לפיכך, מגרסתו של התובע בתביעתו ובתצהירו עולה כי לטענתו העילה לקבלת יתרת הכספים שלטענתו הגיעו לו התגבשה בשנת 2004 ואין טענה להסכמה בדבר התחשבנות שתערך בהמשך, שבגינה לא הגיש תביעה עד לשנת 2018.
בחקירתו הנגדית ניתנו על ידי התובע הסברים שונים מדוע לא הגיש תביעה קודם לכן. כך, בעמ' 26 לאחר שהתייחס לאירועים משנת 2001:
"העד, מר לוי: רגע, דקה, אין לו זכות וסמכות להוריד לי מס הכנסה, ביטוח לאומי. הוא הוריד לי 55%. אין לו את הזכות הזו.
עו"ד כהנוב: נניח, אבל זה היה ב-2001. למה לא הגשת תביעה מיד למחרת?
העד, מר לוי: אני היה לי כסף? הייתי יכול להגיש תביעה" (ר' עמ' 26 לפרוט' הדיון שורה 1 ואילך)."
אמנם בהמשך עדותו בפני טען התובע כי לא נערכה התחשבנות סופית (בקשר לפרויקט) וכי הנתבעים אמרו לו שעוד יתחשבנו ואז יקבל את כל החומר והדוחות הכספיים. יחד עם זאת, כאשר התבקש לפרט בעניין זה העיד כי מדובר בדין ודברים שנגע לכך שאמורים לקבל תשלום בגין 36 יחידות נוספות וכי יקבל את חלקו:
עו"ד כהנוב: בסדר הלאה. לא קיבלת וגם לא ביקשת לקבל חומר ודוחות כספיים של החברה נכון?
העד, מר לוי: אמרו לי שייתנו בסוף הפרויקט יתנו את הכל מסודר. לא נתנו.
עו"ד כהנוב: בסדר ולא ביקשת.
העד, מר לוי: העלימו את זה. בטח שביקשתי וגם עוה"ד ביקשה. אירית ינקוביץ ביקשה.
עו"ד כהנוב: אתה ב-2018. אירית ינקוביץ' זה 2018. אני מדבר איתך על זמן אמת אז.
העד, מר לוי: יש עוד פרויקט של 36 יחידות שאני ביצעתי את הפיתוח של זה, אמרו יהיה התחשבנות.
כב' הש' רבינוביץ-ברון: מר לוי, תן לי בבקשה את ציר הזמנים מ-2004 5 שהעניינים הסתיימו ועד 2018 שהגשת את התביעה כי אני פשוט מדייקת את מה שעוה"ד שאל אותך מבחינת מתי, אתה אומר שאמרו לך שייתנו לך את הסיום של ההתחשבנות נכון? וזה היה בסביבות 2004 5 אני מבינה נכון?
העד, מר לוי: כן.
כב' הש' רבינוביץ-ברון: ומאז מה קרה מבחינת שביקשת לא ביקשת. מה קרה?
העד, מר לוי: כבוד השופטת יש עוד 36 יחידות ששלום כשדיבר איתי אומר לי כושי מה אתה דואג. יש 36 יחידות כשאנחנו נקבל את זה, חלק שלך שליש. הוא כאילו אני הבנתי שתהיה התחשבנות כללית, כשיהיה ה36 יחידות עם מה שהיה, כשהוא כשאלי יביא את כל החשבונות האמיתיים או שצריך להביא את מיל לעדות.
עו"ד כהנוב: אני מתנגד להרחבת חזית גבירתי. כל הסיפורים האלה לא היו בתצהיר שלו. לא נמצאים בשום מקום." (עמ' 39-38 לפרוטוקול).