רשות ערעור אזרחי 26220-12-24 שמואל דוד כהן נ' מרכז מוסדות סאטמאר בני ברק

רשות ערעור אזרחי 26220-12-24

לפנַי בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים (השופט א' רון) בתיק אזרחי 36383-06-24 [נבו] מיום 1.10.2024, בה נדחתה בקשת המבקשים למתן סעד זמני לפי סעיף 16(א)(5) לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות או החוק).

הרקע לבקשה

1. במרכז הסכסוך הסכם מיום 16.10.2001 (כ"ט בתשרי התשס"ב) (להלן: ההסכם) אשר נחזה להיות הסכם שכירות, אולם הצדדים חלוקים האם אכן כך הדבר או שמא מדובר בהסכם מכר. למען הסדר הטוב אביא כבר בשלב זה את סעיף 32 להסכם אשר נטען כי הוא מהווה הסכם בוררות:

"א.  הצדדים מסכימים בזאת למסור את כל חילוקי הדעות שיתעוררו ביניהם בקשר להסכם זה, פירושו וביצועו, לרבות נספחיו, להכרעתו של בורר יחיד אשר יהיה הגאב בית הדין שליט"א או כל רב שיבחר ע"י החלטת הנהלת שיכון סאטמר בבני ברק (להלן: 'הבורר').

ב.  הבורר לא יהיה קשור בדין המהותי ולא בדיני הפרוצדורה ולא בדיני הראיות ולא יהיה קשור בזמן, ויכול לפסוק הן לדין והן לפשרה.

ג.  החלטת הבורר הינה סופית ומכרעת.

ד.  האמור בסעיף זה מהווה הסכם בוררים תקף בין הצדדים במשמעות חוק הבוררות תשכ"ח - 1968, ולא ידרש כל מסמך נוסף להחלת הבוררות בין הצדדים".

למען שלמות התמונה, המבקשים הפנו בבקשתם גם ל"תקנות כתב התחייבות" שנחתם במסגרת ההסכם וגם בו נקבע סעיף בוררות בעל מנגנון מינוי בורר דומה.

