לתלמידיה ספרי לימוד, או להחזיק ברשותה ספר עבור כל סטודנט. חובה שכזו – לו היתה קיימת – היתה מטילה אף היא עלות אבסורדית על האוניברסיטה, ולמעשה משתקת בפועל את יכולתה להיעזר בספרי לימוד בקורסים השונים. אמנם, ייתכן שהיה על האוניברסיטה לעשות מאמץ נוסף להביא לידיעת הסטודנטים את סוגיית הפגיעה הפוטנציאלית בזכויות היוצרים, למשל באמצעות פרסום ברחבי הקמפוס. אולם, עצם העובדה כי נמנעה מלפרסם מודעות הקוראות לתלמידים שלא להפר את זכויות היוצרים אינה עולה – במקרה זה – כדי הפרה תורמת. נוכח טעמים אלה, לא מצאנו – כאמור – כי פעולתה של האוניברסיטה בנסיבות המקרה עולה כדי הפרה תורמת של זכויות היוצרים.
29. באשר למפלגה, לא מצאנו להתערב בהכרעתו של בית המשפט המחוזי בנוגע לאחריותה להפרה. ראשית ועיקר – המפלגה אינה מערערת בהליך זה. אין צורך להרחיב בכך שבעל דין אשר מבקש להשיג על קביעותיה של הערכאה הדיונית בעניינו נדרש להגיש הליך של ערעור, על כל המשמעויות והעלויות הכרוכות בכך, והוא אינו יכול להעלות טענות נגד הקביעות הנוגעות לו בגדר ערעור שהגיש בעל דין אחר. אף לגופו של עניין, לא מצאנו טעם להיענות לבקשתה של המפלגה. השגותיה בעניין זה מתמקדות בשאלות עובדתיות בעיקרן, הנוגעות – בין היתר – לתמיכתה הכלכלית בפעילותו המפרה של תא אופק, לרבות האפשרות שהעמידה לו להשתמש במכונות הצילום שלה. לא שוכנענו כי קיימת עילה להתערב בהכרעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי בעניין זה. מכל מקום, תמיכתה הפעילה בתא הסטודנטים – כפי שמתוארת בפסק דינו של בית המשפט המחוזי – מצביעה על כך שהמפלגה ידעה על ההפרה, ואף תמכה בה באופן אקטיבי באמצעות המשאבים שהעמידה לרשות תא הסטודנטים. התמונה המצטיירת מתיאורו של בית המשפט המחוזי, היא כי לולא תמיכתה של המפלגה לא היה תא אופק יכול לבצע את ההפרה, ומשכך נמצא כי המפלגה יכלה למנוע את ההפרה באופן פשוט וזול יחסית. לא שוכנענו, אפוא, כי קיימת הצדקה לאפשר לה להתחמק מאחריות בגין תרומתה הניכרת להפרה.
הגנת השימוש ההוגן
30. ההגנות הרגילות הקיימות למפר הישיר בגדר דיני זכויות יוצרים עשויות לעמוד – במקרים המתאימים לכך – גם למפר-התורם. תכליתן של הגנות אלה לאפשר, בנסיבות מסוימות, את המשך קיומה של פעילות הרצויה מבחינת חברתית, אף שמדובר בפעילות מפרה. הכרה בהגנות אלה גם בנוגע להפרה התורמת תשמר את האיזון הפנימי הקיים במשטר זכויות היוצרים, ותאפשר לגורמים שפעילותם רצויה מבחינה חברתית להמשיך ולהפיק יצירות חדשות. ההגנות הקיימות בדיני זכויות יוצרים ימשיכו אם-כן לעמוד למפר-התורם, בנסיבות המתאימות לכך, בהתאם להגיונה ותכליתה של כל הגנה. אולם, במקרה שלפנינו, משבאנו לכלל מסקנה כי אין מקום להטיל על האוניברסיטה אחריות תורמת להפרה – אין אנו נדרשים לתחולתה של הגנת השימוש ההוגן בעניינה.
מעבר לדרוש יצוין, כי אכן קיימת חשיבות רבה במתן הגנה נאותה למוסדות חינוך, בכדי לאפשר להם למלא את השליחות החשובה המוטלת עליהם בהעשרת הידע הציבורי והפצתו, וחינוך דור היוצרים הבאים. באופן ספציפי באשר למוסדות להשכלה גבוהה, נאמר כי "צורכי מחקר והוראה מחייבים אפוא התייחסות מיוחדת לשם יצירתה של סביבה אינטלקטואלית עשירה המושתתת על חופש אקדמי" (ניבה אלקין-קורן "הוראה בסביבה דיגיטלית וזכויות יוצרים במוסדות להשכלה גבוהה", המשפט י' 65, 67 (2005)). צורך זה אף התעצם בשנים האחרונות, נוכח החידושים הטכנולוגיים והשינויים שחלו בדיני זכויות יוצרים בעקבותיהם, אשר הכבידו באופן ניכר את הנטל המוטל על המוסדות להשכלה גבוהה (שם, בעמ' 67-66). מבלי לקבוע בכך מסמרות, הגנת השימוש ההגון עשויה להתיר, בנסיבות מסוימות, למוסדות חינוך לעשות שימוש מסוים בחלקים מיצירות לצרכי הוראה או מחקר, ובכך לאפשר להם למלא את התפקיד החברתי החשוב המוטל עליהם. הגנה זו יושמה בפסיקה קודם לחקיקת החוק החדש (ראו, למשל: פרשת גבע, בעמ' 271; ע"א 8393/96 מפעל הפיס בע"מ נ' The Roy Export Establishment Company, פ"ד נד(1) 577, 597 (2000)), ועוגנה בו במפורש בסעיף 19 (להרחבה ראו: ניל נתנאל "שימוש הוגן ישראלי מנקודת-מבט אמריקנית" יוצרים זכויות – קריאות בחוק זכות יוצרים (מיכאל בירנהק וגיא פסח עורכים, 2009)). הוראת סעיף 19 לחוק החדש אף
מציינת במפורש כי אחד השימושים המותרים הוא "הוראה ובחינה על ידי מוסד חינוך".
31. אלא שאין זה המקרה בענייננו. ראשית ועיקר, ספק אם העתקת ספר שלם צריכה לחסות בצל הגנת השימוש ההוגן, וזאת בין אם בהקשר החינוכי בין אם בעניין אחר. שנית, לא השתכנענו כי השימוש נעשה למטרות חינוך או הוראה. הפצת המקראה במקרה זה נעשתה על-ידי תא סטודנטיאלי, בעל אינטרסים ספציפיים, חלקם פוליטיים. אין מדובר במקרה שלפנינו בשימוש בקטע מסוים מתוך יצירה מוגנת לצורך הוראה, במהלך שיעור או למטרת בחינה. מדובר בהעתקת ספר שלם, למטרת קידומו של תא סטודנטים מסוים, ובנסיבות אלה, אין להידרש להגנת השימוש ההוגן.
הפרת חובה חקוקה
32. כפי שכבר הובהר, דיני הנזיקין הכללים – ובהם עוולת ההפרה החקוקה (המעוגנת בהוראת סעיף 63 לפקודת הנזיקין) – חלים גם על העוולות בדיני זכויות יוצרים. לכאורה, אין אפוא מניעה עקרונית לבחון את הפגיעה בזכות היוצרים דרך עוולת הפרת החובה החקוקה. אלא שאיני סבור כי יש מקום להחיל עוולה זו במקרה שלפנינו. הקושי העיקרי נעוץ בזהותו של מפר הוראת החוק. כידוע, בכדי לבסס את קיומה של עוולת הפרת החובה החקוקה, נדרש כי תתקיים הוראת חוק המטילה חובה ישירה על המעוול, וכן נדרש להראות שחובה זו הופרה. אלא שבמקרה שלפנינו, כאמור, הוראות החוק בדיני זכות יוצרים (הן בחוק הקודם הן בחוק החדש), אינן מטילות חובה מפורשת על גורם-הביניים להימנע מהפרת זכותו של היוצר. לא ניתן אפוא להחיל באופן ישיר את הפרת החובה החקוקה על גורמי-הביניים, נוכח העובדה שלא ניתן להצביע על הוראת חוק מפורשת שהופרה בפעולתם.