2. ביום 17.6.2024 הגישו המבקשים לבית המשפט המחוזי בירושלים "בקשה בהולה למתן צו מניעה זמני (במעמד צד אחד) ו/או למתן תוקף לצו המניעה הזמני שניתן בבוררות" לפי סעיף 16(א)(5) לחוק. הבקשה הוגשה לאחר שניתן סעד ארעי על ידי הרב משה פרקוביץ בהליך הבוררות, אשר נטען כי הוסמך כבורר על ידי "הנהלת שיכון סאטמר בני ברק" (להלן: הנהלת השיכון), לפי המנגנון למינוי בורר כמפורט בהסכם.  הסיבה לבקשה לסעד ארעי הייתה דרישת פינוי שהתקבלה אצל המבקשים ביום 28.5.2024 לפיה עליהם לפנות את דירתם בתוך 7 ימים.  עיקר טענות המבקשים בנוגע לדירה מושא ההסכם, בה הם מתגוררים כ-25 שנים, הוא כי הדירה נמצאת בבעלותם ולא בבעלות המשיבות, שכן על אף שלשון ההסכם על פיו הם מחזיקים בדירה מתאים להסכם שכירות, מדובר בהסכם מכר לכל דבר ועניין.  זאת בשים לב לתשלום המשמעותי שהועבר על ידי המבקשים בתחילת תקופת ההסכם; להיעדר תשלום דמי שכירות חודשיים מלבד סכום זניח של כ-170 ש"ח; לתקנון משיבה 4 שקובע כי מטרתה היא למכור דירות לבני הקהילה; ועוד.  בנוגע להסכם הבוררות, משיבות 3-1 טענו כי הן הגורם המוסמך למינוי הבורר (הנהלת השיכון).  ברם ככל שפרשנות זו תתקבל, מדובר בשינוי חד-צדדי של המנגנון למינוי בורר בהסכם וסעיף הבוררות, דבר המהווה תנאי מקפח בחוזה אחיד לפי סעיף 4(10) לחוק החוזים האחידים, התשמ"ג-1982 אשר דינו להתבטל.  על כן, מכיוון שהמבקשים גרים בדירה כ-25 שנים, ודרישת הפינוי הוגשה בסד זמנים קצר במיוחד, מאזן הנוחות נוטה לטובתם.
3. מנגד, לעמדת משיבות 3-1, מלשון ההסכם עולה כי מדובר בהסכם שכירות ולא בהסכם מכר, ועל כן המבקשים אינם הבעלים של הדירה. בנוסף, ובניגוד לנטען, משיבות 3-1 לא פעלו באופן חד-צדדי, אלא פנו לערכאות באופן גלוי וסדור עקב עבודות בניה לא חוקיות שהמבקשים ביצעו בדירה, ורק לאחר שהועלו טענות לפינויים הם טענו לראשונה כי הם בעלי הדירה ולא שוכריה.  המבקשים גם הסתירו מבית המשפט את פעולות הבניה הלא חוקיות שמצויות במרכז הסכסוך ואף את העובדה שמשיבות 3-1 הגישו תביעה לבית המשפט השלום (תיק אזרחי 64804-05-24) [נבו] נגד המבקשים כדי לקדם את בירור הסכסוך.  עוד הוסתרו צווי מניעה שניתנו בתיק אזרחי 48623-04-24 [נבו] מיום 16.5.2024 ובתיק אזרחי 64804-05-24 [נבו] מיום 21.11.2024, בהם התקבלו טענות משיבות 3-1 וניתן צו המורה על הפסקת הבניה מצד המבקשים.  האמור נעשה במטרה לקדם את ההליך נוכח התנהלות המבקשים, ועל אף שמשיבות 3-1 הן הגורם המוסמך ("הנהלת השיכון") למינוי הבורר לפי הסכם הבוררות.  זאת ועוד, המבקשים מושתקים מלטעון שקיים הסכם הבוררות בינם לבין המשיבות, מקום בו הם טענו לבטלותו של הסכם מעין זה בהליכים משפטיים אחרים לפני בית משפט השלום בתל אביב.  על אף האמור, פעלו המבקשים לקדם הליך בוררות לפני בורר על ידי גוף שאינו נמנה על הנהלת השיכון שלא כדין, והוא נתן סעד ארעי באופן שחורג מסמכותו.  החלטת הבורר אף לא הומצאה למשיבות 3-1.  דין הבקשה להידחות על הסף אף מחמת היעדר סמכות עניינית, שכן הסכסוך נסוב סביב שאלת "חזקה ושימוש במקרקעין" וזהו עניין המצוי בסמכות בית משפט השלום.  כן נטען להיעדר סמכות מקומית, שכן הדירה מושא הסכסוך מצויה בבני ברק.  הבחירה לפנות לבית משפט בירושלים נועדה לאתֵר ערכאה שטרם הכירה את נסיבות המקרה מתוך שאיפה פסולה כי זו תתייחס באהדה רבה יותר לטענות המבקשים.  ולבסוף, גם התנאים לקבלת סעד זמני אינם מתקיימים, שכן תביעת המבקשים קלושה ובשים לב לכך שבקשת הפינוי מצד משיבות 3-1 נדונה בבית משפט, גם מאזן הנוחות נוטה לדחיית הבקשה.
4. משיבות 6-4 טענו כי על אף הגשת הבקשה, לא הוגשה תביעה עיקרית במועד הנדרש, לא לבית המשפט ולא לבורר, ולכן דין הבקשה להידחות על הסף. יתר על כן, הן אינן צד להסכם או להליך הבוררות ועל כן אין מקום ליתן נגדן סעד זמני לפי סעיף 16(א)(5) לחוק הבוררות.  כמו כן, המבקשים טענו בהליך שהתנהל לפני בית משפט השלום כי ההסכם בין הצדדים הוא "חוזה למראית עין" ולכן בטל וכך גם סעיף הבוררות שבו, בהתאם להוראות סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), התשל"ג-1973.  לכן הם מושתקים מלטעון כעת כי קיימת בהסכם תניית בוררות ברת תוקף.  לבסוף, הליך הבוררות נערך באופן פיקטיבי מאחורי גבן של משיבות 6-4 וללא ידיעתן.
5. ביום 29.9.2024 קיים בית המשפט המחוזי דיון בנוכחות כל הצדדים. בתמצית, הצדדים העלו פעם נוספת את עיקר טענותיהם בנושאים שבמחלוקת: מינויו של הרב פרקוביץ כבורר, זהות הנהלת השיכון ועילות הסף השונות להן טענו המשיבות.
6. בהחלטתו מושא הליך זה, בית המשפט המחוזי קבע כי בנסיבות המקרה הסכם הבוררות "מעולם לא בא לעולם ואינו בנמצא". זאת, מכיוון שלא הומצא כל מסמך אשר מלמד על מינוי הרב פרקוביץ כבורר על ידי הנהלת השיכון כנדרש בהסכם הבוררות.  עוד נקבע, כי תניית הבוררות אינה מהווה כשלעצמה הסכם בוררות שכן לא נכתב בה במפורש שיש לראותה כשטר בוררין ולא אוזכרה בה זהות הבורר.  ייתכן שניתן היה מכוחה לפנות לבית המשפט בבקשה למינוי בורר, אולם זאת לא נעשה.  משנקבע שאין הסכם בוררות, פנה בית המשפט לבחון את ההליכים השונים שהתנהלו ומתנהלים בין הצדדים וקבע כי שם מצויה האכסניה המתאימה לבירור טענות המבקשים.  זאת, בדגש על תיק אזרחי 48778-06-24 [נבו] בו נדונה תביעה לפינוי המבקשים מדירתם.  כמו כן, טענת המבקשים לפיה הסתרת הליכים אחרים מבית המשפט נבעה משכחה מצדיקה "תהיות מעט נוגות ביחס לתום ליבם".  בנוסף, המבקשים טענו נגד תוקפו של הסכם הבוררות בהליכים האחרים שהתקיימו בעניינם, אך כעת הם מגישים את הבקשה מכוחו ללא כל הסבר סביר וגם בכך יש טעם לפגם.  בשים לב לכל האמור נדחתה הבקשה ובוטל הצו הארעי.

מכאן לבקשה שלפַני.