ניתן לטעון, כי גורמי-הביניים הפרו את חובתם בכך שסייעו למשתמשי הקצה או שידלו אותם להפר את החובה החקוקה המוטלת עליהם מכוח הוראות חוק זכות יוצרים. לשון אחר, ניתן לטעון כי מדובר בשילוב של הפרת החובה הקבועה בסעיף 12 (המטילה אחריות על גורמי-הביניים), יחד עם הפרת החובה החקוקה (המטילה אחריות על משתמשי הקצה הישירים), וזאת בהתבסס על
הוראות חוק זכות יוצרים. מדובר, למעשה, בסיוע ושידול להפרת חובה חקוקה. אלא, שאף אם מסלול כזה אפשרי מבחינה עקרונית – ומבלי להכריע בכך – אין בו יתרון משמעותי במקרה זה. ממילא, גם לפי הניתוח שנבחן לעיל, חובתו של גורם-הביניים נגזרת מהוראת סעיף 12 לפקודת הנזיקין, בעוד שחובתם של המשתמשים הישירים נגזרת בסופו של דבר מהוראות דיני זכויות יוצרים. הוספת עוולת הפרת החובה החקוקה כ"חוליה" נוספת בניתוח המשפטי, אינה מביאה לתוצאה שונה במקרה זה, לא מבחינת עצם קביעת האחריות ולא מבחינת הסעדים. עוולת הפרת החובה החקוקה נועדה, בעיקר, לספק מסגרת נזיקית להטבת נזקו של הנפגע, מקום בו מסגרת כזו אינה קיימת בחיקוק עצמו. כך, למשל, במקרה בו הופרה הוראת חוק הנוגעת לנהלי הבטיחות מסוימים, תכנון ובניה או רישוי עסקים, עשויה עוולת הפרת החובה החקוקה לספק את המסגרת הנזיקית הנדרשת כדי להטיב את נזקו של הנפגע (עדה בר-שירה דיני נזיקין העוולות השונות – הפרת חובה חקוקה 8 (גד טדסקי עורך, התשל"ט), וההפניות שם (להלן: בר-שירה); וראו גם, למשל: ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1 (2003); ע"א 878/06 טרויהפט נ' עטיה ([פורסם בנבו], 4.1.2009)).
אלא שבנוגע להפרת זכות יוצרים אין זה המצב. הפרת זכות יוצרים היא ממילא, כאמור, עוולה בפני עצמה. כך עולה מהוראת סעיף 52 לחוק החדש, וכך אף נקבע בפסיקה עובר לחקיקתו. דיני זכויות יוצרים כבר מספקים, אם-כן, את המסגרת הנדרשת להגנה על היוצרים וזכויותיהם, ואת הכלים הנזיקיים להטיב את נזקם. לבעל הזכות שהופרה עומדים כל הסעדים האזרחיים הניתנים ברגיל בגין ביצוע עוולה אזרחית. זאת לפי הוראת סעיף 6(1) לחוק הקודם המורה כי בעל זכות היוצרים שנפגע מהפרה יהיה זכאי ל"כל התרופות האזרחיות", וכך אף עולה מהוראת סעיף 52 לחוק החדש המורה, כאמור, כי הפרת זכות יוצרים היא עוולה אזרחית (ראו גם: ע"א 4500/90 הרשקו נ' אורבוך, פ"ד מט (1) 419, 424-423 (1995), וההפניות שם; גרינמן, בעמ' 767). יצוין, כי נוסף על כך, משטר זכויות היוצרים אף מעמיד לרשות בעל הזכות שהופרה מנגנון ייחודי של פיצויים ללא הוכחת נזק (סעיף 3א לפקודת זכות יוצרים (בנוסחה עובר לתיקון 9); סעיף 56 לחוק החדש), וכן אפשרות לסעדים אופרטיביים, כגון צו מניעה (סעיף 53 לחוק החדש). הסדרים אלה מספקים אפוא מענה לפגיעה הכלכלית שנגרמת לבעל הזכות, ובמובן זה,
הפרת חובה חקוקה אינה מוסיפה על ההגנה הקיימת ממילא במשטר זכויות היוצרים. בנסיבות אלה – אין צורך ממשי להידרש לעוולה זו של הפרת חובה חקוקה (ראו באופן דומה: בר-שירה, בעמ' 16-15).
פיצוי ללא הוכחת נזק
33. בית המשפט המחוזי נדרש, כאמור, לפיצוי ללא הוכחת נזק נוכח הקושי בכימות שיעור הנזק הקונקרטי בענייננו. מנגנון הפיצוי ללא הוכחת נזק בדיני זכויות יוצרים נועד להתמודד עם קושי שכזה, הקיים באופן טיפוסי בהוכחת הנזק שגרמה הפרת הזכות ביצירה, כמו גם להגביר את ההרתעה מפני הפרות עתידיות (עמית אשכנזי "פיצויים ללא הוכחת נזק" יוצרים זכויות – קריאות בחוק זכות יוצרים 578 (מיכאל בירנהק וגיא פסח עורכים, 2009)). החוק קובע אפוא מנגנון המאפשר לבעל זכות היוצרים להתגבר על המכשלה הכרוכה בהוכחת הנזק הפרטני, אך מגביל מנגד את סכום הפיצוי האפשרי (בטווח שבין 20,000-10,000 ש"ח לפי פקודת זכות יוצרים; ועד 100,000 ש"ח לפי החוק החדש), כאשר קביעת שיעור הפיצוי בטווח האמור תעשה לפי שיקול דעתו של בית המשפט. בהקשר שלפנינו יצוין, כי אין מניעה ששיעור הפיצוי ללא הוכחת נזק בגין קיומה של הפרה תורמת, יבחן לפי אותם שיקולים ועקרונות המנחים ברגיל את בית המשפט בבואו לקבוע פיצוי כאמור בגין הפרה ישירה (לפירוט בנוגע לשיקולים אלה, ראו, למשל: ע"א 592/88 שגיא נ' עזבון ניניו, פ"ד מו(2) 254, 272-270 (1992); ע"א 2392/99 אשרז נתונים בע"מ נ' טרנסבטון בע"מ, פ"ד נז(5) 255, 285-283 (2003); ע"א 3616/92 דקל שרותי מחשב להנדסה (1987) בע"מ נ' חשב היחידה הבין-קיבוצית לשרותי ניהול אגודה שיתופית חקלאית בע"מ, פ"ד נא(5) 337 (1997); גרינמן, בעמ' 790-785; אשכנזי, בעמ' 598-588).
במקרה זה, כזכור, קבע בית המשפט המחוזי כי יש לפצות את שוקן בשיעור של 20,000 ש"ח. כבר נפסק, כי לבית המשפט מסור שיקול דעת רחב בקביעת שיעור הפיצוי (גרינמן, בעמ' 777), ובמקרה שלפנינו, בהתחשב בנזק שנגרם לשוקן ובחומרת ההפרה – לא מצאנו כי קיימת הצדקה להתערב בהכרעה בעניין סך הפיצוי שנקבע. משנמצא כי לא קמה לאוניברסיטה אחריות תורמת לביצוע ההפרה, ישאו המפלגה וכהן יחד ולחוד באחריות לפיצוי. באשר
לחלוקת האחריות בין הגורמים השונים, אחריותו של כהן תישאר ללא שינוי (40% משיעור הנזק), והאוניברסיטה תופטר מאחריות. משלא מצאנו, כאמור, עילה להתערב בשיעור הפיצוי הכולל שנפסק, תוצאת פסק דינו של בית המשפט המחוזי תביא לכך שהמפלגה תישא ביתרת הנזק.
34. לאור כל האמור, אציע לחברי שהערעור יתקבל בחלקו, בכל הנוגע לקביעת אחריותה של האוניברסיטה להפרה במקרה שלפנינו, כמפורט לעיל, וידחה באשר לשיעור הפיצוי. אציע כי שוקן תשא בהוצאותיה של האוניברסיטה, וכן בשכר טרחת עורך דינה בשיעור של 10,000 ש"ח.
המשנה-לנשיאה
השופט ס' ג'ובראן:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופט י' דנציגר:
אני מצטרף לדעתו של חברי, המשנה לנשיאה א' ריבלין. אבקש להוסיף הערה קצרה הנוגעת לחשיבות השימוש בסעיף 12 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין) במקרים המתאימים לכך.
1. בע"א 313/08 נשאשיבי נ' רינראוי ([פורסם בנבו], 1.8.2010) סברתי כי יש לקבוע כי מנהליה ובעליה של חברת בנייה שלא הבטיחה בבטוחה הולמת סכומים ששולמו לה על ידי רוכשים בהתאם לחוק המכר (דירות) (הבטחת השקעות של רוכשי דירות), התשל"ה-1975, חייבים חבות אישית לתשלום הסכומים שלא הובטחו, בהתבסס על הוראת סעיף 12 לפקודת הנזיקין.
בסופו של יום, בעניין נשאשיבי דעתי נותרה דעת מיעוט, שכן המשנה לנשיאה חלק על עמדתי ולעמדתו הצטרפה השופטת ע' ארבל.
עמדת המשנה לנשיאה באותו העניין הייתה כי השימוש בסעיף 12 לפקודת הנזיקין כמקור להטלת חיוב אישי על אורגנים של חברה או על נושאי משרה בה אינו הולם בנסיבות המקרה. בחוות דעתו ציין חברי, בין היתר,
כי במקרה זה לא הוכחה מודעותם או כוונתם של המנהלים לביצוע עוולה של הפרת חובה חקוקה. בנוסף, סבר חברי כי די בעוולות המסגרת, עוולת הרשלנות ועוולת הפרת החובה החקוקה, כדי להטיל אחריות אישית וישירה על מנהלי חברות וכי די בכלי של הרמת מסך כדי להטיל אחריות אישית על בעלי מניות בחברה. לשיטתו של חברי, הכרה באחריות האישית של המנהלים והבעלים של החברה באותו המקרה הייתה יוצרת מסלול עוקף לעילות הרמת המסך. כאמור, לעמדה זו הצטרפה השופטת ארבל תוך שהיא מציינת כי הטלת אחריות ישירה במקרה זה באמצעות סעיף 12 לפקודת הנזיקין תהווה הפרה של האיזון בין השיקולים התומכים בהטלת אחריות נזיקית על אורגנים של חברה לבין השיקולים התומכים בהטלת אחריות נזיקית כאמור ובהסדרים שנקבעו ליצירת איזון זה.
2. לדידי, השימוש שעושה חברי בסעיף 12 לפקודת הנזיקין במקרה שלפנינו מדגים את היתרונות הרבים של השימוש בסעיף זה על הגמישות הנלוות לו מכוח כלליות ההוראה שבה. מקרה זה ממחיש כי הגם שיש לנקוט בזהירות בשימוש בהוראת סעיף 12 האמור, אין משמעות הדבר כי יש להירתע מעשיית שימוש בסעיף זה במקרים המתאימים.
3. כאמור, מצטרף אני לעמדתו של המשנה לנשיאה כי במקרים של "הפרה תורמת" של זכויות יוצרים ניתן לעשות שימוש בהוראת סעיף 12 לפקודת הנזיקין מן הטעמים המובאים בחוות דעתו, ובהתאם לתנאים שנקבעו בחוות דעתו.
הוחלט כאמור בפסק דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין.
ניתן היום, י"ח בסיוון התשע"א (20.6.2011).
המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט