בין השעות 03:03 ל- 03:58 התובעים טוענים כי בשעה זו ד"ר קריצ'מר מילאה הודעת פטירה בה ציינה כי המנוח נפטר בשעה 02:43 (כנראה מחוץ לדירה למטה ליד ניידת הנט"ן) נספח 11 לתצהיר הבן
עמ' 102 לפרוטוקול
בשעה 03:08 התובעים טוענים כי א. ממשל"ט מד"א מודיעה על מוות בבית נספח 5 לתצהיר הבן
בשעה 03:58 התובעים טוענים שבשעה זו נט"ן מתפנית מהחניה של דירת המנוח
8. בשלב זה, הצדדים ימציאו למומחה הרפואי את המסמכים הרפואיים המצויים בידיהם והנוגעים למנוח - בתוך 30 יום מהיום. כמו כן, הצדדים רשאים להציג למומחה את המסמכים "מזמן אמת": תמלולי השיחות עם מד"א, דוחות של שיחות טלפוניות, מסמכי מד"א מאותו לילה בלבד (לא מסמכים של בדיקה או סיכום שנעשו בדיעבד). הצדדים רשאים להמציא למומחה גם את חווֹת הדעת הרפואיות שהוגשו מטעמם בנדון, לרבות בהקשר של קיצור תוחלת חיים. העתק כל פנייה אל המומחה יועבר במישרין, במלואו, לצד שכנגד.
9. לנוכח הפירוט הרב שנקטתי בכתב מינוי זה, אני מורה לצדדים לצרף את המסמכים שימסרו למומחה למכתב לקוני, בנוסח כדלקמן: "אלו המסמכים מטעם מרשי, התובעים/הנתבעים, שבית המשפט איפשר בכתב המנוי - בהחלטה מיום 7.6.23 - להעביר לעיונך. תשומת לבך לטענות מרשי בנדון כעולה מחוות הדעת הרפואיות המצורפות מטעמם: 1. חוות דעת שנתן ד"ר ביום ___ לגבי ___; 2. חוות דעת שנתן ד"ר ביום ___ לגבי ___... מצורף בזאת גם כתב המינוי שניתן בהחלטה בנדון מיום 7.6.23".
10. המומחה יעיין במסמכים ובחוות הדעת הרפואיות אשר יומצאו לו מאת באי-כוח בעלי-הדין וייתן דעתו במחלוקות הרפואיות שציינתי לעיל. המומחה גם יתייחס לשאלת קיצור תוחלת חיי המנוח בגין מצבו הרפואי כפי שהיה בסמוך לאותו לילה, אילמלא פטירתו באותו לילה (ראה חוות דעת בנדון)".
24. עד כאן - לשון החלטת המינוי; ולהלן השתלשלות הדברים עד לקבלת חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט.
25. בעקבות המינוי, שלחו הצדדים מסמכים מטעמם אל המומחה, ועלתה בין הצדדים מחלוקת; כאשר התובעים שלחו אל המומחה גם חמישה סרטונים (קודמים במועדם לליל האירוע) שבהם נראה האב שוחה בבריכה ואוכל (אירועים קודמים ליום האירוע), כשלטענת הנתבעים - אין צירוף הסרטונים עומד בהוראות החלטת המינוי, כמצוטט לעיל.
26. בהחלטה בנדון מיום 26.7.23 הצבעתי על כך, שהמומחים מטעם הצדדים ממילא מתייחסים בחוות הדעת שנתנו (שהוצגו למומחה) - גם לסרטונים אלה, תוכנם, ומה לדעתם ניתן או לא ניתן להפיק מהם. אך כדי לקדם, הוריתי לצדדים בזו הלשון: "בנסיבות אלה, בשלב זה - אני מורה למומחה מטעם בית המשפט להסתפק במקרא תיאור הסרטונים וטענות המומחים לגבי העולה מהעיון בהם - ולא לעיין/לצפות בסרטונים עצמם; זאת - עד למתן החלטות נוספות בנדון. אבקש מהמומחה מטעם בית המשפט לדווח לבית המשפט במסמך קצר, לאחר שעבר על כל החומרים שהוצגו לו בנדון עד היום (למעט - עיון/צפייה בסרטונים עצמם, כאמור), ובטרם החל בכתיבת חוות דעתו. המומחה מתבקש להודיע בפנייה לבית המשפט - האם התמונה העובדתית-רפואית של מאורעות אותו לילה נהירה לו דיה, על מנת לקבל מסמכים רפואיים נוספים שיתנו מישורי ייחוס של מצבו הרפואי של התובע (צ"ל – המנוח) טרם אותו לילה. בהתאם להתייחסות הביניים מאת המומחה - אשקול האם להורות להעביר לעיון המומחה דברים נוספים לעיון, ומה להעביר".
27. תשובת המומחה מיום 1.10.23 לפנייתי לעיל, הועברה לצדדים, ומשם - לבית המשפט; וזו לשונה: "התמונה העובדתית-רפואית נהירה לי מתוך המסמכים שהועברו אלי. קראתי את שתיאר מי שצפה בסרטונים. אינני חושב שצפייה בהם תוסיף רקע עובדתי למהלך האירועים שקדמו לפטירתו של [המנוח] ז"ל". להבהרה, המומחה מתייחס בדברים אלה לכך שקרא את התייחסות המומחים מטעם הצדדים לסרטונים ולעולה מהם.
28. בעקבות הודעה זו, וההתנהלות הלעומתית של הצדדים בנדון, הוריתי ביום 3.10.23 בזו הלשון: "בהמשך להודעת המומחה, ככל שמי מהצדדים מבקש להעביר מסמכים רפואיים נוספים למומחה על אלו שכבר העביר אליו, יציג לצד השני - עד ליום 2.11.23 – רשימה מתאימה (בליווית המסמכים עצמם). בכל הקשור למסמכים שאינם רפואיים ממש או אינם רפואיים כלל - תוצג רשימה נפרדת באותה פנייה. לאחר ההצגה ההדדית, יבחנו הצדדים אם ניתן להגיע להסכמה על מה יוצג למומחה (בנוסף למה שהוצג לו עד היום); וזאת - על מנת לסייע לבית המשפט לקדם את בחינת המחלוקת בנדון. בכל הקשור לצפייה בסרטונים, בהתחשב בתוכנה של הודעת המומחה, והעובדה שכבר ראה את ההתייחסויות הנוגדות של המומחים מטעם הצדדים אל תוכנם ומשמעותם, מוצע - כי אאפשר למומחה לחזות בסרטים; זאת - לאחר שבמכתבי ההשלמה, שישלחו מטעם כל צד למומחה (רק בעקבות אישור של בית המשפט שיינתן – רק לאחר מיצוי ההסכמות לגבי תוספת מסמכים, כאמור), יתאפשר לכל צד להתייחס במספר שורות לתוכן הסרטונים ומשמעותם בתמצית. הצדדים יודיעו טרם התז"פ האם הגיעו להסכמה לגבי נוסחים הדדיים של מכתבי פנייה משלימים למומחה".
29. הצדדים הגיעו להסכמה שקיבלה תוקף של החלטה, לפיה "מעבר לתיעוד הרפואי שהועבר זה מכבר על ידם למומחה מטעם ביהמ"ש - אין להם תיעוד נוסף להציג לו בשלב זה"; זאת - תוך שמירת זכותם להציג למומחה במסגרת חקירתו בביהמ"ש על חוות דעתו, מסמכים שהוגשו לביהמ"ש כנספחים לתצהירים של הצדדים, מוצגים שהוגשו לתיק ביהמייש וכן - קטעים מתשובות העדים בחקירתם בביהמ"ש.
30. לשלמות התמונה, אציין כי איפשרתי לצדדים להפנות למומחה טיעונים נוגדים מטעם הצדדים לגבי המשמעות, הנפקות והמשקל שיש לייחס לשיטתם לסרטונים, והוריתי למומחה לערוך ולמסור את חוות דעתו לאחר קבלת התייחסויות אלה.
31. הארכתי בפירוט השתלשלות הדברים ממתן החלטת המינוי של המומחה ועד ולהעברת החומרים הרלוונטיים אל המומחה, הואיל והתובעים טוענים בסיכומיהם כי "חוות דעתו של שחר התבססה (ביודעין) על תשתית עובדתית ספקולטיבית ועל הנחות עובדתיות אפשריות, מכיוון שהוא נתן את חוות דעתו ונחקר עליה, במצב בו בית המשפט הנכבד טרם הכריע בעניין קביעת הגרסה העובדתית הנכונה".
32. ובכן, בכל הכבוד, התשתית שהוצגה למומחה איננה 'ספקולטיבית', אלא עולה מחיתוך נתונים ממסמכים שונים 'מזמן אמת', כשמובהרות בה במפורש המחלוקות לגבי הדיוק של הזמנים והמועדים הרלוונטיים. מדובר בתשתית שהקדמתי להציגה למומחה על מנת לסייע בבירור האמת בחדות וביעילות, למול ציים של טענות נוגדות, לפרקים - מסרבלות, מטעם הצדדים.
33. מכל מקום, כאמור, הצדדים בחרו שלא להוסיף לאותה תשתית שהצגתי למומחה - הצגת תצהירים וחקירות מטעמם. עוד, אציין כי, בשלב של מתן עדותו של המומחה בחקירה על חוות הדעת הרפואית שנתן בנדון, כפי שמקובל בתיקי רשלנות רפואית, הותרתי את לצדדים את ההזדמנות להציג את הסתייגויותיהם מהנתונים או העובדות שלכאורה עולות מהאמור במסמכים 'מזמן אמת' או מקבילותם או משקלם; לרבות בצורה של הפניית שאלות סברה בחקירת המומחה על בסיס מצג או ממצא 'אפשרי' כזה או אחר, שלעמדת החוקר עולה מהראיות שבנדון או לבחון מה דעתו בהיעדרו של ממצא כזה.
34. ולהלן, השתלשלות קבלת חוות הדעת (מרכזית ושתיים משלימות) שנתן המומחה בנדון, ועיקריהן.
35. בשל טעות משרדית אצל המומחה (של אי-משלוח חוות דעתו 'המרכזית' בנדון בסמוך למועד בו ניתנה; טעות - על רקע מצב המלחמה ואחריותו של המומחה באותה תקופה כמומחה לשעת חירום בבית חולים מרכזי), נמסרה מאת המומחה בנדון - תחילה - חוות דעת מיום 21.1.24, שהיא 'משלימה' באופיה ומתייחסת לסרטונים שהוצגו למומחה במלים: "סיכום: הסרטונים מראים איש עם מחלת פרקינסון קשה". ואחזור לענין זה בפרקים הבאים.
36. עוד, בשל אותה טעות, נמסרה מאת המומחה חוות דעת נוספת, מיום 31.1.24, אף היא 'משלימה' באופייה, שבה הערות לענין הקשר הסיבתי הנטען בין מעשים או מחדלים של מד"א ו/או עובדיה למותו של מנוח, בהן הוא שולל את קיומו של קשר סיבתי כאמור [בסעיפים 4, 4.1, 4.2, ו-4.3 לחוות דעת זו]. עוד מציין המומחה בחוות דעת זו, כי ההדרכה הטלפונית שניתנה על ידי המוקדן לתובע היתה "נכונה ומקצועית" [בסעיף 5 לחוות דעת זו]. עוד מוצא המומחה כי: "הרופאה קבעה את מותו של מנוח על-פי הסימנים הקליניים: ללא דופק. ללא נשימה. ובתמיכת רישום הא.ק.ג. שהראה "קו ישר", קרי, העדר פעילות חשמלית של הלב" [בסעיף 6 לחוות דעת זו]. לגבי קיצור תוחלת-חייו של המנוח אלמלא נפטר ביום 7.1.14, מפנה המומחה למה שכבר כתב בחוות דעתו בנדון [בסעיף 10 לחוות דעת זו].
37. או אז, בין היתר, בעקבות ההפנייה שבסיפא של הסעיף הקודם 'למה שכבר כתב בחוות דעתו בנדון', התברר בדיון שנערך לפניי ביום 4.6.24, כי חוות דעתו של המומחה בנדון מיום 29.9.23, טרם נמסרה; כך שבפועל היא הוצגה לראשונה לצדדים ולבית המשפט באולם [וסומנה - במ"ש/1; להלן: "חוות הדעת המרכזית"]. בחוות דעת זו, מודיע המומחה כי קרא ולמד את כל החומר שהוצג לו מטעם הצדדים בנדון, לרבות - לוח הזמנים שבהחלטת המינוי וחוות דעת המומחים הרפואיים מטעם הצדדים.
38. המומחה מבהיר בחוות הדעת המרכזית [בעמוד הרביעי] כך:
"התרשמותי : המנוח היה מת כבר זמן-מה בהגיע צוות אט"ן מד"א:
ללא נשימה, ללא דופק, אישונים ענקיים, מורחבים ואינם מגיבים.
רישום הא.ק.ג : קו ישר=אסיסטולה, מאשר אבחנה זו: אין כל פעילות חשמלית של הלב ולכן גם אינו מתכווץ.
אסיסטולה עלולה להיות אירוע ראשוני של הפסקה מוחלטת של פעילות הלב, או שהינה שלב אחרון בהפרעה חשמלית מסוג פרפור חדרים, שקורית לאחר דקות אחדות של פרפור חדרים.
אם הפרעת הקצב הקטלנית "פרפור חדרים" אינה מטופלת ב"מכת חשמל" (דפיברילציה) הרי שהיא דועכת ומתדרדרת לאסיסטולה. יש להניח שזה היה האירוע שהיא (נראה שצ"ל: 'שהביא') למותו של המנוח" (ההדגשה בקו - הוספה).
39. המומחה דוחה בחוות דעתו זו אמירות וקביעות שמופיעות בחוות הדעת שנתן המומחה הרפואי מטעם התובעים, פרופ' בר אילן. כך, בענין האפשרות שלא מדובר בענייננו בהפרעת קצב קטלנית אלא במצב בו, כניסוחו של פרופ' בר אילן "יתכן והוא היה זקוק רק לצוות רפואי שישחרר את דרכי האויר או יספק תמיכה נשימתית מאשר החייאה באמצעות תרופות או מכת חשמל", מבהיר המומחה מטעם בית המשפט וקובע כי: "מי שאינו נושם, מרכז הנשימה במוחו אינו פועל. לא גוף זר הוא שגורם להפסקת הנשימה". כך, לא קיבל המומחה, שבנסיבות מחלתו של המנוח, בהן הוא מוזן במשקה בשם Ensure והומלץ שלא יאכל אוכל מוצק – בכלל קיים בסיס לאמרה של פרופ' בר אילן בחוות דעתו: "רוב הסיכויים כי [האב] השתנק על רקע בעיות בליעה והגיה" בשעה 2:30 לפנות בוקר.
40. בהקשר של קביעת המוות, המומחה מטעם בית המשפט איננו מסכים עם דעתו של פרופ' בר-אילן, לפיה "כל רופא הקובע מוות יודע כי קביעה זו אינה חד-משמעית"; לדעת המומחה "כל רופא יודע להבחין בין חי למת, ולאבחן את מותו של אדם. קביעה זו אינה זקוקה להוכחה". המומחה איננו מסכים גם, שיש בסיס ביולוגי או פיזיולוגי לאמירת פרופ' בר-אילן כי "המוות הוא תהליך הדרגתי וזוחל".
41. בהתאם, המומחה דוחה את אמירת פרופ' בר אילן כי "רופא ממתין דקות או שעות ואינו קובע מוות אם אינו משוכנע שהחולה נפח את נשמתו".
42. מאידך, מקבל המומחה את הניתוח שמציג בחוות דעתו המומחה מטעם הנתבעים, פרופ' דרשר, לענין "המהלך הקליני הסביר שהביא למותו של [המנוח]", ואת הסברו להחלטה "המקצועית והאתית הנכונה של צוות מד"א, שלא לבצע החייאה במת, כאשר אין הוראה קלינית או אתית או מוסרית לעשייתה, ותוצאותיה לא קיימות".
43. יש לציין עוד, כי המומחה מטעם בית המשפט גם חידד בחוות דעתו 'המשלימה' מיום 31.1.24 את קביעתו בחוות הדעת המרכזית (מיום 29.9.23), כאשר הבהיר, בין היתר, [בסעיף 4.3 לחוות הדעת 'המשלימה'] "אינני מוצא קשר סיבתי בין מעשי מד''א או הצוות הרפואי למותו של המנוח. לא היה כשל רשלני בהחלטתה של הרופאה שלא להמשיך בפעולות החייאה לאחר שאבחנה כי [האב] מת, ופעולות ההחייאה הבסיסיות שנעשו ע"י הבן (עיסויים) קודם להגעת הניידת, לא השיבו ולא תמכו בפעילות לבבית כלשהי".
44. המומחה גם איננו מוצא כשל במשך הזמן שלקח לצוות הנט"ן להגיע אל המנוח; כפי שהוא מבהיר בסעיף 4.1 לחוות הדעת המשלימה מיום 31.1.24: "פנייה לאזעקת ניידת הייתה בשעה 2:51 וזו יצאה לאחר כ-2 דקות והגיע לבין (צ"ל – לבית) המנוח לאחר 7 או 10 דקות (יש אי הסכמה לגבי נקודת זמן זו), אינני מוצא כל כשל בפעילות זו של מד"א".
ג. הממצאים
1. כהכנה ל'דיון והכרעה' במחלוקת הנדונה, אדייק בפרק זה להלן את הממצאים העובדתיים והעובדתיים-רפואיים שמצאתי בנדון על פי מכלול הראיות והעדויות.
2. אקדים ואומר בתמצית, שהממצאים שמצאתי, שיפורטו בפרק זה להלן - הם:
א. האב לא היה בין החיים בהגיע צוות הנט"ן של מד"א לדירה.
ב. בנסיבות, הפעולות שביצע צוות הנט"ן בהגיעו לדירה תואמות את הפרקטיקה הרפואית המקובלת, לרבות – קביעת המוות וההחלטה שלא להמשיך עיסויי לב ולא לבצע פעולות 'החייאה'.
ג. האב היה במצב רפואי בו נמצא על ידי צוות הנט"ן – כבר כשמונה דקות קודם להגעת צוות הנט"ן לדירה, ובהתבסס על ממצאי על פי הראיות והעדויות בנדון ודעת המומחה מטעם בית המשפט, אני קובע כי המוות אירע בשעה 2:56:02.
ד. בנסיבות, משך הזמן שארך ממועד הוצאת הקריאה מהמוקד שצוות הנט"ן של מד"א נענה לה ועד למועד הגיעו של הצוות לדירת המנוח, שהיה פחות מ-11 דקות - היה בגדר הסביר.
ה. ההדרכה הטלפונית שניתנה על ידי המוקדן בשיחה השנייה לתובע בעניין הפעולות לביצוע עד להגעת צוות הנט"ן - היתה נכונה ומקצועית.
ו. תוחלת חייו של האב, אילמלא התדרדר מצבו באותו לילה, היתה חמש שנים מדצמבר 2013, היינו - עד ליום 31.12.2018.
3. אעיר, כי למחלוקת שעלתה בנדון למול טענות התובעים בענין אי-היענות הכוננים המתנדבים לקריאה שנשלחה אליהם מהמוקד ולפרטיה - אתייחס בנפרד בפרק 'דיון והכרעה'.
4. אזכיר כי בענייננו 'בזמן אמת' (עד להגעת צוות הנט"ן לדירה) מד"א איננה 'יודעת' מה מתרחש בדירה ומה מצבו של האב, אלא על פי המידע שנמסר למוקדן באמצעות שתי שיחות הטלפון שהבן יזם לעשות למוקד. בנסיבות כאלה, כשהתובעים טוענים שמה שנאמר בענין מצבו של האב למוקדן בשיחות (והוקלט) הוא 'הגזמה', עליהם הנטל להוכיח זאת.
5. בנסיבות אלה, אני מוצא לנכון, טרם פירוט הממצאים שמצאתי עצמם, להקדים מספר הערות לגבי חוסרים שאני מזהה בראיות התובעים, כאשר עדות התובע בנדון היא 'עדות בעל דין יחידה', המסתייג מאמיתות דברים שבית המשפט שומע אותו אומר בהקלטה 'מזמן אמת'.
6. אמנם גם דודם של התובעים העיד לפניי (להלן: "הדוד"), אך אין בעדותו כדי לתרום למה התרחש בדירה ב'זמן האמת' ברגעים הרלוונטיים. לפי גרסת הדוד, הוא הגיע לדירה כי הבן (אחיינו) אמר לו לבוא מהר [סעיף 3 לתצהירו], וכשהגיע - צוות הנט"ן היה כבר מרוחק מהגופה [כעולה מסעיפים 5 ו-6 לתצהירו]. לפי עדותו של הדוד לפניי, בשיחת טלפון משעה 2:55 שהוציא אליו הבן, ביקש הבן: "תבוא מהר, קרה משהו בבית", וכשהגיע הדוד לדירה - הבן כבר לא נכח בחדר בו שכב האב (היה בחדר סמוך; גם הבן מאשר זאת בעדותו); ולשאלה שהפנה הדוד אל צוות נט"ן - "מה קורה", נענה: "כבר אין מה לעשות" [עמ' 55 לפרו']; הדוד מאשר שכשהגיע לדירה, המנוח כבר לא היה מחובר למוניטור [עמ' 59 לפרו']. לסיכום, אמנם בתצהירו מצהיר התובע שהדוד הגיע "בבהילות לדירה, בצמוד לאחר השעה 3:00", אך נראה, לפי הנסיבות, כי הדוד הגיע לדירה מאוחר בארבע או חמש דקות ממה שציין התובע בתצהירו (הגיע - לאחר ניטור פעולות הלב במוניטור וניתוק הלידים מהגוף).
7. יש לציין, שלפי פלט השיחות (של הבן) שהוצג מטעם התובעים, השיחה של הבן עם הדוד מהשעה 2:55 ארכה 46 שניות [עמ' 23 למוצגי התובעים], ומן הסתם - נאמרו בה עוד דברים; אך גם התובע מסתייג בעדותו מלאשר שנמסרו לדוד בשיחה פרטים רפואיים, ומעיד שאמר לדוד משהו בסגנון של: "שיבוא דחוף לדירה, אבא לא מרגיש טוב" [עמ' 50 לפרו'].
8. על רקע האמור, יש לזקוף נגד התובעים את הבחירה שלא להביא לעדות את המטפל, העובד הזר שהתגורר עם אביו בדירה משך מספר חודשים, ובלילה הרלוונטי היה נוכח, ובחלקים גדולים של הזמן - מעורב בכל המאורעות.
9. לבחירה זו יש לייחס משקל, גם משום שהתובע מסכים כי עדות המטפל "חשובה" לענייננו, וכי היתה יכולה לעזור "להבין את המצב" - "גם לי" (לתובע) [עמ' 35 לפרו']; וגם משום שלא ברור מעדות התובע, מדוע מי שכבר מפברואר 2014 מגיש לבית המשפט באמצעות עורכי דין המרצת פתיחה לקבלת מסמכים ממד"א, לא פועל לגביית גרסה מאת המטפל, שהוא עובד זר שהועסק דרך חברת השמה ידועה, ולתיעוד של גרסתו זו [עמ' 34-35 לפרו']. אפנה לכך שבתום השבעה על מות האב, ביום 14.1.14 מתקשר התובע פעמיים אל מספר הטלפון של המטפל ונחזה שמתנהלת ביניהם שיחה (בשעה 17:40 - שיחה של דקה, ובשעה 21:56 – שיחה של 15 שניות) [פלט השיחות – בעמ' 31 למוצגי התובעים].
10. אפנה לכך, שבסוגיית אי-העדת עד רלוונטי, נפסק לא פעם כי, ככלל, הבחירה שלא לזמן את העד למתן עדות יוצרת הנחה לרעת הצד שאמור היה להזמינו [ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציוד בע"מ פד"י (1) 239 , 245; ע"א 240/77 שלמה כרמל בע"מ נ' פרפורי ושות' בע"מ פ"ד לד (1) 701]. בענין ההסבר הסביר שנדרש לאי-הבאת העד הרלוונטי, ראה גם: ע"א 9656/05 נפתלי שוורץ נ' רמנוף חברה לסחר וציוד בניה בע"מ (פורסם; 27.7.2008)].
11. אבהיר, כי אמנם בתצהירו התובע הצהיר כי השיחה שרשומה בפלט השיחות בשעה 2:23:21 היא שיחה שהמטפל יזם והתקשר אליו [סעיף 11 לתצהירו], אך במהלך חקירתו התברר שהשיחות שמפורטות בפלט הן - שיחות יוצאות בלבד. מעדותו של התובע בחקירתו הנגדית לא ברורה גרסתו לגבי מועד פניית המטפל בשיחה נכנסת אליו – להזעיקו לדירה; מועד שהוא, מטבע הדברים - קודם לשיחה משעה 2:23.
12. יש לזקוף נגד התובעים גם את הבחירה שלא להציג את פלט השיחות הנכנסות למכשיר הסלולרי של התובע או את פלט השיחות היוצאות של המטפל. אזכיר כי לפי הדין, הימנעות מהבאת ראיה מקימה חזקה כי לו הובאה היתה לחובת התובע [יעקב קדמי, על הראיות (חלק שלישי מהדורה מורחבת ומתוקנת – 2003), 1650].
13. ובכן, אני מוצא כי פלט השיחות שהוצג, ההגיון והדין הנוהג - מלמדים שבשעה כלשהי קודמת לשעת השיחה מ-2:23, המטפל טלפן לתובע לדווח לו על קושי בקשר למצבו הבריאותי של האב. פלט השיחות שהוצג - הוא של שיחות יוצאות בלבד. אמנם התובע טוען בחקירתו שלא היתה לו מודעות לכך (וסבר שהפלט כולל גם שיחות נכנסות), אך זה לא משנה מהעובדה הידועה, שחברות הסלולר דורשות צו של בית משפט על מנת להציג פרטי שיחות נכנסות, מחשש לפגיעה בפרטיות [ראה, למשל, טיעוני הצדדים בענין ת"א (שלום ת"א) 19245-05-13 פלוני ואח' נ' פלונית (פורסם; 18.2.2014)]. התובעים, שבעקבות אירוע פטירתו של אביהם מיוצגים על ידי עורך דין בהקשר של הטיפול במחלוקת מול מד"א - כבר מאז פברואר 2014 [החודש בו הוגשה מטעמם בקשה בהמרצת פתיחה לקבלת מסמכים ממד"א], מוחזקים כיודעים זאת.
14. כתוצאה מבחירות התובעים, כאמור, איננו יודעים מה גרם לתובע להתקשר (בשיחה יוצאת) אל המטפל בשעה 2:23:21 באותו לילה (למשך 35 שניות). כאמור, מן הסתם, קדמה לשיחה זו פניה מצד המטפל. אך בשל היעדר הראיות, איננו יודעים מתי בפועל טלפן המטפל אל התובע (טרם השיחה היוצאת הזאת), ומה דווח לו באותה שיחה, שהוביל לכך שהתובע עבד מול חו"ל עד סמוך לשיחה היוצאת בשעה 2:23:21, ואז התקשר [סעיף 11 תצהירו; ושימוש באינטרנט בשעה 2:22:18 בנפח העברת נותנים של 5,0615 MB – בעמ' 46 למוצגי התובעים].
15. כפי שעולה מהמפורט להלן, כממצא ראשון בנדון, מצאתי שבעת שהתובע טילפן למוקד מד"א בשעה 2:51:29 להזעיק עזרה ראשונה (להלן: "השיחה הראשונה"), היה האב בשלבים אחרונים של גסיסה; וככל שעדיין נשם, היו נשימותיו נשימות בגסיסה (נשימה אגונלית); כמפורט להלן.
16. לפי העולה מהאזנה לשתי השיחות למד"א - האב "לא נושם", ומראה סימנים נוספים לאובדן הכרה. כך שטיעון התובעים לכך שבפנייה הראשונה למד"א האב 'בעצם' כן נשם, מתבסס על טענה של התובע נגד דבריו המוקלטים מ'זמן אמת', לפיה - בפועל, במצוקתו לזרז את מד"א - הגזים בתיאור הסימפטומים של אביו. את ההגזמה הזאת הנתבעים מציגים מצדם - כהודאה של הבן בשקר, שמעמידה את הנתבעים במקום בו הם מתמודדים מול גרסה של מי שמודה שהוא שקרן, וטוענים שיש לזקוף את עצם טענת התובע שאביו 'בעצם נשם' - לחובת התובע.
17. הנתבעים גם מציגים שיש ראיות רבות לכך שהמוות של האב ארע בפועל הרבה קודם לשיחה הראשונה של התובע עם מד"א, לרבות - סימני צפידת מוות ואישונים מוגדלים שלא הגיבו לאור בעת בדיקתו על ידי צוות הנט"ן. התובעים טוענים מאידך, שמדובר בסימנים, שככל שבאמת היו 'בזמן אמת' - יש לייחס אותם למחלת הפרקינסון (נוקשות, צפידה).
18. במענה לשאלה שנשאל המומחה מטעם בית המשפט בחקירתו מטעם התובעים 'האם בעת שהתובע התקשר למד"א לראשונה – היה האב עדיין בין החיים?' מציע המומחה להישען כבסיס למענה על שורת ההיגיון, בתשובתו [עמ' 135 לפרו']:
"העד, מר שחר: כשהזעיקו את מד"א, הוא היה חי.
עו"ד רונן: כן?
העד, מר שחר: כשהבן התקשר פעם ראשונה למוקד הוא היה חי. אני לא יודע אם הם חושבים שלא, מי שהזעיק ניידת, לא הזעיק ניידת למישהו מת. לא מזעיקים ניידת לקבוע מוות. כשהגיעו, הם עשו את אותו תהליך. אז בין הארבעים דקות לעשר הדקות האחרונות, זה אולי דקות, אבל לא יודע לומר מה הם חשבו. אבל לפני. הם כותבים שם בסוגריים קודם" (ההדגשה בקו - הוספה).
19. ראיתי את הערות הנתבעים בעניינה של עדות זו, לפיהן, אך סביר שבעת שהמומחה ענה לשאלה לעיל סבר (בטעות רגעית) שהשיחה למד"א נערכה כארבעים דקות טרם הכרזת המוות (3:23 - הייתה בעצם - השיחה עם המטפל...). וגם ראיתי שהמומחה מטעם בית המשפט מבהיר בחוות דעתו שמניתוח השיחות של הבן עם מוקדן מד"א עולה "כי אביו היה ללא רוח חיים כבר בהגיעו אליו" [עמ' שלישי לחוות הדעת המרכזית]. ומאידך, ראיתי את עדות המומחה, בה הוא מבהיר: "אנחנו עוסקים פה בסיטואציה מאוד מוגדרת של מישהו שקרה לו משהו בחלון זמן של ארבעים דקות" [עמ' 136 לפרו'].
20. מכל מקום, לאחר שהאזנתי מסר פעמים להקלטות - בשל ההבדל הניכר בטון של דברי הבן בכל אחת משתי השיחות - בין הטון 'המעשי' בשיחה הראשונה למוקדן מד"א לבין הטון הלחוץ מאוד בשיחה השנייה, אני מקבל את ההגיון הבסיסי שבהצעת המומחה בכל הקשור לשיחה הראשונה; זאת - רק בכפוף לדגש אחד (שלטעמי עולה גם מתשובת המומחה): שכשהבן הזעיק את מד"א לראשונה הוא סבר שאביו בין החיים.
21. מכל מקום, כפי שעולה מהיריעה שאפרוש להלן, ממכלול הראיות בנדון אני מוצא כי בעת שהבן הגיע לאביו - האב היה כבר בשלבים אחרונים של גסיסה.
22. גם אם נקבל את העדות של הבן שהתיאורים שלו למוקדן בשיחה הראשונה: "אבא שלי חולה פרקינסון הוא לא נושם לי" ו"הוא מחליף לי צבעים" הם 'הגזמה' מודעת, כטענתו (על מנת להחיש את הגעת העזרה ממד"א), אפנה לכך, שעדיין התיאורים הללו ניתנו למוקדן מד"א על בסיס המציאות ש'הכתה' בבן בהגיעו למיטת אביו לאחר נסיעה בהולה מעיר אחרת. בכל מקרה, הבחירה של הבן להשתמש בתיאור "לא נושם לי" (בהיעדר עדותו של המטפל) - איננה תומכת באימות מצב בו האב "נשם בכבדות ותוך השמעת קולות" או "בהכרה מעורפלת". הבן לא מוצא לומר למוקדן "אבא נחנק לי" או "אבא לא עונה לי". נחזה שמדובר בבחירת מילים שמבקשת 'להקצין' מציאות בה מתמשכים רגעים ארוכים של היעדר-נשימה או של הפסקות נשימה של האב (כאשר הבן גם מצהיר בתצהירו שהיו הפסקות נשימה מיד בסמוך לאחר סיום השיחה), שמגיעים לבסוף להיעדר נשימה מלא; כאשר, כאמור, כפי שעולה מעדות הבן בחקירתו, הוא מצא את אביו במצב 'חמור'.
23. לסיכום, תאורי הבן כפי שנמסרו בפועל למוקדן בשיחה הראשונה משקפים מציאות שבה, אולי לבן - נראה אביו כמי שהוא בין החיים, אך גם הכתה בו ההבנה שמצבו 'חמור' ושיש סיכון לחייו; מבחינה רפואית, היו בעצם כבר אז סימנים מובהקים לגסיסה ולהתקרבות ממשית של רגע המוות.
24. התובע מסביר בעדותו לפניי, שלא הזמין אמבולנס הרבה קודם למועד בו בפועל הזמין אותו (2:51:29) כי: "לא הבנתי שהמצב כל כך חמור"; ואז, מיוזמתו, מרחיב את התשובה [עמ' 40 לפרו']: "אם אתה שואל אני אענה את המצב. העובד הוא בן-אדם מבוגר, אחראי, אחרת הוא לא היה מטפל באנשים סיעודיים. הוא יודע את העבודה שלו, כמו גם שמד"א אמורים לדעת את העבודה שלהם. כל אחד יש לו את העבודה שלו. אני הייתי שם עד 23:00 בערב, הוא לא הרגיש טוב היה לו קצת שלשול, זה לא אומר שזה מצב חמור שמצריך קריאה לאמבולנס, יתר על כן שאלתי אותו בכל השיחות שלי בדרכי ל[עיר מגורי האב], האם להזמין אמבולנס, הוא אמר לי לא, אין צורך, בבקשה רק תבוא".
25. ממכלול הראיות - נחזה שהתדרדרות במצבו של האב לא התחילה בעת שנכנס הבן לדירה, וגם לא - חצי שעה קודם לכן. מעדות הבן לעיל, עולה שכבר בשעות הערב לא היה מצבו הבריאותי של האב כבימים אחרים. הבן מעיד כי שהה בדירה עד 23:00. עיון בפלט השיחות שהתובע מציג, מעלה שעדיין באותו ערב - הבן התקשר למטפל לפני חצות, כחצי שעה לאחר שעזב את הדירה (בשעה 23:32:01 - ביום 6.1.14), ונערכה ביניהם שיחה בת 35 שניות. עוד עולה שמספר שעות קודם לכן, בשעות אחה"צ של אותו יום (6.1.14), יצאו שתי שיחות נוספות מהבן למטפל (בשעה 14:17:30 – 56 שניות; ובשעה 17:30:49 – 2:13 דקות). איננו יודעים מה דובר שיחות אלה, ובנסיבות - מדוע נדרשו.
26. אני מציין את שלושת השיחות הללו שהוציא הבן אל המטפל ביום 6.1.14, בין היתר, בשל הנדירות של השיחות היוצאות של הבן אל המטפל - בימים שקדמו לאותו הלילה. פלט השיחות שבחרו התובעים להציג - מציג פירוט שיחות יוצאות מהטלפון של הבן החל משבועיים וחצי טרם ליל פטירתו, החל - מיום 19.12.13. עולה מעיון בו שבמהלך כל תקופה זו (עד למועד קיום שלוש השיחות הנ"ל מ-6.1.14), יצאו מהטלפון של הבן אל המטפל - שתי שיחות קצרות בלבד; שתיהן - בשעות הצהריים של יום 2.1.14 [עמ' 27 למוצגי התובעים].
27. מכל מקום, גרסת התובע היא שהמטפל אמר לו בשעה 2:23: "כן, הכל בסדר, הוא רוצה שתבוא, הוא לא מרגיש טוב" [סעיף 12 לתצהירו]. עולה השאלה: אם זאת אכן תמצית השיחה ביניהם, מדוע התובע בחר לנסוע אל דירת אביו "במהירות חריגה מאוד" [סעעיף 12 לתצהירו], ומדוע שאל התובע את המטפל בשיחת טלפון שיזם מהמכונית, מהדרך, בשעה 2:28, כגרסתו: "אם יש צורך להזמין אמבולנס מד"א"; שהרי הוא כבר בדרך לאביו, והמטפל אמר לו (אך לפני חמש דקות) ש"הכל בסדר".
28. ועוד עולה השאלה, מדוע שוב מתקשר התובע למטפל 13 דקות מאוחר יותר, עדיין מהדרך, לגרסתו, מהרמזור מתחת לביתו של אביו, בשעה 2:41, ושואל אותו "אם להזמין אמבולנס או שכבר יוריד את [אביו] מהדירה ואקח אותו לבית החולים"; התמשכות שיחה (חוזרת) זו משך של 1:48 דקות, בנסיבות מקום המצאו של התובע (טרם עלייה לדירה), יכולה ללמד על התלבטות של התובע האם לזמן את האמבולנס, ואולי – אפילו על וויכוח בין השניים מה נכון לעשות במידי.
29. לשון אחר, אני מוצא כי עצם העובדה שהבן התקשר אל המטפל פעמיים מהדרך מביתו אל בית אביו, שמצוי בעיר אחרת, בנסיעה שלעדותו ערכה קרוב לחצי שעה, ולגרסתו שוב ושוב שואל את המטפל האם להזמין אמבולנס, מעלה - שמה שנמסר לבן מאת המטפל לגבי מצבו הרפואי של אביו (לכל המאוחר – בשעה 2:23) היה חמור הרבה יותר מאשר: "לא מרגיש טוב" ושהאב מבקש שהבן יגיע. משך הזמן של כל אחת משתי השיחות מהדרך (1:43 ו-1:58 דקות) ותדירותן, מצביעות, בכל מקרה, שהבן חשש במהלך נסיעתו שמדובר במצב חירום רפואי, ומאששות את גרסת התובע על התלבטות ממשית במהלך אותה נסיעה - האם להזמין אמבולנס.
30. הנתבעים מצביעים על כך שבמסמך מיום 24.2.14 מטעם מד"א 'סיכום בדיקה מקצועית לטיפול באירוע מתאריך 7.1.14', שהוא דיווח פנימי שמופנה למנהל אגף רפואה במד"א, שהוגש לבית המשפט כראיה מטעם התובעים [סומן ת/1], תוך שמירת טענותיהם לגביו, נרשם שנמסר לבודק על ידי סגן מנהל המרחב שבפגשית הבן אתו ממועד סמוך לאחר האירוע הנדון, "אמר הבן כי המטפל הזעיק אותו בגלל שאביו ללא הכרה וכי הגיע מ[עיר אחרת] ורק לאחר מכן הזעיק אמב'".
31. לטענת הנתבעים מתיישבת גרסה זו עם העובדה, שבעת שצוות מד"א הגיע לדירה, כבר החלו להופיע על הגופה כתמי מוות ועם קביעת המומחה של בית המשפט לפיה לפני הגעת צוות מד"א לדירה כבר המנוח לא היה בן החיים. ובכן, אפנה לכך שמה שנכתב בדיווח הפנימי, כאמור, הוא עדות שמיעה; ועל כן, אין לייחס לה משקל רב; אך יש בעצם קיומה (גם אם איננה מדויקת) כדי לתמוך בממצאי לגבי החומרה של מצבו של האב בעת השיחה הראשונה למד"א, שכאמור התובע מסכים בדיעבד שחייב אזעקת אמבולנס כבר כחצי שעה טרם הגיעו לדירה.
32. מכל מקום, ממכלול הראיות בתיק זה ובעקבות הבחירות של התובעים שלא להביא לעדות את המטפל ולא להציג פלט שבו שיחות נכנסות אל הטלפון של הבן, ניכר בעליל, שהתובע הבין מוקדם יותר באותו לילה, ולכל המאוחר - מהשיחה משעה 2:23, שהזעקת עזרה ראשונה של מד"א לאלתר או פינוי מיידי של האב לבית החולים הן אופציות שבהחלט ראוי לשקול; ומעדותו לעיל אף עולה כי הוא כועס על שלא הובהרה לו כבר אז החומרה שבמצבו הרפואי של אביו (או אולי על עצמו, שלא הבין את שיעורה) - טרם שהגיע פיזית למיטת אביו.
33. לסיכום, בהיעדר עדותו של המטפל, איננו יכולים לברר מה היה מצבו הרפואי של האב בפועל בשבועות האחרונים לחייו (מעבר לעובדה שהוא חולה בפרקינסון קשה ובמחלות נילוות – כמתואר במסמכים הרפואיים).
34. גם לגבי הסרטונים שבהם מצולם האב שהוצגו בנדון מטעם התובעים - חסרה עדות המטפל. המומחה מבהיר בחוות דעתו המשלימה מיום 21.1.24 כי לאחר צפייה בחמשת הסרטונים, שצולמו מן הסתם בנוכחות המטפל ("העובד הזר"), ואולי חלק מהם - על ידו, הוא מבחין בהיעדר תנועות אקטיביות של האב, בקפאון בפנים שהם "חסרות מימיקה-הבעה" ובהיסוס לגבי הבאת אוכל לפה. המומחה מעריך כי הסרטונים צולמו תחת השפעת תרופות אנטי-פרקינסיוניות, שמסייעות להגברת פעילות מערכת העצבים ולכן נחזה החולה פעיל יותר.
35. עיינתי בחמשת הסרטונים, כולם מאוקטובר 2013, וראיתי שניכרים בהם נוקשות וקשיי קשר או דיבור של האב, שמצליח להביא אוכל לפיו, אך באיטיות ובקשיים. כאמור, חסרה כאן עדות המטפל על מנת לדעת לאשורו עד כמה הם מייצגים את מצבו של האב בשגרה, ואינני מוצא כי דעתו של המומחה מטעם בית המשפט לגבי מה ניתן ללמוד מהם בלתי סבירה.
36. מכל מקום המומחה קובע כי "הסרטונים מראים אי עם מחלת פרקינסון קשה". המומחה מסביר גם, כי איננו יכול להסיק לגבי מצבו הקוגנטי של האב מצפייה בסרטונים, אך היעדר יזימה או פעילות אקטיבית אופייניים לפגיעה קוגניטיבית. המומחה לא נחקר לגבי ממצאים וקביעות אלה. אציין כי התובעים נמנעו מלחקור את המומחה מטעם בית המשפט בעניין ממצאיו ומסקנותיו בהקשר זה.
37. היעדר עדותו של המטפל פוגעת גם ביכולת לברר - מה היה מצבו הרפואי של האב החל מהשעה 23:00 ערב קודם (מועד עזיבת הבן את הדירה) ועד להגעתו של התובע לדירה (בחזרה) קרוב לארבע שעות לאחר מכן, ולבחון (למול גרסת הבן) מה היה מצבו של האב בעת הגיעו של הבן לדירה. מכל מקום, בשל כך, לא ניתן לשלול שהמצב הרפואי "החמור" בו מצא הבן את האב כשהגיע לדירה היה כבר קיים בשעה 2:23, ואולי אף - קודם לכן.
38. התובעים לא הרימו את הנטל להוכיח שהמצב "החמור" שבו מצא התובע את אביו בהגיעו לדירה לא החל לפחות חצי שעה קודם לכן; מצב חמור של גסיסה.
39. ומתי הגיע הבן, התובע, אל מיטת אביו? התובע הגיע לדירה, לגרסתו, "דקות ספורות" לאחר השיחה השנייה ששוחח עם המטפל מהדרך (שיחה מהשעה 2:41:59 שארכה 1:58 דקות - היינו עד לשעה 2:43:57). כפי שאבהיר להלן, אני מוצא שהתובע הגיע לדירה בשעה 2:48, כ-4 דקות מאז שסיים את שיחת הטלפון שיזם אל המטפל בשעה 2:41:59. זאת, באשר את שיחת הטלפון הזאת ביצע התובע "כאשר כבר הייתי צמוד לרמזור מתחת לדירה". אם הבן התקשר למד"א להזעיק עזרה ראשונה בשעה 2:51:28, לאחר, שלגרסתו, מצא את אביו כשהוא "נושם בכבדות ותוך השמעת קולות", "במצב הכרתי מעורפל" ולאחר מספר נסיונות "לא הצליח להגיב ברור לשאלותיי" [סעיף 14 לתצהיר הבן], יש להניח שמשך הזמן שנדרש לבן לאבחן זאת - היה כ-3-4 דקות; מה שמחזיר אותנו לאחור, לקביעת שעת הגעתו של הבן לדירה על השעה 2:48, כאמור.
40. המומחה מבהיר בעדותו שבמקרה של פרפור חדרים יש תהליך של גסיסה שאורך כעשר דקות: "איש שיש לו אירוע לב, פרפור חדרים שמגיע לאסיסטולה, אז בעשר דקות יש תהליך גסיסה" [עמ' 136 לפרו'].
41. על פי מכלול הדברים, כאמור, והואיל וכפי שאציג להלן, מצאתי שהאב חדל לנשום לחלוטין, לכל המאוחר בשעה 2:56:02, הרי שאני קובע שכאשר התובע הגיע לדירת אביו היה האב בתוך תהליך של גסיסה.
42. בתהליך הגסיסה הנשימה היא אגונלית, שמה שמאפיין אותה זה לקיחת אויר עמוקה, תדירות נמוכה (היינו – הפסקות) והיא דמוית אנחה. כך עולה מתיאור המומחה מטעם בית המשפט, המבהיר בעניינה של הנשימה האגונלית כדלקמן [בעמ' 148-149 לפרו']:
"עו"ד רונן: האם תוכל בבקשה לבאר מה זה בדיוק נשימה אגונלית?
העד, מר שחר: כן , אני אתאר את זה, בסדר? זאת נשימה שטחית, לא אפקטיבית, בתדירות מאוד נמוכה. לפעמים היא קצת כמו אנחה, כאילו לקיחת אוויר עמוקה יותר אבל שטחית. תיארתי במילים, וזאת נשימה לא אפקטיבית שמגיעה, היא אוטומטית, נשימה, מה שנקרא נשימותיו האחרונות של הגוסס.
כב' הש' תדמור ברנשטיין: נשימת סרעפת או ריאות?
העד, מר שחר: זה לא נשימת סרעפת. רק שרירי בית החזה שעובדים אוטונומית, איזשהו סוג של רפלקס שמגיב לזה שבמוח מצטבר,
כב' הש' תדמור ברנשטיין: טוב.
עו"ד רונן: כלומר, לא כל נשימה כבדה וקולנית היא נשימה אגונלית.
העד, מר שחר: ממש לא.
עו"ד רונן: אדם פשוט שאיננו בעל השכלה רפואית, יכול לאבחן נשימה אגונלית?
העד, מר שחר: אינני יודע. תיארתי לך אותה, תגיד לי אם אתה יכול בעקבות התיאור שלי לאבחן או לא. זה ברור שזה נשימה לא אפקטיבית.
עו"ד רונן: בכל אופן אתה לא הזכרת את המינוח הזה.
העד, מר שחר: לא, פרופסור דרשר ציין את המינוח הזה, כן.
עו"ד רונן: ואתה לא.
העד, מר שחר: אני לא" (ההדגשות בקו – הוספו).
43. ובכן, כפי שפירטתי בפרק הקודם המומחה מטעם בית המשפט מבהיר בחוות דעתו המרכזית במפורש, שאיננו מקבל את דעתו של המומחה הרפואי מטעם התובעים, פרופ' בר אילן, וכי הוא מקבל את הניתוח שמציג בחוות דעתו המומחה הרפואי מטעם הנתבעים, פרופ' דרשר, לענין "המהלך הקליני הסביר שהביא למותו של [המנוח]".
44. בכל הקשור ל'מהלך הקליני הסביר שהוביא למותו של [המנוח]', עיון בחוות הדעת שנתן פרופ' דרשר מעלה שהוא בדעה, שגם אם נקבל את גרסתו של הבן שכאשר הגיע לדירה מצא את אביו במצב שבו הוא לא מגיב ו"נשם בכבדות ותוך השמעת קולות" [סעיף 14 לתצהיר הבן], מדובר בתיאור שמתאים "לתיאור של "נשימה אגונלית". הנשימה הזו איננה נשימה יעילה והיא ביטוי לרפלקס אחרון של מוח שסובל מחוסר חמצן והינו שכיח באנשים שסובלים מדום לב", ו"נשימה אגונלית יכולה אף להמשיך עד מספר דקות אחרי דום לב והיא תופעה שכיחה בדקות אחרי הפסקת פעילות לבבית" [עמ' 2-3 לחוות הדעת שנתן פרופ' דרשר].
45. אמנם, כאמור, המומחה מטעם בית המשפט מאשר בחקירתו בסיפא של הציטוט לעיל, שהוא לא השתמש בחוות דעתו במונח "נשימה אגונלית", אך מדובר באישור עובדתי יבש, ולא – הסתייגות. ראוי להצביע על כך שבעדותו - באותו מענה, באותה נשימה, מיוזמתו, מפנה המומחה לכך שפרופ' דרשר כן השתמש במונח זה; זאת, לאחר, שכאמור, כבר הבהיר בחוות דעתו שהוא מקבל את הניתוח שמציג בחוות דעתו פרופ' דרשר, לענין 'המהלך הקליני הסביר שהביא למותו של [המנוח]'.
46. במלים אחרות, אמנם המונח "נשימה אגונלית" לא מופיע בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט במפורש, אך הוא מבוסס היטב בחוות הדעת שנתן פרופ' דרשר, שמבהיר שהוא מוצא שחלק מהמהלך הקליני שהוביל מותו של האב היה קטע זמן שבו נשימת האב היתה נשימה אגונלית. כאמור, המומחה מטעם בית המשפט מקבל את ה'מהלך הקליני הסביר שהוביא למותו של [המנוח]' כפי שהוא מתואר בחוות דעת פרופ' דרשר.
47. ודוק; למרות שהמומחה מטעם בית המשפט הבהיר בחוות הדעת, שהוא מקבל את דעתו של פרופ' דרשר, נמנעו התובעים מלעמת את המומחה בחקירתו מטעמם מול קביעותיו של פרופ' דרשר שמצא כי מתוארת על ידי התובע בנדון נשימה אגונלית. בחקירת המומחה נמנעו התובעים מלהציג לו את תיאור התובע לגבי נשימתו של האב בעת שהגיע אליו, ולעמת אותו מול השאלה המתבקשת (לשיטתם) האם תיאור זה מתאים ל"נשימה אגונלית". באשר לקו החקירה שבו בחרו התובעים לחקור את המומחה, אעיר כי השאלה איננה אם הבן יכול היה לאבחן האם הנשימה היתה 'אגונלית' או לא; בנסיבות ענייננו, ככל שהיתה נשימה, וככל שהנשימה היתה כפי התיאור שהתובע מתאר בתצהירו – השאלה הרלוונטית היא: האם בנסיבות המתוארות סביר שהנשימה של האב היא נשימה אגונלית.
48. לסיכום, אני מוצא לקבוע שנשימות האב שראה הבן בהגיעו לדירה – היוו 'נשימה אגונלית'. זאת – בהסתמך, בין היתר, על דעות פרופ' דרשר, וגם דעת המומחה מטעם בית המשפט (שקיבל את דעתו של פרופ' דרשר), לפיהן - תיאור התובע לגבי אביו "נשם בכבדות ותוך השמעת קולות", מתאים לתיאור של הנשימה האגונלית המופיעה אצל מי שלוקה בדום לב מסוג אסיסטולה. ממצא - המקבל תמיכה בכך, שבהמשך המיידי של הדברים, כשהתובע מוריד את אביו ממיטתו הוא מגלה הפסקות נשימה מתמשכות אצל אביו, מה שמתאים לתיאור האיפיון של נשימה אגונלית על ידי המומחה בחקירתו: "בתדירות מאוד נמוכה", כאמור.
49. אציין כבר עתה, כי בעקבות עדותו של המומחה מטעם בית המשפט לפניי, התרשמתי - אף יותר ממה שהתרשמתי למקרא חוות הדעת הבהירות והחדות שנתן - ממקצועיותו ומהבהירות המלאה שבה הוא ממפה את ממצאיו ואופן הסקת מסקנותיו. בהתאם, וגם מכוח שורת ההגיון והסבירות, מצאתי להעדיף את דעתו של המומחה מטעם בית המשפט על דעת המומחה הרפואי מטעם התובעים, פרופ' בר אילן, כפי שהיא עולה מחוות דעתו.
50. המומחה לא מצא לקבל בחוות דעתו המרכזית את סברתו של פרופ' בר אילן "כלל לא ברור שהוא [האב] היה במצב כה קיצוני כהפרעת קצב קטלנית יתכן והוא היה זקוק רק לצוות רפואי שישחרר דרכי אוויר או יספק תמיכה נשימתית מאשר החייאה באמצעות תרופות או מכת חשמל", וקובע בחוות דעתו: "מי שאינו נושם, מרכז הנשימה במוחו אינו פועל. לא גוף זר הוא שגורם להפסקת הנשימה".
51. המומחה גם דוחה בחוות דעתו את סברתו של פרופ' בר אילן "רוב הסיכויים כי [האב] השתנק על רקע בעיות בליעה והגיה" בשעה 2:30 לפנות בוקר; ומבהיר שנסיבות ותנאי חייו בשנים האחרונות לחייו אינם תומכים באפשרות הזאת, ומכל מקום שלצורך התייחסות לאפשרות של השתנקות באמצע הלילה "אפשר היה לשאול את המטפל" [בעמוד החמישי לחוות דעתו המרכזית].
52. אעיר, כי פרופ' בר אילן גם איננו מוצא לנתח בחוות דעתו את השינוי בנשימת המנוח, כעולה מההקלטות 'מזמן אמת', ומסתפק באמירה: “)ולדברי הבן [שמו], המנוח נשם דקות אחדות לפני השעה 3:00)", מבלי להבהיר (גם אם היה חסם נשימתי) מהו המהלך הקליני הסביר שהביא להפסקת נשימה לחלוטין בשעה מסוימת כלשהי לפני השעה 3:00 (טרם הגעת צוות הנט"ן).
53. מכל מקום, המומחה מטעם בית המשפט מבהיר בחקירתו כי, בנסיבות, הוא דוחה את הסבירות, שהאפשרות של סיבת המוות הינה השתנקות המנוח כתוצאה מחסימת נשימה הקשורה לאכילה [עמ' 146 לפרו']:
"עו"ד רונן: תאשר לי שחולה פרקינסון מתקדם, במיוחד אם הוא סובל מהתופעה הזאת של און-אוף וההפרעות במחזור היום שלו, עשוי להיות מסוגל לאכול דווקא בשתיים לפנות בוקר או אפילו להיות ער.
העד, מר שחר: אני לא יודע ולא חושב, אבל כאן יש שאלה טכנית, אכל או לא אכל, אני לא יודע. אני לא מכיר חולי פרקינסון שאוכלים באמצע הלילה.
עו"ד רונן: האם זה דבר שצוות מד"א היה צריך לתשאל מישהו שגר בבית?
העד, מר שחר: לגבי מה?
עו"ד רונן: לגבי מה קרה? אני מגיע לדירה פעם ראשונה, נגיד שאתה רופא, ויש גם פרמדיק, ויש גם נהג. כולם עולים. יש עניין של תשאול? של אשתו של המנוח אם חיה?
העד, מר שחר: אני אגיד לך מה קורה, אני לא יודע מה קרה פה. המוקד קיבל שיחה. המוקד קיבל שיחה, המוקד דיבר עם הבן. האינפורמציה הזאת, מה קורה שם, מועברת לצוות. הם לא מצלצלים ואומרים לו 'יש כאן יולדת'. לא יודע מה הם אמרו, אבל אפשר לבדוק. המוקד מדווח לצוות, הצוות לא מעלה זירה שהוא לא יודע מה היא. הצוות בא לזירה שהוא יודע חולה פרקינסון שחווה מוות, מוות פועל, לא תור, והבן שלו עושה לו עיסוי, זה הוא יודע. האם היה צריך לשאול לגבי אכילה? אני חושב שלא. דעתי שלא. אבל אפשר לשאול היה את המטפל אם הוא האכיל אותו בלילה או לפני.
עו"ד רונן: מי היה צריך לשאול?
העד, מר שחר: אתם, לא? אתם אמרתם שהוא השתנק. אם הוא השתנק, סימן שהוא אכל. שאלו אם הוא אכל? ו
עו"ד רונן: האם זה לא משהו שמעניין את הצוות מד"א שבא?
העד, מר שחר: במקרה הזה לא, כי אין כאן שום מחשבה שהאיש הזה קודם נחנק ואחרי זה היה לו דום לב" (ההדגשות בקו – הוספו).
54. ודוק; בסופו של דבר, פרופ' בר אילן מסכים בחוות דעתו כי האירוע בענייננו תואם אירוע של מוות לבבי (או אוטם או הפרעת קצב, או שניהם יחד); ההסתייגות שלו מצטצמת לכך, שלדעתו מוות כזה מתרחש רק כשעה 'מתחילת האירוע הרפואי': "האירוע הרפואי שלפנינו תואם את ההגדרה של "מוות [לבבי] פתאומי", שהוא מוות המתרחש תוך שעה מתחילת האירוע הרפואי. בדרך כלל מדובר באירוע לבבי, אטם שריר לב (התקף לב) או הפרעת קצב קטלנית (לעתים הם באים יחד)".
55. בהקשר לאמירה זו של פרופ' בר אילן, אפנה שוב לכך, שכאמור, בענייננו - לא הוכח מתי המטפל התקשר לראשונה באותו לילה לבן ומה אמר לו. בהיעדר הראיות שציינתי, ובהתחשב בכך שתוכן השיחה (בוודאי - זו משעה 2:23, שכאמור, יש לראותה כמגיבה לשיחה מוקדמת יותר) היה - אזעקת הבן לדירה בשל מצבו המדאיג של האב (ראה שיחות ההתלבטות מהדרך) אני מוצא כאפשרות סבירה ש'האירוע הרפואי' בענייננו (כלשונו של פרופ' בר אילן) החל - כחצי שעה ויותר טרם שיחת הטלפון שהוציא הבן למטפל בשעה 2:23.
56. כפי שעולה מהמפורט להלן, כממצא שני בנדון, אני מוצא כי האב שנשם נשימה אגונלית בעת הגעת הבן לדירה, חדל לנשום לחלוטין (גם - נשימה אגונלית), לכל המאוחר, בשעה 2:56:02 (פחות מארבע דקות מהרגע בו התקבלה הקריאה על ידי צוות הנט"ן), ומאז - לא גילה כל סימן חיים.
57. כאמור, הבן התקשר לראשונה למד"א להזעיק עזרה ראשונה בשעה 2:51:29, והשיחה שערך עם המוקדן, מה שאנו מכנים 'השיחה הראשונה', הסתיימה לאחר 55 שניות; היינו בשעה 2:52:23.
58. התובע מצהיר, שמיד לאחר שסיים את השיחה הראשונה עם המוקדן הוריד את אביו ממטתו, והעביר אותו על כסא גלגלים לחדר האמבטיה, ושאביו הפסיק לנשום עוד טרם שטף לו פנים, ואז - חזר האב לנשום, זאת - רק כשהתובע השעין את משענת הכסא של אביו בדרך לסלון [סעיף 19 לתצהירו].
59. אעצור כאן, ואזכיר כי כשלוש דקות לאחר סיום השיחה הראשונה למד"א, התובע גם מצא להזעיק טלפונית את דודו לדירה בשיחה שנמשכה 46 שניות (החל מהשעה 2:55:16 וכלה בשעה 2:56:02; סעיף 37 לתצהירו; ופלט השיחות בעמ' 23 למוצגי התובעים]. שיחה, שכאמור, לפי גרסת העדים – למרות שארכה 46 שניות - לא כללה העברת פרטים רפואיים; כאשר לנוכח הנתונים עולה התהייה, מדוע נדרשת שיחה שאורכה 45 שניות על מנת להזעיק את הדוד המתגורר 150 מ' מהדירה, באמירה מלשון "תבוא מהר, קרה משהו בבית".
60. מכל מקום, כדקה וחצי לאחר מכן, בשעה 2:57:29, הפעיל התובע בסלולרי שלו בלחיצה שיחה למד"א (להלן: "השיחה השנייה").
61. מדוע הבן מוצא להתקשר למד"א שוב, לאחר שחלפו אך כ-4 דקות מרגע סיום שיחתו עם המוקדן (סיום בעקבות הודעת המוקדן לתובע: "אוקיי שלחתי לך אמבולנס", וחוזר ואומר: "שלחנו את האמבולנס")?
62. ובכן, האזנה קשובה להקלטת השיחה השנייה למד"א ולטון של הבן בשיחה, והגיון הדברים מלמדים, שבמהלך הדקות שחלפו בין מועד סיום השיחה הראשונה לבין סמוך למועד החיוג של השיחה השנייה - זיהה הבן אצל אביו הפסקת נשימה מתמשכת (שבנקוף השניות הולכת ומתבררת כהפסקה סופית בנשימה), מה שהוביל את הבן החרד בסופו של דבר ללחוץ שוב על אייקון החיוג למד"א.
63. האזנה קשובה לשיחה השנייה מלמדת, שבפועל השיחה לא מתחילה, למרות שהמוקדן כבר עונה לחיוג וממתין מספר שניות על הקו כשהוא חוזר על הפנייה "הלו" מספר פעמים. הבן לא משיב למוקדן אלא לאחר מספר שניות, כשברקע שומעים צעקות חרדה מהדירה. מהאופן המוטרד והלחוץ שהבן משיב בסופו של דבר למוקדן, נחזה בעליל שבלחץ האירוע, הבן שעסוק בנסיונות נואשים ל'העיר' את אביו או להחזיר את נשימתו לא היה זמין לענות מיידית למוקדן [ראה גם תיאור הבן את הרגעים האלה בסיפא לסעיף 19 לתצהירו].
64. מהאזנה להקלטת השיחה השנייה באותן שניות ראשונות, עולה בעליל שבניגוד לעולה מסדר הדברים המוצהר מטעם התובע בתצהירו, הפסקת הנשימה של האב (לגרסת התובע - הפסקה שנייה במספר) ארעה טרם החיוג למד"א, והיא הסיבה לעצם הפנייה החוזרת למד"א.
65. על ציר הזמן שבין שתי השיחות מתי החלה אותה הפסקת נשימה, שהבן זיהה שאביו לא יוצא ממנה, והובילה בסופו של דבר לכך שהתקשר שוב למד"א? האם הפסקת הנשימה הזאת החלה כבר טרם השיחה אל הדוד, והיא זו שגרמה לתובע להזעיק מיידית גם את הדוד בשיחה שארכה 45 שניות (מהשעה 2:55:16 וכלה בשעה 2:56:02) שנדרשים לו על מנת שיהיה לו שותף תומך למול החרדה אליה נכנס? ואולי - השיחה עם הדוד הופסקה בגין הפסקת הנשימה אליה נכנס האב? הנה עוד נקודה בזמן שלגביה חשוב היה לקבל את גרסת המטפל.
66. ובכן, תפקידו של בית המשפט הוא לקבוע את הממצאים העובדתיים כעולה ממכלול הראיות לפניו. בנסיבות עניינו אני קובע, כי מועד תחילת הפסקת הנשימה הסופית – במועד של סיום השיחה עם הדוד, היינו - בשעה 2:56:02. היו הפסקות נשימה לאחר סיום השיחה הראשונה עם מד"א, שבעקבותיהם חודשה נשימת האב. ועל כן, בעקבות הפסקת הנשימה בשעה 2:56:02, כאמור, הבן מתמודד עם ניסיון לחדש את נשימתו של אביו, כשהוא יודע שהאמבולנס שבדרך, משכושלים הנסיונות והשניות נוקפות, החרדה מכוונת אותו ללחוץ שיחה נוספת למד"א.
67. לסיכום, האזנה להקלטה של השיחה השנייה מלמדת שהסיבה לפנייה חוזרת למד"א בתוך זמן כה קצר מאז שהודיעו לתובע (בתום השיחה הראשונה) על משלוח האמבולנס, היא חרדה שהציפה את הבן, שלמרבה הצער מסתכמת במשפט שנראה שאמר לעצמו (בטרם היה במודעות לכך שהמוקדן עלה למענה על הקו; ראה בסעיף 9 לתצהירו): "אבא הלך לי. יו". והסיבה לחרדה הזאת, כעולה משאלתו הראשונה למוקדן, היא - שהאב לא נושם: "ביקשתי עזרה. כמה זמן הוא פה? הוא לא נושם. מה עושים?!" [עמ' 87 למוצגי התובעים].
68. ובכן, אם היית מוכן לקבל שבשיחה הראשונה היתה הגזמה מסוימת בתיאורו של הבן למוקדן את הסימפטומים של האב, אינני מוצא בשיחה השנייה כל הגזמה מצד הבן. האזנתי מספר פעמים בקשב להקלטות השיחות של התובע עם מוקדן מד"א, וניכר בשיחה השנייה שגם הבן (בטון דיבור לחוץ מאוד) וגם המטפל (נראה שממרר בבכי - ברקע) - נכנסו לחרדה ממשית לחייו של האב, שהושכב על הרצפה - נטול הכרה ונטול כל תגובה.
69. אם יש מקום לבצע בענייננו 'פלגינן דיבורא' (מושג בו משתמשים התובעים בסיכומיהם), הרי שהמקום לעשות כן הוא בין 'הדיבור' בשיחה הראשונה, שמצאתי שיכול שהיתה בו 'הגזמה' מסוימת, לבין 'הדיבור' בשיחה השנייה שאינני מוצא תמיכה לטענת התובע כי היתה בו 'הגזמה'; ואני מוצא בו סימנים לכך שהבן מתאר את האמת העירומה והכואבת.
70. ואזכיר, כי על פי הכלל של 'פלגינן דיבורא', רשאי בית המשפט "לערוך סינון בדברי העדות כדי לנסות לבור את הבר מן המוץ ולהבדיל בין האמת לשקר, זאת על ידי היעזרות בראיות קבילות ואמינות אחרות [...] או על פי הגיונם של דברים" [ע"פ 526/90 בלזר נ' מדינת ישראל פ"ד מה(4), 133, 185 (1991); סעיף 57 לפקודת הראיות; ע"פ 2760/11 פלוני נ' מדינת ישראל (פורסם; 7.2.2013); ע"פ 897/12 ג'ודה נ' מדינת ישראל פסקה 36 (פורסם; 30.7.2012); וראו גם, יעקב קדמי על הראיות חלק רביעי 1855-1845 (2009)].
71. כאמור, בהיעדר גרסתו של המטפל, בין היתר, לא נוכל לברר איתו האם בכלל האב נשם כשהבן הגיע לדירה ובאיזה אופן, מה היו השינויים במצבו בהעברתו לכסא הגלגלים, ובאיזה שעה במדויק – חדל האב סופית לנשום. הנטל להוכיח, שלמרות שהבן אומר 'בזמן אמת' שהאב "לא נושם", הוא (בעצם) כן נושם - מוטל על התובעים; נטל זה לא הורם - לגבי השיחה השנייה.
72. הבן אומר למוקדן מד"א באותה שיחה שנייה, שהאב לא נושם - בשלוש פעמים שונות: בפתח השיחה: "הוא לא נושם. מה עושים?" [תמלול השיחה בעמ' 87 למוצגי התובעים], ובהמשכה: "הוא מחוויר לי, אבל הוא לא נושם", שולל את קיומם של "סימנים של נשימה או משהו", ו-"הוא לא נושם הוא צהוב" [בעמ' 89, 91 ו-92 למוצגי התובעים); הוא מאשר למוקדן שהעיניים של האב בוהות, ומבהיר "האישונים גדולים ענקיים", ומוסיף מיוזמתו ש"גם אין דופק, גבר" [עמ' 90 ו-92 למוצגי התובעים].
73. אינני מוצא לקבל את גרסת הבן, שהדברים שאמר בשיחה השנייה למוקדן מד"א הינם הגזמה גרידא; זאת - לא רק בגין התרשמותי מהאזנה לשיחה והטון שלה, אלא – גם כעולה מהגיון הדברים. הבן יודע עוד טרם השיחה שהאמבולנס בדרך, ולאורך כל השיחה מקבל מאת המוקדן אישושים לכך שהאמבולנס בדרך, לרבות - תיאור התקדמות האמבולנס לכיוון הדירה ומיקומו המדויק. כך, בתחילת השיחה השנייה המוקדן מדווח לתובע: "האמבולנס בדרך", ולאחר מכן [1:20 דקות לתוך השיחה] "הם נמצאים ב[שמו של צומת רחובות מסוים], עוד 2 דקות הם אצלכם", ואז [2:49 דקות לתוך השיחה] "הם כרגע חנו על יד הבית, אם יש מישהו שיכול לפתוח להם את הדלת".
74. חלק מאמרות הבן הן בתשובה לשאלות המוקדן, חלקן – מיוזמת הבן. אמרות הבן מקום בו הן נאמרות מיוזמתו - נחזות כמאמץ לשקף למוקדן את תמונת המצב באמצעות עוד סימנים או עובדות שהוא רואה במהלך ביצוע העיסויים שביצע, על מנת שיהיו למוקדן הכלים להכווין אותו בטיפול באביו; עובדות וסימנים - לא 'הגזמות'.
75. גם האמירה של התובע לגבי אביו "אין דופק" - איננה הגזמה שהוא מוצא להגזים, אלא הערכה מושכלת של התובע (כהדיוט) לפי מראהו ומצבו של אביו המוטל לפניו מחוסר הכרה ומשנה צבעים. לסיכום, אני מוצא כי אמרותיו של התובע למוקדן בשיחה השנייה מתארות את המציאות המרה כפי שנגלתה לעיניו ב'זמן אמת', ללא הגזמה או האדרה.
76. בחקירה הנגדית מטעמם ביקשו התובעים להציע למומחה, שאולי במילים "הוא לא נושם לי" בעצם הבן מתאר למוקדן 'רק' "קוצר נשימה", והמומחה השיב: "אני לא יודע להתייחס לזה"; זאת, לאחר שהבהיר: "'לא נושם', זה לא 'קוצר נשימה'. קוצר נשימה זה ככה" [עמ' 147-148 לפרו']. לשון אחר; למרות נסיונו הרב של המומחה בתחום הרפואה הדחופה, מעדות המומחה עולה שהמומחה לא התרשם על פניו מהפער האפשרי שמציעים לו מטעם התובעים בין מצבו 'האמיתי' של האב לבין האמירות של הבן בשיחה. התובעים גם נמנעו מלהמשיך בקו חקירה זה של המומחה.
77. כפי שעולה מהמפורט להלן, כממצא שלישי בנדון, מצאתי שצוות מד"א הגיע לחניה ליד בית האב בשעה 3:00:18, ונכנס לדירה עם הציוד לפני השעה 3:03, ומצא את האב ללא נשימה וללא דופק, והמוניטור שחובר לגופו של האב הראה אסיסטולה בפלט שתחילת הפקתו היתה בשעה 3:03:43. הצוות הגיע לדירה כעשר וחצי דקות ממועד קבלת הקריאה. לא הוכח כי, כטענת התובעים - מדובר בזמן תגובה לא סביר.
78. כאמור, הבן התקשר למד"א להזעיק עזרה ראשונה בשעה 2:51:29, והשיחה שערך עם המוקדן, מה שאנו מכנים 'השיחה הראשונה', הסתיימה לאחר 55 שניות; היינו בשעה 2:52:23.
79. בסיום השיחה המוקדן אמר לבן: "אוקיי שלחתי לך אמבולנס" ו"שלחנו את האמבולנס". מהאזנה לשיחה עולה שניתן להניח שהקריאה לאמבולנס נשלחה מספר שניות טרם האמירות הללו, היינו - בשעה 2:52:15.
80. לפי המסמכים ההודעה לצוות הנט"ן יצאה מהמוקד בשעה 2:52 [במוצגי התובעים: דו"ח הנט"ן – עמ' 71; דו"ח אירוע מוקד – עמ' 74; פלט רשמי של מד"א לגבי התנהלות האירוע – עמ' 51]. הצוות שהה בתחנה באותה עת, ולפי הנהלים היו לו שתי דקות על מנת לצאת עם האמבולנס לטפל בקריאה [עמ' 64 ו-74-75 לפרו']. לפי הרישומים, שמתועדים בלחיצה על המסך באמבולנס ב'זמן אמת' [עמ' 77 לפרו'], הצוות יצא עם האמבולנס מתחנת מד"א בשעה 2:53 [דו"ח הנט"ן והפלט הרשמי]; היינו, יצאו - תוך פחות משתי דקות, כמתחייב על פי הנוהל.
81. במהלך הדקה שנקראת 3:00 פעל האמבולנס להחנות ליד בית הדירות בו מתגורר האב, כמפורט להלן. לפי דו"ח הנט"ן והפלט הרשמי המועד המצוין כמועד 'הגעה' (בעקבות הלחיצה על צג המחשב) הוא: 3:00. אישוש לנכונות המועד הזה, ניתן במהלך השיחה השנייה של התובע עם המוקדן. כאמור, במהלך השיחה המוקדן מדווח לתובע על התקדמות האמבולנס לכיוון ביתו של האב, כאשר 2:49 דקות לתוך השיחה הוא מדווח לו: "הם כרגע חנו על יד הבית, אם יש מישהו שיכול לפתוח להם את הדלת". אם השיחה הזאת החלה בשעה 2:57:29, אזי הדיווח על החניית האמבולנס ליד הבית ניתן לתובע על ידי המוקדן בשעה 3:00:18.
82. לשון אחר, הנסיעה של האמבולנס מהתחנה ועד לחניה ליד בית הדירות שבו דירת האב, ארכה מעט יותר משש דקות. מעיון בסרטון הניסוי שהתובעים מציגים, שהוכן על ידי התובע, ארכה נסיעתו במסלול שעשה האמבולנס באותו לילה - כשש וחצי דקות (ללא יציאה וכניסה לחניות). נהג האמבולנס מעיד שנסע מהר עם אורות אדומים [עמ' 64 לפרו']. בנסיבות ענייננו, אינני מוצא כי יש בנתונים אלה כדי להוביל למסקנה שצוות הנט"ן הגיב באורח איטי מדי לקריאה, ואני מוצא שמועד הגעתו של האמבולנס לבית הדירות שבו דירת האב המנוח – איננו חורג מהסביר.
83. הצוות התארגן עם הציוד ועלה לדירה, ונכנס לתוכה בשעה 3:02:55 (בדו"ח הנט"ן נרשמה בכתב יד - השעה '03:01'). זאת ניתן ללמוד מהאזנה להקלטת השיחה השנייה, והמועד שבו נשמעים הרעשים של כניסת הצוות לדירה [5:26 דקות מאז תחילת השיחה בשעה 2:57:29]; כניסה שהובילה לפניית התובע אל אנשי הצוות: "תעזרו לי בבקשה אחי, הוא הפסיק לנשום לפני 2 דקות בערך" [עמ' 92 למוצגי התובעים].
84. במאמר מוסגר, אציין כי אמירה זו (שלמול פרטי השיחה עם המוקדן נחזה בעליל שמבקשת להעביר לצוות מידע שיתמוך בהשקעת מאמץ דחוף בנסיונות להחיות את אביו), מבהירה שגם לדעת הבן - בעת שהצוות נכנס - האב היה 'ללא נשימה'. משך הזמן שנוקב הבן בבטוי המקובל '2 דקות', נסתר בעליל מהעולה מההאזנה רציפה לשיחה השניה, שמשופעת בעדות שהאב לא נושם, ושאין במהלכה כל אינדיקציה ל'שינוי מצב' תוך כדי השיחה. ודוק; האב איננו נושם ואיננו מגיב עוד טרם השיחה, והחרדה העמוקה שמתמצית במשפט "אבא הלך לי. יו", היא גורפת וניכרת מתחילת השיחה השניה.
85. לסיכום, קבעתי שצוות הנט"ן קיבל את הקריאה בשעה 2:52:15, ושנכנס לדירה בשעה 3:02:55. על כן, מצאתי כי מדובר בהגעה למטופל בתוך כעשר וחצי דקות מקריאה.
86. לבד מההוראה שקיימת במד"א המחייבת את צוות הנט"ן לצאת באמבולנס לדרך בתוך שתי דקות, כאמור, לא הוצגה לי הוראה בתקנה או בנוהל כתוב - המתווה מהו משך זמן הגעה סביר, וגם לא - משך זמן הגעה מכסימלי שמחייבת את צוות הנט"ן בהגעה אל המטופל שפנה בקריאה למוקד.
87. כאמור בסעיף 4.1 לחוות הדעת המשלימה מיום 31.1.24 מבהיר המומחה: "פנייה לאזעקת ניידת הייתה בשעה 2:51 וזו יצאה לאחר כ-2 דקות והגיע לבין (צ"ל – לבית) המנוח לאחר 7 או 10 דקות (יש אי הסכמה לגבי נקודת זמן זו), אינני מוצא כל כשל בפעילות זו של מד"א".
88. בהקשר לממצאיו אלו של המומחה, הוא נשאל בחקירתו מטעם התובעים בענין סבירות זמן הגעה, למול משך הזמן שארך בפועל לצוות הנט"ן להגיע בענייננו אל דירת האב; ואלו הדברים [עמ' 137-139 לפרו']:
"עו"ד רונן: ...אני שואל מה קו הגבול שאתה מציב לעניין מספר הדקות שבו טווח זמן ההגעה היה מכונן כשל. אמרת 'אני לא מצאתי כשל'.
העד, מר שחר: הלוואי שמד"א היה יכול להגיע תוך שתי דקות לכל חולה. האמירה האוניברסלית היא שמרגע שלחולה יש פרפור חדרים ועד שהלב באסיסטולה זה עשר דקות, ובכל דקה יורדים ב-10% סיכוייו להיוותר בחיים, ואחרי חמש דקות סיכוייו להיוותר בחיים בלי נזק מוחי יורדים עוד לאחר מכן. למד"א יש איזושהי סטטיסטיקה בקשר להגעות לקריאות. אני באופן אישי חולק על הזמינות שלהם בעיקר במרכז הארץ, אבל אני סבור שעד עשר דקות זה סביר בריחוק מתחנה.
כב' הש' תדמור ברנשטיין: אני לא מבין את הדיון פה. אם אני גר באיזה שכונה נידחת, ומד"א ממילא רחוק ממני, הוא מגיע אחרי רבע שעה. האם זה כשל?
עו"ד רונן: זה לא כשל אבל זה לא עומד בסטנדרט שהייתי רוצה לתת אותו לכל אזרחי ישראל.
כב' הש' תדמור ברנשטיין: אז איך מודדים כשבחוק לא כתוב 'מד"א צריכה להגיע לכל חולה תוך 10 דקות'.
העד, מר שחר: נכון.
כב' הש' תדמור ברנשטיין: אתה כרופא, מה שאתה אומר לי, אתה היית מעדיף שיהיה פריסה כזאת של מד"א שיגיעו תוך עשר דקות לכל אחד.
העד, מר שחר: נכון.
עו"ד רונן: כבוד השופט נתן פה החלטה מאוד מפורטת שהועברה לעיונך, הוא עשה טבלה, מה קרה בעצם בכל שעה. אז בין היתר בעמוד 6 נזכרת העדות והניסוי שעשה הבן [שמו]. הוא עשה ניסוי ב-16/12/20, ניסוי דרך. באותו יום היה גשם, וזמן הנסיעה מתחנת מד"א לבית המנוח כולל רמזורים של שתי דקות שהוא עמד בהם, היה שש דקות. האם אתה זוכר את זה?
העד, מר שחר: אם אמרת אז זה כנראה נכון, למה שאני אחלוק על זה? כמה מד"א הגיע? תוך כמה זמן?
עו"ד רונן: מד"א הגיע בלילה בהיר, בלי גשם,
העד, מר שחר: נגיד, אם אתה אומר לי שהוא הגיע בשבע דקות או בשמונה דקות, אז אני לא יודע איך זה נמדד, אבל צוות מד"א לא יושב בתוך האמבולנס, הוא יוצא מהחדר המתנה שלו, הוא מתניע, הוא יוצא מהתחנה, הוא נוסע והוא עולה לקומה הראשונה. אני לא יודע, אם אתה אומר שאם מד"א הגיע תוך שמונה דקות פלוס מינוס, זה נראה לי גם סביר וגם עומד במדדי איכות רצויים.
עו"ד רונן: ואם זה היה תוך 11 דקות?
העד, מר שחר: אני לא רואה שינוי מהותי.
עו"ד רונן: פשוט אתה אמרת לפני כמה רגעים שממש כל דקה חשובה.
העד, מר שחר: נכון.
עו"ד רונן: אז הבן נוסע בליל גשם ועומד שתי דקות ברמזורים, ויש סרטון על זה, ופה לא עומדים ברמזורים שאתה נוסע באמבולנס. זאת אומרת, הטענה היא, היו יכולים להגיע הרבה יותר מהר ממה שהגיעו. האם אתה הבנת את זה?
העד, מר שחר: הבנתי את השאלה, אבל איך אני יכול להביע את דעתי על קצב בנסיעה של מד"א?
עו"ד רונן: אתה לא הנהג אבל אמרת מקודם,
העד, מר שחר: סדר הגודל של ההגעה בטווחים כאלה, הוא סביר. רצוי מוקדם יותר בכל מקרה" (ההדגשות בקו – הוספו).
89. התובעים מצביעים בסיכומיהם על משך הזמן שארך לצוות לפרוק את הציוד הנדרש מהאמבולנס (לרבות – מיטה או כיסא גלגלים) ולעלות לדירה. לפי המועדים שקבעתי כאמור מדובר בכשתיים וחצי דקות. אינני מוצא כי התובעים הרימו את הנטל להוכיח כי מדובר במשך זמן לא סביר. התובעים בחרו שלא להתייחס בחוות דעת המומחה מטעמם לגבי משך הזמן שארך לצוות הנט"ן להגיב לקריאה ולהגיע לדירה, וכעולה מהמצוטט לעיל, הסתפקו בחקירתם את המומחה בבחינת מכלול הזמן שארך לצוות הנט"ן להתייצב בדירה - ממועד הקריאה.
90. מעדות המנהל, מי שהיה במועד הארוע מפקח מוקדים ארצי במד"א, בחקירתו לפניי לא עולה שהוא מוצא אי-סבירות במשך הזמן שארך לתגובת צוות הנט"ן לקריאה עד להגעתו לדירה. הוא מבהיר בעדותו, שחלק מהחשבון שיש לבצע בענין זמני הגעה של צוות נט"ן לדירה הוא הזמן שאורכת ה"עלייה של הצוות לכתובת" [עמ' 93 לפרו'].
91. לא הובאה לפניי עדות לגבי תנאי השטח והמעבר בין החנייה לדירה; אך אפנה לכך שלהתובע עצמו לאחר נסיעה "במהירות חריגה מאוד" לכיוון דירת אביו [סעיף 12 לתצהירו], ארכה ההגעה לדירה כ-4 דקות לאחר שסיים את שיחת הטלפון שהחל "כאשר כבר הייתי צמוד לרמזור מתחת לדירה", והיא נמשכה למעלה מדקה וחצי. כך, עולה מהראיות שהגעתו של הדוד מדירתו במרחק 150 מ' לדירה ארכה בפועל קרוב ל-9 דקות ממועד סיום שיחת הטלפון עם הבן.
92. אינני מוצא לקבל את הביקורת המרומזת בסיכומי התובעים על קביעת המומחה כי 11 דקות הוא עדיין משך זמן סביר להגעת צוות הנט"ן למטופל בעקבות קריאה. יש להסתכל על הדברים בצורה מערכתית, וקביעת המומחה מתבססת, מן הסתם, על הכרותו את זמני ההגעה המצויים 'בשטח' – בהיותו פעיל עד היום בתחום הרפואה הדחופה בחדרי המיון שמקבלים את אותם חולים.
93. אפנה לכך שמעיון בפסיקה מתברר שגם זמני הגעה של צוותי אט"ן או נט"ן שמתמשכים 15 דקות ומעלה לא נמצאים על ידי בתי המשפט נעדרי סבירות. כך, למשל, בענין ת"א (שלום ת"א) 63499-12-12 ב.ה. נ. טטיאנה ברנשטיין (פורסם; 12.5.19) (להלן: "ענין ב.ה."), בו הובהר כי: "השאלה אשר במחלוקת הינה האם 18 דקות הגעה מצד מד"א נחשבות טווח זמן סביר", נקבע באותו ענין כי התובעים לא הרימו את הנטל להוכיח כי חל עיכוב ביציאת צוות מד"א לדרך.
94. לסיכום, אינני מוצא שצוות מד"א התאחר באורח בלתי סביר בכל הקשור למשך הזמן שארך לו מאז קבלת הקריאה על מנת להגיע לדירה; כשאני מקבל את דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, שבראיה המקצועית של תחום הרפואה הדחופה, גם הפרש של עד דקה מעל למשך זמן התגובה האופטימלי שראוי לשאוף אליו (עשר דקות) הוא עדיין בגדר הסביר, גם בנסיבות ענייננו.
95. כפי שעולה מהמפורט להלן, כממצא רביעי בנדון, מצאתי שכשצוות הנט"ן הגיע לדירה הוא לא התעכב בפנייתו לטפל באב, ואף החליף את הבן בהמשך עיסויי הלב, אך עד מהרה על פי הסימנים במדדים שנמצאו אצל האב, ותוצאות בדיקת המוניטור שהראו אסיסטולה, מצאה הרופאה לקבוע את מותו, להפסיק את עיסויי הלב ולא לקיים פעולות החייאה.
96. אינני מקבל את טענת התובעים כי בעדויות אנשי צוות הנט"ן לגבי מה התרחש עם הגעתם לדירה יש משום 'ראשומון'. התובעים מבקשים להצביע על סתירות בגרסאות הצוות, אך מה שהם מפנים אליו בסיכומים מטעמם אלו סתירות לכארוה לגבי פרטים, שאני מוצא שהם בשולי הפעילות העיקרית, שהתרחשה קרוב לשבע שנים טרם הגשת התביעה וכתשע שנים טרם מתן עדות אנשי הצוות לפניי. כך שאם גרסתם של צוות הנט"ן לגבי הלבוש של המנוח בעת שהגיעו אליו איננה אחידה או איננה תואמת את עדות התובע או דודו (אך אין מחלוקת שחוברו אל חזהו החשוף - הלידים), או אם לא ברור מהעדויות מי מאנשי הצוות החליף את התובע בביצוע עיסויי הלב (החלפה שאין מחלוקת שבוצעה, אך לגרסת התובע – רק אחרי שהתחנן, ולזמן קצר מאוד), אין בכך כדי להוות סתירה מהותית בלב עילת הגנה מטעם הנתבעים.
97. אני מוצא כי עולה מהעדויות שהיה מי מאנשי הצוות שהחליף את התובע בעיסויי הלב, שנבדקו מדדי דופק ונשימה (ונמצא כי הוא ללא דופק וללא נשימה), ושתוצאות בדיקת המוניטור (בשלושה לידים), שהסתיימה כשתי דקות לאחר הגעת הצוות לדירה, היתה חד-משמעית - קו ישר (Asystole), ותאמה את תוצאות הבדיקה הקלינית; תוצאות שהובילו לכך שהצוות חדל לעסות, ולא ביצע פעולות 'החייאה'.
98. בדו"ח צוות הנט"ן עליו חתמה הרופאה, ונראה שגם הפאראמדיק, נרשם תחת 'בדיקה גופנית', בכתב יד: "בן 59, מחוסר הכרה, ללא דופק וללא נשימה, אישונים מורחבים לא מגיבים לאור, התחלת קשיון אברים, rigor mortis באזור הגב ובאיזור הצוואר במוניטור Asystole ב-3 לדים. נקבע מוות במקום".
99. עוד סומן בדו"ח הנט"ן [עמ' 71 למוצגי התובעים] ש'סיבת היציאה' של הצוות לקריאה היתה 'חוסר הכרה', וש'חומרת המקרה' היא 'נמצא ללא רוח חיים'. תחת הסיווג הכללי 'דום לב', סומן ש'לא בוצעה החייאה' 'אחר שנכח בדום לב', וש'זמן דום הלב' 'קרה לפני שהגעת'. עוד סומן, שחובר למוניטור, וש'קצב הלב בזמן הגעה' היה 'Asystole'. בעמוד השני לדו"ח [עמ' 72 למוצגי התובעים] סומן כ'תלונה עיקרית של החולה/נפגע במקום' 'חוסר הכרה', ו'הרגלים מחלות עבר ידועות' נכתב 'Parkinson'. תחת 'בדיקה גופנית' סומן 'אישונים לא מגיבים ומורחבים', ולגבי 'עור וריריות' סומן 'חיוור' ו'כחלון' ולגבי קצב הלב סומן 'Asystole'. 'חוסר הכרה' ו'חולה פרקינסון' נרשמו גם בפלט המחשב המכונה 'דוח אירוע מוקד' [עמ' 74 למוצגי התובעים].
100. עיון בסטריפ של המוניטור שמציגים התובעים [עמ' 66 עד 69 למוצגי התובעים] מעלה כי אכן משלושה הלידים שחוברו הפיק המוניטור קו ישר (Asystole). אציין כי הפעולה של חיבור המוניטור בשלושה לידים לגוף היא פעולה קצרה של מספר שניות [דברי המומחה עמ' 143 לפרו'], והדפסת כל דף אורכת כ-10 שניות. כך שאם יש ארבעה דפים, הדפסתו של הסטריפ כולו הסתיימה בשעה 3:04:23 [עמ' 120 לפרו'].
101. התובעים מעלים שתי טענות מרכזיות נגד קבילות או משקל הסטריפ של המוניטור כראיה בנדון.
א. האחת, שהרופאה הצהירה בתצהירה, שחתמה על סטריפ המוניטור, ובעדותה לפניי הבהירה שחתמה - מאחורה, לצד חותמת שהוסיפה, וזאת, משום התוקפנות שזיהתה אצל הבן (בעקבות הוויכוח שהתעורר עם הפסקת העיסויים), שיהיה "חותמת וחתימה, שזה באמת לא של אדם אחר" [עמ' 116-117 לפרו']. והנה הסטריפ שהוצג מטעם המד"א הוא צילום שעליו מישהו הוסיף בכתב יד את שמו של המנוח ותעודת זהות שלו (מקדימה) ונרשם גם "העתק נאמן למקור" [עמ' 66 עד 69 למוצגי התובעים]. לדרישת התובעים לקבל את הסטריפ המקורי, הוצהר מטעם מד"א כי אינם מאתרים את המסמך המקורי, אך מודיעים כי ההעתק שנמסר הוא העתק נאמן למקור שלו.
ב. והשניה, שהשעה שמוטבעת אלקטרונית על הסטריפ הראשון היא 4:03:43 (כשעה מאוחר יותר מהמועד הנטען של ביצוע בדיקת המוניטור בענייננו שהיתה מספר דקות אחרי השעה 3:00). מה, שלטענת התובעים, מצביע על מוניטור תקול, כך שמן הסתם, קיימים עוד כשלים הכרוכים בהפעלתו והתוצאות שהוא מניב.
102. בנסיבות, אינני מוצא ליתן להסתייגויות התובעים בענין קבילות הפלט כאמור משקל ממשי. אזכיר כי העובדה שתרשים המוניטור שבפלט הוא קו ישר (בשלושה לידים) נרשמה על ידי הרופאה במסמכים הרפואיים 'מזמן אמת', עוד באותו לילה. קו ישר הוא קו ישר, אין בו טביעת זהות אישית, כך שאין כל אינטרס להחליף את הסטריפ בסטריפ של מישהו אחר. עדותה של הרופאה אמינה עלי, והתרשמתי שכאשר מפקפקים באמינות עדותה לגבי ייחוס הסטריפ שהוצג – למנוח, היא מופתעת ונעלבת [עמ' 113-114 לפרו']:
"עו"ד רונן: ואיך אני יודע שזה קשור למנוח שלנו [שם האב], מה שפה צירפת?
העדה, ד"ר קרצ'מר: אתה חושד שאני לקחתי את הסטריפ ממישהו אחר?
עו"ד רונן: לא, אני רואה פה שמישהו כתב,
העדה, ד"ר קרצ'מר: סליחה, אני 40 שנה עבדתי ברפואה,
עו"ד רונן: [שם האב, שרשום בכתב יד על הסטריפ].
העדה, ד"ר קרצ'מר: ואף אחד לא אמר דבר כזה שאני עשיתי משהו,"
103. עוד אציין, כי הסטריפ שמציגים התובעים התקבל אצלם כבר בשנת 2014 במסגרת המרצת הפתיחה שהגישו [ראה ת/26]. כבר באותה מסירה מבהירה מד"א כי השעה המוטבעת על הסטריפ 4:03:43 - אינה נכונה, באשר הצוות עזב את המקום קודם לכן (לפי הפלט הרישמי - בשעה 3:58; עמ' 51 למוצגי התובעים]. גם הרופאה מבהירה בתצהירה שהשעה שמוטבעת על הסטריפ מאוחרת בשעה מהשעה בה הופק הסטריפ בפועל – היינו, ב-3:03:43 [בסעיף 16 לתצהירה]. המועד המוצהר בענין ביצוע הניטור באמצעות המוניטור (שעה עגולה "אחורה") מתאים להשתלשלות העובדות שמצאתי לעיל, כאמור, ובנסיבות שתיארתי - הוא גם סביר.
104. עמל רב הושקע מטעם התובעים בחקירותיהם את עדי הנתבעים להציג את המוניטור - כתקול, ואת אי-עדכון השעה - ככשל. אכן ראוי היה שצוות מד"א יוודא שהוא יוצא למשמרת עם מוניטור שמפיק סטריפים שאין בהם הפרש של שעה.
105. ראוי לשאול בענייננו, מדוע שהמוניטור יפיק סטריפ כשהשעה מופיעה עליו מאוחרת בדיוק בשעה עגולה אחת? ובכן, אין לנו אלא להזכיר, את המידע הציבורי - שבשלהי אוקטובר 2013 הוזז בישראל השעון לשעון חורף, היינו - שעה אחורה; כך שהשעה 2:00 הוזזה שעה אחורה - להקרא 1:00; ובהתאם: 4:03 'זז' להיות 3:03. נחזה שצוותי הנט"ן במד"א לא פעלו במהלך נובמבר-דצמבר 2013 לכוון את הקדמת השעה במוניטור איתו הגיעו לבית האב, וכך אירע שמה שהופק בפועל ב-3:03 עדיין נרשם תחת השעה 4:03 (לפי השעון – טרם הזזתו).
106. זאת אכן תקלה (שלמעלה מחודשיים לא מוצאים צוותי הנט"ן לעדכן את השעה במוניטור – שעה לאחור). אך אינני מוצא כי מדובר בתקלה שמצביעה על כך שהמוניטור תקול. הכשל הוא מינהלי בלבד, ולא – מהותי. יש לו הסבר, ובנסיבות ענייננו - אינני מוצא שעצם קיומו מטיל על הנתבעים להוכיח שהמוניטור – אכן מפיק ומתרגם נכון את הדטה שהוא מקבל מהלידים.
107. ודוק; הפער של השעה ברישום שעת הפקת הניטור לא מנע מהמומחה מטעם בית המשפט בענייננו (שהיה מודע בעת מתן חוות דעתו לפער השעות) להגיע לממצאים ולמסקנות המסתמכות על 'נכונות' האסיסטולה שבפלט. המומחה גם מבהיר בעדותו בהקשר של רישום השעה על המוניטור, שלדעתו אין בה כשלעצמה כדי לפסול אותו: "רק לעניין הזה, אם זה האק"ג שנרשם, אם אין חילוקי דעות על האק"ג, אז ברור שהוא נרשם בשעה שהייתה שם. לא בשעה לפני או אחרי" [עמ' 135 לפרו'].
108. לפי עדויות הצוות, הם נערכו לטפל באב כפי המקובל, אך המדדים הראשונים שנלקחו מהאב (היעדר נשימה, והיעדר דופק) והסימנים החיצוניים הנוספים שנכרו בו (אישונים מורחבים שלא מגיבים לאור, וכן – התחלה של קישיון איברים, שנתפס על ידי הרופאה כצפידת מוות) למדו את הרופאה, שמדובר במוות שאירע טרם הגעת הצוות לדירה "זמן רב". לפי עדותה (לא מופיע במסמכים מ'זמן אמת') הסתמכה הרופאה גם על כתמי מוות, כאשר בטופס הנט"ן נרשם כי הנבדק היה חיוור וניכר בו כיחלון. לפי העדויות של אנשי הצוות גם לא ניתן לפתוח את פי האב בשל קישיון שרירים.
109. הרופאה חיברה את המנוח למכשיר המוניטור שבבדיקת קצה הלב הראה קו ישר Asystole בשלושה ערוצים (לידים). מצב כולל שמלמד להבנתה על קיומו של מוות ודאי [סעיפים 11-13 לתצהיר הרופאה]. עד לתחילת בדיקת המוניטור, שכאמור ארכה זמן קצר, פעלו שני אנשי הצוות האחרים, במקביל לפעולות הרופאה - משך פחות מדקה, להמשיך עיסויים רציפים והפראמדיק נערך להכנסת טובוס.
110. ראיתי שהתובעים חולקים על גרסת ההערכות להכנסת הטובוס, כשהם מפנים שלא היתה לכך אינדיקציה בדו"ח הפנימי משנת 2014, ולא - בתצהיר הרופאה משנת 2015, ולא -ברישומים 'מזמן אמת'.
111. ובכן, עקרונית, מדובר בפעולה שהיא חלק מהפרוטוקול המקובל כשמגיעים אל מטופל שהוא מחוסר הכרה, אך מממצאי בנדון עולה, שממילא, בכל מקרה, השימוש בטובוס לא נדרש בענייננו, ואין בהכנתו או אי-הכנתו כדי לשנות את ממצאי בנדון. יתר על כן, בנסיבות ענייננו, אין רלוונטיות לעצם הכנת הטובוס, באשר,כאמור, אנשי הצוות גם העידו שלא ניתן היה לפתוח את פיו של המנוח בשל קישיון שרירים [ס' 11 לתצהיר הרופאה; ס' 9 לתצהיר הפארמדיק ועמ' 23 לפרו'; וסעיף 8 לתצהיר הנהג], והפרמדיק העיד: "אם אני זוכר נכון לא עשינו אינטובציה. לא הגענו למצב של אינטובציה בכלל", ו-"בעצם עצרנו את ההחייאה לפני התחלת האינטובציה, ההכנה לוקחת מספר דקות שבהם עושים סבבים של הנשמה עם אמבו. לא הגענו לאינטובציה" [עמ' 28 לפרו']. גם נרשם בדו"ח הנט"ן "התחלת קישיון אברים".
112. כל חברי הצוות העידו בצורה קוהרנטית כי על פי האינדיקציות הרפואיות, כאשר הגיעו לדירה לא היה המנוח בין החיים [עדות הפרמדיק בעמ' 62 ועדות הרופאה בעמ' 108 לפרו']. ראיתי את טענות התובעים לגבי החתמת אנשי הצוות בדיעבד על תצהיריהם 'שנוסחו עבורם' על ידי עו"ד. ובכן, נחזה שבשל חלוף השנים - גרסת אנשי הצוות מסתמכת בעיקר על מה שנרשם במסמכים מ'זמן אמת'; וכפי שציינתי ניתן ללמוד מהם את הממצאים המרכזיים בנדון.
113. בנקודות המרכזיות, מעדת שהגיע צוות הנט"ן - אין בענייננו מקרה שבו 'מילה נגד מילה' שיש בה להכריע; עצם החדילה של איש הצוות מעיסויי הלב - מוסכמת, עצם קיומה של ההחלטה של הצוות שלא להחיות והעמידה עליה – מוסכמת. ולכן, משקלה של טענה זו מטעם התובעים בענין התצהירים – זניח; זאת - בין היתר, גם על רקע הפסיקה, לפיה אין פסול אוטומטי בכך שעו"ד עורך תצהיר על פי המסמכים ומה שנמסר לו מהעד ולאחר עריכתו יושב עורך הדין עם המצהיר עובר על התצהיר ומחתים אותו [ת"א (מחוזי ת"א) 65403-11-19 ברק אברמוב נ. באוהאוס בע"מ (פורסם; 9.10.2024).
114. אמנם התובעים מבקשים למצוא פרכות בעדויות הצוות למול דו"ח הבודק משנת 2014, אך אינני מוצא שההבדלים שהם מצביעים עליהם משנים מהעיקר, שהוא: קיומם של מספיק סימנים ברורים לכך שהאב מת עוד טרם הגעתו של הצוות לדירה, גם לפי מה שנרשם במסמכים מ'זמן אמת' (כמפורט בהמשך הדברים).
115. לתובע טענות שהצוות לא פעל מיידית להחליפו בעיסויי הלב, ושבמקום לבדוק את האב, שאלו את הבן שאלות לגבי מה קרה עד אותו רגע "תוך ניתוק בלתי נתפס מהסיטואציה החירומית" [סעיף 30 לתצהירו]. אך התובע מאשר בתצהירו שאחד מאנשי הצוות הואיל "להחליף אותי בקרב על חייו של אבי, והחל עושה 3-4 לחיצות על בית החזה של [אביו], באמצעות מכשיר קרדיו פאמפ ואז הפסיק" [סעיף 33 לתצהירו]; בסיכומיו מכנים התובעים עיסויים אלה 'עיסויי ראווה' שנעשו אך לצורך 'ההרגשה הטובה'.
116. ובכן, לפי לוח הזמנים שמצאתי, ההבנה של הצוות שהאדם שבגינו הוזעק הצוות - כבר מת, לאחר נטילת המדדים הראשונים וחיבורו למוניטור בשלושה לידים - התגבשה בתוך זמן קצר מאוד, כך שתוך פחות מדקה לאחר שצוות הגיע לדירה - החל הפלט לצאת, ותוך כשתי דקות היה בידי הרופאה סטריפ שמראה אסיסיטולה. זמן קצר, שיכול שלתובע נחזה סובייקטיבית, 'בזמן אמת' - לא מספק על מנת להגיע להחלטה שלא לבצע פעולות 'החייאה'.
117. נחזה שהמצב הזה והחלטת הרופאה שהובילה לכך שעיסויי ההחייאה פסקו ולא בוצעו פעולות 'החייאה' היו מצב קשה מנשוא לתובע שעד לפני חצי דקה דקה היה עדיין בעיסוי לב מודרכים, כאשר לעדותו התחנן שיעשו פעולות נוספות להצלת אביו: "בבקשה תנסו, תנו לו זריקת אדרנלין, תנו לו שוק חשמלי, תעשו משהו", אך השיבו לו "אין מה לעשות, הוא מת", וחסמו את דרכו מלחזור ולהמשיך לעסות את הלב של אביו [סעיף 35 לתצהיר].
118. אני מודע לכך, שהתובע משוכנע בכך שבשעה שהצוות הגיע - היה מקום להמשיך ב"קרב על חייו של אביו". אך השאלה הנשאלת איננה של ההתרשמות הסובייקטיבית של הבן, אלא - של בחינה אובייקטיבית: מה היה מצבו של האב בעת שהצוות הגיע, והאם לנוכח המדדים כאמור, היתה על צוות הנט"ן החובה הרפואית-מקצועית להמשיך במאמצי ההחייאה, לרבות ביצוע פעולות 'החייאה' נוספות.
119. כפי שעולה מהמפורט להלן, כממצא חמישי בנדון, מצאתי שבהגיעו של הצוות לדירה (3:02:55) היה האב מת. מועד המוות היה כשמונה דקות - קודם להגעת צוות הנט"ן לדירה (מהשעה 2:56:02).
120. כאמור, בהקשר של קביעת המוות, בחוות דעתו המרכזית מבהיר המומחה מטעם בית המשפט שאיננו מסכים עם דעתו של פרופ' בר-אילן, לפיה "כל רופא הקובע מוות יודע כי קביעה זו אינה חד-משמעית"; לדעת המומחה מטעם בית המשפט "כל רופא יודע להבחין בין חי למת, ולאבחן את מותו של אדם. קביעה זו אינה זקוקה להוכחה". המומחה מטעם בית המשפט גם איננו מסכים שיש בסיס ביולוגי או פיזיולוגי לאמירת פרופ' בר-אילן כי "המוות הוא תהליך הדרגתי וזוחל".
121. בחקירתו מבהיר המומחה, שמוות הוא תיאור מצב ולא תיאור פעולה, וכשמסיימת הגסיסה – זה מצב של מוות [עמ' 135-136 לפרו']:
"העד, מר שחר: אני כבר כתבתי שאני לא מסכים לקביעה הזאת. שאלת אותי למה התייחסתי לדברים. מוות זה מוות, זה לא PROCESS.
עו"ד רונן: בכל זאת גוף,
העד, מר שחר: מכובדים מאוד, לא מסכים איתם. כשמישהו מקבל כדור בלב, הוא מת. זה לא PROCESS. כשמישהו תולים אותו ונקרע לו עמוד השדרה, הוא מת. זה לא PROCESS. זה שבריר של שנייה. איש שיש לו אירוע לב, פרפור חדרים שמגיע לאסיסטולה, אז בעשר דקות יש תהליך גסיסה. לא של מוות. מוות זה תיאור, זה לא פעולה. ראיתי זה והיה לי מאוד חילוקי דעות עם הדבר הזה" (ההדגשות בקו – הוספו).
122. המומחה מבהיר בחוות הדעת המרכזית [בעמוד הרביעי] כך:
"התרשמותי : המנוח היה מת כבר זמן-מה בהגיע צוות אט"ן מד"א:
ללא נשימה, ללא דופק, אישונים ענקיים, מורחבים ואינם מגיבים.
רישום הא.ק.ג : קו ישר=אסיסטולה, מאשר אבחנה זו: אין כל פעילות חשמלית של הלב ולכן גם אינו מתכווץ.
אסיסטולה עלולה להיות אירוע ראשוני של הפסקה מוחלטת של פעילות הלב, או שהינה שלב אחרון בהפרעה חשמלית מסוג פרפור חדרים, שקורית לאחר דקות אחדות של פרפור חדרים.
אם הפרעת הקצב הקטלנית "פרפור חדרים" אינה מטופלת ב"מכת חשמל" (דפיברילציה) הרי שהיא דועכת ומתדרדרת לאסיסטולה. יש להניח שזה היה האירוע שהיא (נראה שצ"ל: 'שהביא') למותו של המנוח" (ההדגשה בקו - הוספה).
123. בחקירתו מבהיר המומחה שהמוות קדם להגעת צוות הנט"ן [עמ' 136 לפרו']:
"אדם שאין לו פעילות של הלב, לא חשמלית ולא מכנית והוא לא נושם, הוא מת. אם תרצה, יש לו גם קו ישר באק"ג שמתעד את זה שזה לא עובד. אם אני מבין נכון, עברתי בזמנו על זה, זה קביעת מוות למישהו שראו אותו מאוחר יותר. אנחנו עוסקים פה בסיטואציה מאוד מוגדרת של מישהו שקרה לו משהו בחלון זמן של ארבעים דקות".
124. המומחה איננו מקבל את האמירה שמוצעת לו מטעם התובעים, שמראהו של מי שנראה כבר מת יכול להוליך שולל [עמ' 128 לפרו']:
"עו"ד רונן: "תסכים איתי כי לעתים אנשים עשויים להיראות מתים, בעוד שעדיין הם בחיים וניתן להציל אותם.
העד, מר שחר: לא מסכים איתך".
125. המומחה מטעם בית המשפט מבהיר בחוות דעתו המרכזית שמניתוח השיחות של הבן עם מוקדן מד"א עולה "כי אביו היה ללא רוח חיים כבר בהגיעו אליו" [עמ' 3 לחוות הדעת], וכאמור, בעדותו לפניי, סבר שיש להניח, שמי שבעת הקריאה הראשונה למד"א, הבן שמצא לקרוא לעזרה ראשונה - סבר שהאב בחיים.
126. כפי שקבעתי לעיל כממצא, האב חדל לנשום ולא הראה סימני חיים כבר כדקה וחצי קודם לשיחה השנייה (בשעה 2:56:02).
127. מחוות דעת המומחה עולה שמניתוח השיחה השנייה, ממנה הוא מצטט: “)הוא לא נושם, הוא מחוויר, אין סימנים של נשימה, גם אין לו דופק, כלום – אין נשימה, הוא מחויר, האישונים גדולים וענקיים, הוא לא נושם, הוא צהוב)" - עולה תיאור של אדם ללא רוח חיים [עמ' שלישי לחוות דעתו למטה]. אפנה לכך שהבן משיב למוקדן "כלום" ו"לא. לא כלום" לגבי כל סימן חיים אפשרי שהמוקדן שואל לגביו במהלך השיחה.
128. המומחה מבהיר בחקירתו כי האב היה במצב של מוות "דקות, דקות ארוכות" טרם הגעת צוות הנט"ן לדירה [עמ' 131 לפרו'], ומסכים עם אבחנת צוות מד"א, כאשר "אבחנתם הייתה שהאיש נפטר דקות ארוכות קודם להגעתם" [עמ' רביעי לחוות הדעת המרכזית].
129. בחקירה מבקשים התובעים מהמומחה לדייק את שעת המוות; והוא מדבר על "דקות ארוכות" בתוך טווח זמנים שמתחיל כחמישים דקות טרם הוצאת הפלט שבו האסיסטולה [עמ' 131 לפרו']:
"עו"ד רונן: גם השופט וגם אני רוצים לדעת כשאתה אומר "מת כבר זמן מה",
העד, מר שחר: לא יודע. דקות, דקות ארוכות, לא יודע. בוודאי לא לפני שהמטפל התקשר אל הבן, ובוודאי לא אחרי שמצוינת שמה אסיסטולה. בין זה לבין זה. יש שמה איזה ארבעים או חמישים דקות או משהו כזה. בגלל זה אמרתי זמן מה, כי אני לא יודע ולכן גם לא התייחסתי לצפידת המוות" (ההדגשות בקו - הוספו).
130. יש להפנות לכך שהמומחה מגלה זהירות בהערכת מועד המוות, למול מה שנרשם בדו"ח הנט"ן "התחלת קשיון אברים, rigor mortis באזור הגב ובאיזור הצוואר" ועדות הרופאה על כתמי מוות שזיהתה על הגופה. אין מחלוקת כי סימנים אלה, ככל שהיו קיימים בגופה, וככל שניתן להבדילם מהשפעת מחלת הפרקינסון לבדה - מצביעים על שעת מוות מוקדמת במספר שעות 'אחורה' באותו לילה.
131. המומחה מבהיר בחקירתו כי הוא מכיר את דו"ח הנט"ן, ולא רשום בו כתמי מוות אלא "צבע עור חיוור" [עמ' 132 לפרו'].
132. המומחה נשאל בחקירתו מדוע לא התייחס למילים כתמי מוות וצפידת מוות בחוות דעתו (שהרופאה והצוות מצהירים עליהם), והוא משיב: "...אני חושב שהתייחסותי לנתונים שאותם לקחתי מהתמלולים וממלוחות הזמנים הם הרלוונטיים. אני חושבת שהתרשמויות או זיכרונות סובייקטיביים הם פחות בעלי משקל ואני לא יכול לומר לך. אם הייתי שומע רופאה מתארת מה היא ראתה, יכול להיות שכן" [עמ' 127 לפרו'].
133. ובמקום אחר הוא מבהיר: "זה תיאור שמישהו ראה אותו ואני לא יודע מה הוא ראה ולפרש אותו, וב', אני חושב שהוא איננו רלוונטי לתיאור מצב, נקרא לזה מצא המוות שבו היה נמצא האיש. אם היו לו כתמי מוות והוא מת דקות ארוכות או שעות קודם לכן, או שלא היו כתמי מוות, אני חושב שזה לא רלוונטי, לכן לא התייחסתי". המומחה מסביר כי חשיבות צמדי המלים האלה עולה כשמוצאים גופה שבעליל נפטרה לפני שעות, ולא "דקות ארוכות", ומבחינה פורנזית מבקשים לקבוע את שעת המוות, לא לקביעת המוות עצמו [עמ' 126 לפרו'].
134. ובכן, למול טענת הנתבעים כי סימנים אלו של כתמי מוות וצפידת מוות מצביעים על מוות שאירע קודם להגעת הבן לדירה, בהיעדר רישום ברור מ'זמן אמת' - אינני יודע לקבוע שהיו כתמי מוות על הגופה (להבדיל מחוורון ומכיחלון שנרשמו). בכל הקשור לצפידת מוות, אין מחלוקת שבגופה ניכר קישיון, רק שהתובעים מבקשים לייחסו למחלת הפרקינסון לבדה, והמומחה, כאמור, איננו יודע לקבוע שהקישיון בענייננו הוא צפידת מוות.
135. יובהר, כי אין בכך כדי לאיין את העובדה שלרופאה היו מספיק ממצאים אחרים שהצטברותם מצביעה על מצב של מוות. כפי שהמומחה הבהיר בחוות דעתו המשלימה מיום 31.1.24: "הרופאה קבעה את מותו של מנוח על-פי הסימנים הקליניים: ללא דופק. ללא נשימה. ובתמיכת רישום הא.ק.ג. שהראה "קו ישר", קרי, העדר פעילות חשמלית של הלב" [בסעיף 6 לחוות דעת זו], וכן מבהיר בחקירתו: "אסיסטולה זה מוות. אסיסטולה פירושו קו ישר, אין פעילות חשמלית של הלב, ונגזרת מזה גם שאין התכווצות של הלב" [עמ' 125 לפרו'].
136. במאמר מוסגר אציין, כי אני דוחה את הטענה שאולי עולה מסיכומי התובעים, לפיה הרופאה מנסה להמציא עוד סימני מוות שלא היו קיימים על מנת לבסס את קביעת המוות שקבעה. אפנה לכך שבתצהיר הרופאה משנת 2015 היא מצהירה: "כתמי מוות על עור הגוף (חוורון וכיחלון)" [סעיף 6 לתצהיר]; כאמור כיחלון וחיוורן מסומנים בדו"ח הנט"ן. מחקירתה עולה שראתה בחלק התחתון של הגופה השתנות צבעים "עד סגול" [עמ' 110-111 לפרו']. גם הפרמדיק מתאר בתצהירו כתמי מוות, ובעדותו הוא מבהיר כי מדובר בכתמים בחלקים שמעל לרצפה [עמ' 23 לפרו']. בהחלט ייתכן שמה שנרשם בזמנו כ'כיחלון', בשל נוסח תצהיר הרופאה משנת 2015, כאמור, נתפס שבע שנים לאחר מכן, בעת מתן העדויות בתצהירים של אנשי הצוות, כ"כתמי מוות". מכל מקום, אינני מוצא כי מדובר בהמצאה; שינוי בצבעים בצורה של כיחלון וחיוורון שניכרו בגופה - היה.
137. וכך, כאמור, נותרנו עם ההערכתו של המומחה מטעם בית המשפט שהמוות אירע "דקות ארוכות" לפני הגעת צוות הנט"ן; והשאלה היא כמה דקות? אפנה לכך, שפרופ' דרשר, שכאמור המומחה מטעם בית המשפט מקבל את הניתוח שערך בחוות דעתו לענין "המהלך הקליני הסביר שהביא למותו של [המנוח]", בדעה שהמנוח "מת מוות פתאומי ונפטר זמן לא ידוע לפני הקריאה למד"א, ולפחות כ-10 דקות טרם הגעתו של צוות מד"א לדירה".
138. כאמור, קבעתי כממצא שכאשר הבן הגיע לדירת אביו היה האב בתוך תהליך של גסיסה; וככל שעדיין נשם, היו נשימותיו נשימות בגסיסה (נשימה אגונלית). עוד קבעתי כי האב חדל לנשום לחלוטין לא יאוחר מהשעה 2:56:02, ומאז לא גילה סימני חיים.
139. אמנם פרופ' דרשר מפנה לכך ש"נשימה אגונלית יכולה אף להמשיך עד מספר דקות אחרי דום לב והיא תופעה שכיחה בדקות אחרי הפסקת פעילות לבבית" [עמ' 2-3 לחוות הדעת שנתן פרופ' דרשר], שמשמעו - שיכול שהאסיסטולה היתה נמצאת אצל האב גם לו היה מחובר אליו מוניטור - במהלך הדקות בהן עדיין נשם נשימה אגונלית.
140. אך, הואיל ואין לנו אידיקציה ודאית לכך בענייננו, אני קובע את מועד המוות – כמועד שבו קבעתי את תחילת הפסקת הנשימה האחרונה והסופית, היינו בשעה 2:56:02.
141. לעומת קביעתי כאמור, הרופאה קבעה את שעת המוות, רטרואקטיבית - לשעה 2:43 [הודעת פטירה – מוצג 64 למוצגי התובעים], ובחקירתה היא עומדת על קביעה זו, ומסבירה כי לפי הסימנים שראתה סברה שהיה מת כבר כשעתיים, ולמען הזהירות רשמה את השעה הזאת, שהיא כעשרים דקות טרם המועד בו קיבלה את תוצאות המוניטור בצורת אסיסטולה [עמ' 108-109 לפרו'].
142. אזכיר, כי תפקידה המרכזי של הרופאה בצוות הנט"ן, בנסיבות כמו בענייננו, הוא - מקום בו מצאה שהאדם שלטיפולו זומנה כבר מת - לקבוע את המוות. בנוסף, לצרכים שאולי יתבררו בהמשך (חקירת המוות, למשל), חשוב גם שתחווה דעתה 'בזמן אמת' אם המוות אירע קודם להגעתה. טוב עשתה הרופאה בענייננו, כשפעלה למפות את מועד המוות - כמיטב שיקוליה, כאמור.
143. ודוק; המומחה לא הגיע למסקנותיו לגבי שעת המוות על בסיס 'מיפוי' זה של הרופאה, שאף לא זכר שבכלל קיים במסמכים [עמ' 130 לפרו']. אף אני, כאמור, הגעתי לממצא כי האב נפטר כשמונה דקות קודם להגעת הצוות - מבלי להסתמך על דעתה של הרופאה.
144. מכל מקום, אציין, כי אינני רואה בקביעתה בענין מועד מוות קודם להגעתה - גישה לא מקצועית, לא - בעצם ביצוע קביעה רטרואקטיבית, ולא - בענין השעה שקבעה. באותו לילה הרופאה ידעה מבעוד מועד, שהיא מגיעה לאדם שתואר ותועד בדיווח בעקבות שיחת המוקד, כ'נטול הכרה' וכחולה פרקינסון. הבן אומר לה בהגיעה כי האב כבר לא נושם 'שתי דקות' (והבהרתי את התייחסותי להיעדר האמת באמירה זו), והיא אכן מוצאת שהאב ללא נשימה וללא דופק, ובדיקת המוניטור שהיא מבצעת מלמדת שהוא במצב של אסיסטולה. לפי צבעיו של המנוח והקשיון שלו, להבנתה – נפטר המנוח דקות ארוכות קודם להגיעה אליו.
145. לאור ממצאי בנדון, מתברר, בדיעבד, כי קביעת הרופאה את המוות - עשרים דקות 'לאחור', איננה נחזית להיות הערכה מופרכת.
146. לסיכום, אני קובע שמועד המוות היה כשמונה דקות - קודם למועד הגעת צוות הנט"ן לדירה.
147. כפי שעולה מהמפורט להלן, כממצא שישי בנדון, מצאתי שבנסיבות ענייננו קביעת המוות וההחלטה להפסיק עיסויי לב ולא לבצע פעולות 'החייאה' הם הפרקטיקה הרפואית המקובלת שתואמת את הנהלים של משרד הבריאות.
148. אינני מקבל את טענות התובעים כי בהיעדר מצב של "מוות וודאי", לא ניתן היה לרופאה להכריז ולקבוע מוות, ולהחליט שלא תבוצע 'החייאה'.
149. בענייננו מסביר המומחה מה היה על הצוות לבדוק ומה לעשות – בתמצית, בעדותו לפניי [עמ' 126 לפרו']: "אני אחזור אחורה. כשצוות מד"א הגיע על פי הנתונים, הוא היה ללא דופק וללא נשימה. פעולות מצילות החיים בשלב הזה זה עיסוי לב, הצמדת דפיברילטור אק"ג לראות אם יש פרפור חדרים, אם כן מכת חשמל, ואם לא, אז קביעת מוות". אין כל אמירה לגבי חובת ביצוע פעולות 'החייאה'.
150. בחוות דעתו המרכזית, מקבל המומחה את הסברו של פרופ' דרשר להחלטה "המקצועית והאתית הנכונה של צוות מד"א, שלא לבצע החייאה במת, כאשר אין הוראה קלינית או אתית או מוסרית לעשייתה, ותוצאותיה לא קיימות" [עמ' חמישי לחוות הדעת].
151. אמנם הנתבעים טוענים כי בנוהלי מד"א קיימים פרוטוקולים של החייאה [BLS] ושל החייאה מתקדמת [ALS או ACLS], שגם במדדים שנמצאו בענייננו מחייבים ביצוע פעולות 'החייאה' (שאורכת כ-20 דקות בקירוב). אך לאחר עיון בחוות דעת המומחה ובחוות דעת פרופ' דרשר, מצאתי כי פרוטוקולים אלה אינם חלים מקום בו כלול בצוות הנט"ן רופא, כפי שהיה בענייננו.
152. פרופ' דרשר מבהיר כי הנחיות מד"א לביצוע פעולות 'החייאה' טרם קביעת מוות מתייחסת לפרמדיקים בלבד, ולא – לרופאים, שלהם שיקול דעת רחב יותר בקביעת מוות [עמ' 4 לחוות דעתו].
153. עוד מציין פרופ' דרשר [בעמ' 3 לחוות דעתו] כי "לפי כללי האתיקה הרפואית אין חובה על רופא לבצע פעולות שאין בהם תועלת (FUTILE CARE). ההיפך הוא נכון. אסור לרופא לבצע פעולות שאין להם סיכוי להשיג את מטרתן", והוא מפנה למאמר בענין זה.
154. לעמדת פרופ' בר אילן "מערכי היסוד של החברה הישראלית ושל האתיקה הרפואית המכוננת שלנו, היא זכותו היסודית של כל אדם לטיפול מציל חיים, כל עוד יש סיכוי להצלתו" [עמ' 8 לחוות דעתו].
155. מעיון בחוות דעתו של פרופ' דרשר עולה, כי על פי המאמרים הקיימים, בשל האסיסטולה שנמצאה אצלו על ידי צוות הנט"ן סיכויי ההישרדות של האב היו אפסיים. אין גם כל תועלת בביצוע מכת חשמל (דפיברילציה).
156. המומחה מטעם בית המשפט נחקר בעניין זה ואף הוא סבור כי במקרה של אסיסטולה - די בכך שהסיכויים מזעריים כדי לראות בכך "החייאה פיוטילית" ('חסרת תועלת' או 'עקרה') [עמ' 145 לפרו']. כעולה מעדותו [עמ' 155 לפרו']:
"עו"ד רונן: האם בסיטואציה דומה לשלנו או כמו שלנו, יש סיכון, ולא משנה מה גודל הסיכון, שההימנעות הזו של צוות מד"א מכל עשייה כגון עיסויי החייאה אינטנסיביים או ניסיונות הנשמה אחרים תגרום או תתרום לאובדן חייו של חולה בר החייאה?
העד, מר שחר: לא. שאלת אותי, לא הבאתי רפרנס להלאות אתכם, ראיתם את הרפרנסים גם של כל, הסיכוי של אדם להיוותר בחיים באסיסטולה, בקו ישר, פרקטית, מחקרית, מעשית, הוא אפס. וגם אם חצי האלפית, זה עדיין אפס".
157. המומחה מטעם בית המשפט מבהיר בחקירתו כי בנסיבות ענייננו ההחייאה היתה בפועל מיותרת; כלשונו: "אם היה נגרם נזק אם פרמדיק היה עושה עוד חמש דקות עיסויים על איש מת? לא, אבל שוב, אני חוזר על הקביעה קודם, לצערנו האיש היה מת כשהם הגיעו" [עמ' 141 לפרו'].
158. עוד יש לציין, כי המומחה מטעם בית המשפט גם חידד בחוות דעתו 'המשלימה' מיום 31.1.24 את קביעתו בחוות הדעת המרכזית (מיום 29.9.23), כאשר הבהיר, בין היתר, [בסעיף 4.3 לחוות הדעת 'המשלימה'] "אינני מוצא קשר סיבתי בין מעשי מד''א או הצוות הרפואי למותו של המנוח. לא היה כשל רשלני בהחלטתה של הרופאה שלא להמשיך בפעולות החייאה לאחר שאבחנה כי [האב] מת, ופעולות ההחייאה הבסיסיות שנעשו ע"י הבן (עיסויים) קודם להגעת הניידת, לא השיבו ולא תמכו בפעילות לבבית כלשהי".
159. בהתחשב במפורט לעיל, אני מקבל את חוות דעת המומחה, המסתמכת גם על מובאות שמביא פרופ' דרשר בחוות דעתו, ומעדיף אותה על חוות דעתו של פרופ' בר אילן. בהתאם, אינני מוצא לקבל את דעתו של פרופ' בר אילן, שביצוע פעולות 'החייאה' במקרה בו רופא נמצא בצוות הנט"ן - הוא 'בדין נעשה ונשמע' (כהתנסחות התובעים). כך גם, בניגוד לעולה מדעתו של פרופ' בר-אילן, אינני מוצא כי כאשר מדובר ב"החייאה פיוטילית" ניהול פעולות 'החייאה' מתחייבת בשל כללי האתיקה; היא גם לא מתבקשת בשל 'כבוד המת'.
160. למעלה מן הצורך אתייחס לפסיקה אליה מפנים התובעים, על מנת להציג מקרים שבהם למרות ממצא של אסיסטולה, צוות הנט"ן שהגיע לשטח התחיל או המשיך בפעולות 'החייאה' (שבפועל התברר שלא היה בהן להציל את הנפגע).
161. ובכן, אקדים ואזכיר כי כאשר צדדים מפנים לפסיקה אחרת ומבקשים ללמוד ממנה ממצא עובדתי-רפואי או פרוטוקול רפואי "נכון" לכאורה, קיים קושי, באשר כפי שמבהיר כב' השופט משה דרורי "ככלל, פסק דין שניתן במשפט אחד, אינו יכול לשמש כראיה במשפט אחר" [בש"א (מחוזי י-ם) 4994/08 עזבון המנוח יוסף אברהמי ז"ל ואח' נ' הרשות הפלשתינית ואח' (פורסם; 22.3.2009).
162. על מנת לעשות שימוש במושכלות הרפואיות שנטען כי עולות בפסק דין אחר, נדרש, לכל הפחות, להציג למומחה מטעם בית המשפט בענייננו את פרטי המקרה ואמירות המומחים או קביעות בית המשפט באותו ענין, ולשאול אותו לדעתו או לעמת אותם מול ממצאיו וקביעותיו בענייננו. וזה לא נעשה בענייננו.
163. את הצורך שהתייחסות המומחה מטעם בית המשפט ניתן ללמוד, בהיקש, מעצם הדין, לפיו - מחקרים מדעיים (או מדעיים לכאורה) שביצעו אחרים אינם מוגשים ישירות, אלא בבסיס חוות-דעת מומחים: "...כדי שספרות מקצועית תתקבל כראיה, יש להעיד מומחה על ערכו של הספר ועל מהימנות מחברו, אחרת יש להתייחס לכתוב כאל עדות שמיעה גרידא" [ע"פ 889/79 חמו נ' מדינת ישראל פ"ד לו(4) 479, 493 (1980)].
164. מכל מקום, התובעים מפנים בסיכומיהם לענין ת"א (מחוזי ת"א) 2622-05 עזבון המנוח שלמה אביחנן ז"ל נ' בית הלוחם (פורסם; 26.7.2012). באותו ענין איבד את הכרתו נכה צה"ל במהלך שחיה בבריכת בית הלוחם, ולאחר שנמשה מהמים בוצעה לו החייאה רציפה על ידי חובש מקצועי של הבריכה המוכשר ליתן עזרה ראשונה באמצעות אמבו ועיסויי לב ידניים, ונמנע מלתת לו שוק באמצעות דפיברילטור. מד"א הגיע אחרי 9 דקות מקריאה, ומצא את אותו אדם ללא דופק ונשימה כשמוניטור הראה שליבו במצב של אסיסטולה. למרות ממצאים אלה, "עם הגיעו לקח צוות מד"א את הפיקוד על החייאת המנוח, ובאמצעות הציוד הרפואי שהיה ברשותו הצליח להשיב את פעולת הלב והנשימה. ואולם כפי הנראה הנזק המוחי שנגרם למנוח עד לאותה עת היה בלתי הפיך – שכן המנוח לא שב להכרה וכעבור כשבוע נפטר".
165. בית המשפט באותו ענין דחה את התביעה (שכוונה נגד הבריכה והמשגיחים), כאשר נחזה מקריאת פסק הדין שהוא מקבל את דעתו של פרופ' רסין (מומחה מטעם הנתבעים; לא מונה מומחה מטעם בית המשפט) לפיה: "אסיסטולה הוא כאמור חוסר פעילות חשמלית של הלב, ובמצב זה אין תועלת בשימוש בשוק חשמלי לצורך החייאה".
166. ודוק; מעיון בפסק הדין לא עולה כי צוות מד"א שהגיע למקום כלל רופא. מכל מקום, אינני מוצא כי ניתן ללמוד מפסק דין זה שחלה חובה על צוות הנט"ן של מד"א להמשיך בביצוע החייאה גם בענייננו. כאמור, על מנת לעשות בפסק הדין שימוש, היה על התובעים לעמת את המומחה מטעם בית המשפט עם המקרה, ולברר אתו מה יש לומר למול השוואה זו.
167. אינני מוצא כי יש בפסק דין כדי לתמוך בנכונות התפיסה של 'נעשה ונשמע' בכל הקשור לביצוע פעולות 'החייאה' כשצוות נט"ן כולל רופא. כן נחזה, שבפסק דין זה משום דוגמא לאפשרות (עליה מצביע בחוות דעתו פרופ' פרידמן מומחה רפואי מטעם הנתבעים) שמי שלא נושם מספר דקות ופעילות ליבו היא במצב של אסיסטולה - למרות שמופעלים מאמצי ההחייאה יכול להיגרם לו גם נזק מוחי משמעותי; נזק, שבאותו ענין הוביל למותו.
168. התובעים מפנים גם לענין ת"א (שלום חי') 26426-11-17 ע.ח נ' מדינת ישראל משרד החינוך (פורסם; 2.7.2021). בענין זה לקה לפתע תלמיד בהתקף אסתמה קשה, דבר שהוביל לחנק ובהמשך לדום לב ולבסוף, למרבה הצער, למותו בגיל הילדות.
169. לגבי המומחה מטעם הנתבעים באותו ענין נכתב בפסק הדין: "כאשר נשאל המומחה מדוע הוזמנה ניידת אט"ן אם המנוח נפטר כבר אז, הוא השיב כי הפעולות שאמבולנס נט"ן נתן למנוח וניסיונות ההחייאה שבוצעו בביה"ח נעשו לצורך ציבורי, על מנת להראות שנעשה הכול כדי להציל את המנוח, ואם היה רופא באירוע, לא היה טורח להזמין את כול כוחות ההצלה שהגיעו" [סעיף 81 לפסה"ד].
170. אמנם בית המשפט באותו עניין דוחה בשאט נפש את ההתבטאות של המומחה בלשון "ניסיונות ההחייאה שבוצעו בביה"ח לצורך ציבורי", ומצביע על כך שכן בוצעה החייאה באותו ענין בשטח על פי החלטה מרחוק של המנכ"ל של החברה שסיפקה שירותי עזרה ראשונה ששימש מוקדן באותו ענין. אך כעולה מדברי המומחה, אין מחלוקת שבצוותי האמבולנסים שהגיעו לאירוע לא היה רופא.
171. כך, שלצרכי ענייננו – אין באותו פסק דין דיון לגופו בשאלה מה הפרקטיקה הרפואית המקובלת מקום בו רופא מגיע לאירוע בשטח וקובע מוות, ונמנע במודע מלבצע פעולות 'החייאה' פיוטיליות ('לצורך ציבורי').
172. השימוש שנעשה באותו אירוע בזריקת אדנלין להחייאה עליו מצביעים התובעים בסיכומים מטעמם, הוא, ככל הנראה, חלק מפעולות 'החייאה' אפשריות כשצוות נט"ן מחליט על ביצוע 'החייאה' (למשל, בהיעדר רופא בצוות). אך המומחה מטעם בית המשפט לא עומת מול מקרה זה, וגם כלל לא נשאל על השימוש בזריקת האדרלנין בהחייאה. לעומת זאת, הפרמדיק נחקר בענין והעיד כי אפשר לתת זריקת אדרנלין במצב של 'החייאה', אבל בנסיבות שנוצרו בענייננו לא היה טעם, כי "זה בשלב מאוד מאוחר בהחייאה שלא הגענו אליו". הפרמדיק העיר גם כי היעילות של מתן זריקת האדרנלין במסגרת 'החייאה' "היא מאוד מאוד נמוכה... זאת אומרת יש לנו בהחייאה דברים שהם קלאס A, קלאס B, קלאס C, קלאס A הם הכי עוזרים, קלאס B פחות, קלאס C, אז זה נמצא בקלאס "C [עמ' 31 לפרו'].
173. כפי שעולה מהמפורט להלן, כממצא שביעי בנדון, מצאתי שבנסיבות ענייננו לא הוכח כי נפל פגם בטיב ובאופן ההדרכה שניתנה על ידי המוקדן לבן בשיחה הטלפונית.
174. כאמור, מדובר בטענה שלא נטענה בכתב התביעה, ושאין לה כל גיבוי בחוות דעת המומחה מטעם התובעים.
175. כך, שהתובעים לא מציגים גיבוי של מומחה רפואי לטענותיהם כנגד ההדרכה, ולמשקל שהם מייחסים לכך שבפועל, בחלקו בהכוונת קצב של מוקדן, הבן ביצע פחות מ-100 עיסויי חזה בדקה, או שהמוקדן לא נתן לבן הנחייה לסילוק הפרשות מהפה או פתיחת נתיב אוויר.
176. המומחה מטעם בית המשפט כתב בחוות דעתו כי ההדרכה הטלפונית שניתנה על ידי המוקדן לתובע היתה "נכונה ומקצועית" [בסעיף 5 לחוות דעתו ניום 31.1.24].
177. החקירה מטעם התובעים של המומחה מטעם בית המשפט בכל הקשור להדרכת המוקדן, נמנעת מלעמת אותו מול קביעתו בחוות דעתו שההדרכה היתה 'נכונה ומקצועית'. כך, למשל, מסתפקים בחקירת המומחה בשאלה האם המוקדן הורה לבן על סילוק הפרשות מהפה של האב או פתיחה של נתיב אוויר, אך נמנעים מלשאול אותו האם, בנסיבות – אין בכך פגם או כשל בהדרכה, ומה הנזק האפשרי כתוצאה מזה [עמ' 140 לפרו']. המנעות זו, מקבלת משמעות על רקע קביעת המומחה בחוות דעתו המרכזית כי "לא גוף זר הוא הגורם להפסקת הנשימה", ותמיהתו לגבי הבסיס לדעתו של פרופ' בר אילן ש"רוב הסיכויים כי [האב] השתנק על רקע בעיות בליעה והגיה" בשעה 2:30 לפנות בוקר [עמ' חמישי לחוות הדעת המרכזית].
178. להשלמת התמונה אזכיר כי המומחה בחקירתו דוחה את הסבירות של האפשרות של סיבת המוות בשל השתנקות המנוח כתוצאה מחסימת נשימה הקשורה לאכילה [עמ' 146 לפרו'].
179. מתשובות המומחה בהקשר של פרטי ההדרכה, אני למד, שמימלא בלחץ הדברים ובהתחשב בהיעדר הכשרה מסודרת אצל המתקשרים למוקד, לרבות הבן, מדובר בהדרכה שנועדה להוציא את המיטב שניתן בנסיבות. המומחה מצביע על מגבלות הסיטואציה, ומפנה לכך שבמהלך השיחה של המוקדן עם הבן, מטבע הדברים, אין ממילא רצף של קשב למספור ביצוע עיסויי חזה: "ויש גם קטעים שהוא מדבר איתו. באותה עת שהוא מדבר איתו, הוא גם לא סופר לו" [עמ' 140 לפרו'].
180. שיחת ההדרכה נועדה על מנת להוציא את המיטב, שהוא - מוגבל בנסיבות. כך עולה מהבהרת המומחה לגבי ההדרכה שנתן המוקדן כפי שהיא עולה מהתמליל של השיחה השנייה [עמ' 151 לפרו']: "... מה שאני רואה, כן, אני מסתכל על התמליל, הוא כל הזמן מנחה אותו לעשות עיסויים. שואל אותו 'להנשים אותו?', אומר 'לא, תעשה עיסויים, אתה עושה טוב', אחת, שתיים, שלוש, סופר פה. לסמוך על זה? לא. זה גם לא רלוונטי לפעולות שהוא צריך לנקוט בהן. המוקדן מנחה אותו ב-BLS".
181. לגבי הוצאת המיטב מהסיטואציה - בנסיבות של הדרכת המתקשרים למתן עזרה ראשונה בהקשר של מתן 'החייאה', כמטרה הריאלית, לעומת הדרכה שתניב עיסויי לב בקצב שרשום בפרוטוקול של ה-BLS – ניתן ללמוד מדבריו של המומחה בתשובה לשאלה בענין 'המקצועיות' של פעולות הבן [עמ' 144 לפרו']:
"עו"ד רונן: שנייה, היית סומך על זה? דמיין את הסיטואציה, אין לו את הניסיון, זה אבא שלו, הוא מוזעק באמצע הלילה, והוא בעצמו חסר נשימה כמעט לראות לחץ, והוא צריך לעשות עיסויי החייאה והוא מקבל הדרכה מהמוקדן. אתה סומך על זה מקצועית?
העד, מר שחר: לא הבנתי, מה השאלה סומך מקצועית? בוודאי שהוא לא מקצוען. אם אפשר להנחות מישהו, אם אני יכול לעשות לך כרגע סימולציה, 'תתחיל לעשות עיסויים', ואתה תעשה אותם, אז עשית. האלטרנטיבה זה לא לעשות כלום, אני לא מבין מה השאלה סומך" (ההדגשה בקו - הוספה).
182. לסיכום, ההדרכה שניתנה לבן על ידי המוקדן היתה נכונה ומקצועית. מטבעה היא איננה מניבה 'החייאה' מקצועית, אך – היא משיגה את האלטרנטיבה המועדפת על זאת של - לא לעשות דבר.
183. בשולי הדברים אציין, כי ראיתי טענות לגבי כשלים נטענים של המוקדן בעדכון צוות הנט"ן, שלטענת התובעים היה על המוקדן לעדכן בכל הקשור למצבו של האב והעובדה שהבן מבצע עיסויי לב לאב, ובכלל טענה שהצוות הגיע לדירה לא מספיק מעודכן. ובכן, מעדות המומחה עולה כי איננו מוצא בסוגית העדכון בענייננו כשל.
184. המומחה מאשר שעקרונית יש לעדכן: "מצופה מהמוקד של מד"א שיגיד 'יש איש שנמצא בהחייאה כרגע, הבן שלו לבד, עושה עיסויים'. מצופה. לא יודע מה נאמר ומה לא, אמרתי מה בדרך כלל מדווחים, המוקד מדווח, מעדכן את הצוות. כן" [עמ' 139-140 לפרו'].
185. במהלך השיחה השנייה המוקדן פונה למישהו אחר במוקד ואומר: "תגידי להם שיש הדרכה להחייאה "[1:50 לתוך השיחה], ואכן הדבר נרשם בשעה 2:58 בפלט הרישמי [עמ' 51 למוצגי התובעים]: "הדרכה טלפונית" "ביצוע עיסויים – ע"י [המוקדן]". האם זה הגיע לידיעת הצוות? נראה לי שבנסיבות ענייננו – אין לכך חשיבות. אזכיר כי בענייננו הצוות מגיע לדירה כשהוא יודע שזימון מד"א הוא מלפני כעשר דקות, בדיווח על 'חוסר הכרה', ועל כך שמדובר ב'חולה פרקינסון' [עולה ממסמכי המערכת המתעדכנים אוטומטית ומדו"ח הנט"ן], ומוצא את הבן מבצע עיסויי לב לאביו כשהוא עדיין בטלפון עם המוקדן, ואז הבן מספר לצוות שאביו כבר לא נושם 2 דקות. על רקע האמור, לא ברורה טענת התובעים בענין היעדר עדכון ובעיקר – חשיבותו; איזה מידע היה חסר לצוות הנט"ן בהגיעו לדירה על מנת להתחיל לפעול נכון למול המטופל?
186. כפי שעולה מהמפורט להלן, כממצא שמיני בנדון, מצאתי שתוחלת חייו של האב, אילמלא התדרדר מצבו באותו לילה היתה חמש שנים מדצמבר 2013, היינו - עד ליום 31.12.2018.
187. הצדדים הגישו חוות דעת נוגדות בענין תוחלת החיים שיש לייחס למנוח, אילמלא התדרדר מצבו באותו לילה ונפטר.
188. המומחה מטעם בית המשפט מונה בחוות דעתו מיום 21.1.24 את מחלותיו העיקריות של המנוח, לרבות מחלת הפרקינסון, דמציה, מצב לאחר אירועים מוחיים, וטרשת העורקים הקוטידים, ומציין כי "בשנת 2012 לערך נמצא שמצבו (של המנוח) מוגדר כסיעודי מלא ולוקה בדמנציה". והוא מסכם באותה חוות דעת: "אני מעריך שתוחלת חייו המשוערת (נמנית מהשנים 2012-2013) הייתה כ-5 שנים. קרי עד 2017-2018".
189. בחקירתו לא נחקר המומחה בהקשר לקביעותיו אלה, ויש לקבלם כממצא.
ד. דיון והכרעה
1. בכתב התביעה מועלות טענות כלליות נגד התנהלות הנתבעים בנדון, אך בחוות הדעת הרפואית שנתן פרופ' בר אילן שצורפה לכתב התביעה כחוות דעת מומחה מטעם התובעים, אין טענות לגבי חריגה בלתי סבירה בהקשר למשך הזמן שארך בפועל ממועד הקריאה ועד להתייצבות צוות הנט"ן בדירה, ואין טענות לגבי טיב ההדרכה שקיבל הבן ממוקדן מד"א.
2. יש לציין כי המומחה הרפואי מטעם התובעים כן מצא להתייחס בחוות דעתו לכך שהכוננים המתנדבים שהוזעקו ב-2:53, כלל לא הגיעו אל האב, ולהצביע לגביהם על האפשרות שהיתה רלוונטית לדעתו - להגיע אל האב במהירות (מספר דקות טרם מועד הגעת צוות הנט"ן) ולבצע החייאה בסיסית להצלת האב; אך, לצד האמור - לא מצא לטעון דבר לגבי זמני ההגעה בפועל של צוות הנט"ן.
3. ודוק; עיון בחוות הדעת מטעם התובעים מעלה כי התביעה הוגשה בטענת אי-מניעת המוות, ולא - בגרימתו; בלשון המומחה מטעם התובעים "אין ספק שהמנוח היה בסכנת חיים". לדעתו, ההתנהלות הרשלנית של מד"א בהתנהלות צוות מד"א, בנסיבות, מאז הגיעו לדירה הינה "תרומה מכרעת לכך שחייו של המנוח לא ניצלו". זאת - כאשר עיקרה של הרשלנות הנטענת היא, בנסיבות - קביעת המוות וההחלטה על אי-ביצוע 'החייאה', שלטענת המומחה היוו חריגה קיצונית מפרקטיקה רפואית נאותה ונהלי מד"א; כשלדעתו אילמלא רשלנות זו ניתן היה להציל את האב ממוות.
4. בסיכומיהם טוענים התובעים, כי בנסיבות ענייננו, הנטל עובר לנתבעים להוכיח שממצאיו ומסקנותיו של המומחה מטעמם אינם נכונים.
5. הנתבעים טוענים בסיכומיהם, כי בכל מקרה, הוכח שבעת שנתקבלה השיחה הראשונה של הבן במוקד מד"א, כבר לא ניתן היה להציל את האב שזה מכבר לא היה בין החיים, ולחילופין - שהיה על סף מוות; ומכל מקום, האב נמצא על ידי צוות הנט"ן במצב של מוות, שאירע דקות ארוכות קודם להגעת הצוות, ולא היתה כל התרשלות בפעולות מד"א, שליחיה ועובדיה, שפעלו בנסיבות על פי הפרקטיקה הרפואית המקובלת ובהתאם להוראות משרד הבריאות.
6. בתביעות מסוג זה, שבהן נטען כלפי הגוף הרפואי בלשון 'ניתן היה להציל' את המטופל, נכון יהיה לנסות למפות תחילה את היקף החובה שחלה על הגוף הרפואי; בענייננו – מד"א.
7. לפי הוראת סעיף 3(ב) לחוק מגן דוד אדום, תש"י-1950, אחד ממטרותיה של האגודה, מד"א, הוא: "לקיים לטובת כלל התושבים שירותי עזרה ראשונה".
8. עיון בפסיקה מעלה שההכרעה במחלוקות העולות לגבי זמינות הטיפול הרפואי, טיבו ומקצועיותו - היא נסיבתית על בסיס חוות דעת רפואיות וסבירות. לפי הדין 'דבר שברפואה' יש להוכיח באמצעות חוות דעת רפואית – גם בהקשר למעשים או מחדלים שמיוחסים למד"א.
9. עוד עולה מהפסיקה כי, ככל גוף שמפעיל שירותי רפואה, ככלל - חלים על מד"א הוראות חוק זכויות החולה, תשנ"ו-1996, והוראות משרד הבריאות.
10. ובכן, בענייננו אירוע פטירה של חולה פרקינסון קשה [ראה בחוות הדעת המומחה מטעם בית המשפט, ובעדותו - בעמ' 133 לפרו'], שקיימים אצלו מספר לא מבוטל של גורמי סיכון לדום לב [עמ' 146-147 לפרו'], שנפטר בגין אירוע לבבי "שמשנית לו היה פרפור חדרים ואסיסטוליה" [המומחה - בעמ' 159 לפרו'].
11. האם ממכלול הראיות והעדויות בנדון, עולה כי, כטענת התובעים, פעולות או מחדלים המיוחסים לרופאה או למד"א תרמו "תרומה מכרעת לכך שחייו של המנוח לא ניצלו"?
12. הצדדים חלוקים בענין האפשרות להפעיל את חזקת 'הדבר מדבר בעדו' שבסעיף 41 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש].
13. ובכן, בכל הקשור להתרשלות המיוחסת לצוות הנט"ן מאז הגעתו לדירה, לא שוכנעתי כי התובעים הרימו את הנטל להוכיח שהתנאי השלישי לחזקת 'הדבר מדבר בעדו' מתקיים. מכל מקום, מצאתי, כי גם אם אייחס את הנטל למד"א להוכיח שלא התרשלה - אני מוצא כי הרימה את הנטל.
14. כפי שעולה מפרק 'הממצאים' לעיל, מד"א הרימה את הנטל להוכיח כי שבעת שצוות הנט"ן הגיע לדירה, היה האב במצב שבו לא נותר אלא לקבוע את מותו, וכי מדובר במוות שהתרחש "דקות ארוכות" קודם להגעת צוות הנט"ן לדירה.
15. עוד עולה מממצאי, שמד"א הרימה את הנטל להוכיח שבנסיבות, פעל הצוות על פי הפרקטיקה הרפואית המקובלת והוראות משרד הבריאות - הן בקביעת המוות והן בהחלטה שלא לבצע פעולות 'החייאה' בעקבות קביעה כזאת.
16. אעיר עוד, שככלל, חוק זכויות החולה מתייחס לחולה החי; זה שלפי הדין - כשיר וזכאי לזכויות; כך שהחובה למתן טיפול או להמשיך לטפל - מתייחסת לחולה החי. בענייננו, המטופל אליו הגיע צוות הנט"ן נפטר זה מכבר.
17. במאמר מוסגר אציין, כי בענייננו נדון מקרה ייחודי שבו צוות הנט"ן של מד"א מגיע לאדם שכבר נפטר. יש לאבחן מענייננו את ענין ת"א (מחוזי י-ם) 20986-10-15 עזבון המנוח מ' י' ז"ל נ' מגן דוד אדום (פורסם; 10.9.2020) (להלן: "ענין מ' י'") אליו מפנים התובעים בסיכומיהם, שבו נקבע כי מד"א התרשל במעקב אחר מצבו של המטופל שפונה על ידי צוות מד"א לבית החולים – לפני או במהלך הפינוי. מד"א טענה באותו ענין כי המטופל נפטר רק בבית החולים, ואילו התובעים טענו כי המנוח נפטר כבר בדרך. אם כן, בניגוד לענייננו מדובר שם בתביעה קלסית המבוססת על חובות של גורם רפואי שמטפל באדם החי (שלדאבון הלב נפטר, אם תוך כדי הטיפול או לאחריו). בענייננו, כאמור, נקבע כי צוות הנט"ן הגיע לטפל באדם שכבר לא היה בין החיים.
18. אכן בפסיקה קיימות אמירות על זכויות הנפטר בכל הקשור להוראות החוק זכויות החולה בענין 'דרישת ההסכמה מדעת' - לביצוע פעולות מסוימות לאחר המוות (כמו קצירת זרע או שמירת איברים), אך אלו אינן קשורות למושא ענייננו. כפי שקבעתי בפרק 'הממצאים' - לא מצאתי כי היתה בענייננו מצד צוות הנט"ן התנהלות שיש בה לפגוע בזכויות או בכבוד המת. ביצוע 'החייאה פיוטילית' איננו מעמד שיש בו משום יחס של כבוד לנפטר.
19. עוד בהקשר למותו של המנוח, אולי - למעלה מהצורך, אבהיר כי אינני מוצא שיש בסיס לטענת התובעים לגבי אי-עמידת מד"א ו/או מי מטעמה בהוראות חוק לא תעמוד על דם רעך, תשנ"ח-1998, בין היתר, בהתחשב בכך שקבעתי שהאב נפטר טרם הגעת צוות הנט"ן לדירה, והחלטה שלא לבצע פעולות 'החייאה' מעוגנת בפרקטיקה הרפואית המקובלת.
20. בהקשר זה ולשלמות התמונה, אציין כי, כפי שהפניתי בפרק 'הממצאים', יכול שבנסיבות, 'בזמן אמת', לבן - נראתה התנהלות צוות מד"א מאז הגיעו לדירה לגבי אופן מתן הטיפול או אי-מתן הטיפול לאביו - שרירותית, מתעלמת, ואולי אף פוגענית; אך אינני מוצא שיש בתחושה או תפיסה סובייקטיבית זו כדי לשנות מממצאי לעיל ומהכרעתי, כאמור.
21. מבחינת הנטל בכל הקשור להתרשלות המיוחסת למד"א בגין פעולות או מחדלים של המוקדן, הנטל להוכחתה הוא על התובעים. ההקלטות ותמלוליהן מצויים בתיק בית המשפט, מד"א איננה כופרת בתוכנם, ואין שום יתרון של ידע או נתונים למד"א לעומת התובע, שלכאורה יודע כבר משעות הערב מה מצבו של אביו, ומבקש לתקוף את אמיתות דבריו הוא למוקדן; תקיפה שלא מצאתי לקבל בכל הקשור לשיחה השנייה.
22. מכל מקום, כעולה מממצאי לעיל, התובעים לא הרימו את הנטל להוכיח את טענותיהם המאוחרות להתרשלות או הפרת חובה חקוקה, בכל הקשור לאופן התדרוך שנתן המוקדן בשיחת הטלפון.
23. בכל הקשור לזמני ההגעה של צוות הנט"ן מאז קבלת הקריאה ועד להתייצבותם בדירה, הנטל הוא על התובעים להוכיח את טענותיהם לכשל של מד"א בהקשר זה. כעולה ממה שפורט בפרק 'הממצאים', לא מצאתי כי התובעים הרימו את הנטל המוטל עליהם להוכיח שהיתה כאן חריגה משמעותית במועד הסביר להגעת צוות הנט"ן לדירה, כזאת - שיש בה משום הפרת חובה חקוקה או התרשלות.
24. אפנה לדברים, היפים גם לענייננו, של כב' השופט יובל גזית בענין ב.ה., בו, כאמור, נדחתה תביעה נגד מד"א במקרה בו הגיעה ניידת הנט"ן אל המטופל רק לאחר 18 דקות ממועד הקריאה: "ואציין כי התובעים לא הצביעו על מקור חוקי או הוראה כלשהי לפיו מד"א חייבת לתפעל אמבולנס בכל יישוב ולהגיע לכל נזקק בתוך דקות ספורות בלבד. גם פסיקת בתי המשפט תומכת במסקנה כי אין כל חובה על מד"א להפעיל אמבולנס כך שיוכל להגיע לכל אחד ואחד בתוך דקות (תא )חי ( 7849/97 עזבון המנוח חדיד כמאל ז"ל נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו]".
25. בכלל, בקשר לטענות התובעים שנדונו עד כה, יש לזכור שהפסיקה מבהירה שלא לכל נזק שנגרם לאדם יש אחראי; ישנם נזקים רבים שנגרמים בגין התממשות סיכוני החיים, בלי מעורבות מזיק [ראה בענין ע"א 371-90 חמוד סובחי נ' רכבת ישראל מז(3) 345 (1993)]. אמירה זו וודאי נכונה כשבאים לדון באחריותו של מי שנקרא על מנת לסייע במניעת או בעצירת נזק, שאין מחלוקת שהוא כבר במהלך של התהוות והתגבשות, כאשר קיים קושי מובנה באבחנה מה חלקו של המוזעק למתן עזרה באי-מניעת הנזק שהתגבש, אם בכלל.
26. אזכיר, כי "חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ומהו סיכון בלתי סביר? הסיכון הבלתי סביר, שבגינו מוטלת חובת זהירות קונקרטית, הוא אותו סיכון, אשר החברה רואה אותו במידת חומרה יתירה, באופן שהיא דורשת כי יינקטו אמצעי זהירות סבירים כדי למנעו" [ע"א 145/80 שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש לז(1) 113 (1982)].
27. כך, למשל, שאלת מהירות הגעה סבירה לקריאה או לסוג קריאה מסוים, היא שאלה של בחינת הסיכון במשקפיים הציבוריות, של השקעה משאבים ציבוריים לעומת תועלת. במלים פשוטות, הגעת אמבולנס תוך חמש דקות לכל אירוע היא שאיפה יפה, אך יש לזכור שיש לה מחיר באמבולנסים, צוותים, ועלויות נוספות. מדובר בבחירה שעל הציבור לפעול לקבלתה.
28. בלשון משפטית, היקף החובה של מד"א, העולה מהוראת חוק מד"א לגבי מתן שירותי עזרה ראשונה, בכל הקשור לזמני ההיענות לקריאה - איננו קבוע במפורש, ויש לגוזרו בכל מקרה לנסיבותיו.
29. כאן יש להסתייג ולהזכיר כי היקף חובת הזהירות הקונקרטית שעל פי הדין יש לייחס למזיק שנותן שירות ציבורי איננו נגזר אך מנסיבות המקרה הפרטני, וגם לא - בהסתכלות בדיעבד 'בחוכמה לאחר מעשה' על הנזק הפרטני שנטען שנגרם. נשקלים גם שיקולי מדיניות, כך שלא תמיד מה שנטען מטעם מקבל השירות כרצוי (לשיטתו – 'חיוני') - הוא הנורמה המחייבת. אפנה לכך שבכל הקשור להוכחת רשלנות רפואית נקבע כי בחינת הציפיות של המטפל/הרופא לא נעשית לאחר מעשה לפי התוצאה בפועל ובהסתכלות בדיעבד [בענין ע"א 2714/02 פלונית נ' מרכז רפואי בני ציון חיפה נח(1) 516 (פורסם; 6.11.2003)].
30. כך גם בענין מועדי הגעה סבירים של צוותי הנט"ן של מד"א לאירועי בעקבות קריאות, כאמור. העברת הנטל למד"א (כטענת התובעים) להוכיח בכל מקרה של קריאה לעזרה ראשונה את סבירות התנהלותה הפרטנית נוגד גם מדיניות שיפוטית ראויה. יש לנקוט מדיניות כזאת רק במקרים קיצוניים בלבד, בהם בעליל מדובר באיחור משמעותי (ללא קשר לנזק שנגרם); כאמור, לא מצאתי כי הוכח איחור במענה לקריאה לעזרה ראשונה בענייננו, וודאי - לא משמעותי.
31. נעבור לדון להלן במחלוקת נוספת שעלתה בנדון – בכל הקשור למשמעות אי-התייצבות כוננים - בדירת האב, למרות שנשלחה אליהם קריאת אזעקה ממוקד מד"א בשעה 2:53.
32. התובעים טוענים כי יש לייחס למד"א מחדל רשלני והפרת חובה חקוקה גם בכך שהיא מפעילה 'צבא' של כוננים שבתרומתם למהירות התגובה שלה לקריאות הציבור לעזרה ראשונה - היא מתפארת בפירסומיה, אך לא פועלת לוודא שהם מגיעים לאירועי קריאה (במיוחד בלילות), מה שגרם לכך שבענייננו - שלושה כוננים שמתגוררים קרוב לדירת האב (יותר קרוב מהתחנה ממנה יצא האמבולנס בענייננו) לא הגיעו לדירה.
33. התובעים טוענים כי מד"א אחראית להפרת פרקים שלמים מתוך נוהל מד"א הנושא את השם "הפעלת כוננים מתנדבים "[ת/4] ומתוך נוהל מד"א נוסף הנושא את השם "עקרונות הפעלת כונן תגובה מיידי" [ת/6], באופן הממחיש את הפרת חובת הזהירות של מד"א כלפי התובעים והמנוח. לטענתם, לפי הנהלים היה על הכונן היוצא לקריאה לדווח למוקד "עם יציאתו" ו"על הגעתו לאירוע". בפועל - הכוננים ש"הוקפצו" בליל האירוע, לא דיווחו למוקד "עם יציאתם" (כי נותרו לישון במיטותיהם) והמוקד לא עשה דבר נוכח מחדל זה; כמו, למשל, איתור והזנקה של כוננים אחרים, או האצה מיוחדת של צוות נט"ן אל הדירה (במקום נסיעה על מי מנוחות בכל היבט, שלא תאמה את עוצמת האירוע). התובעים אינם מוכנים לקבל את תשובתו של המנהל בחקירתו, "שומטת הלסת" – לשיטתם, לגבי הכוננים: "ככל שהם יכולים הם מגיבים, וככל שהם לא יכולים הם לא מגיבים" [עמ' 83 לפרו'].
34. התובעים טוענים שלנוכח קיומו של נוהל מסודר במד"א שמסדיר התנהגות או חובת דיווח של הכוננים, אין לקבל מצב מתמשך בו כונן הזמין להזנקה נחשב כמי ש"לא חייב לקום מהמיטה" [עמ' 86 לפרו']; או מצב שבו, לפי עדות המנהל, כונן שלא הגיב לקריאת המוקד כלל "לא צריך לדווח שהוא לא יצא" [עמ' 90 לפרו']. זאת, כאשר מנגד מודה המנהל בעדותו כי מערך כונני התגובה המיידית הוא חלק מ"שרשרת ההישרדות" של המטופל [עמ' 84 לפרו'], ולעמדת התובעים - תחת ההקשר הזה יש לבחון את המעשים ואת שאלת האחריות.
35. לטענת התובעים, כך, אירע בענייננו ששלושה כוננים שהיו ב-mode של זמינות באותו הלילה, לאחר שנתנו את שמם כמי שמבקשים להיות מוזנקים באותה עיר, בידיעה שבמבקרים מסויימים יהיו "יותר רלוונטיים מהאמבולנס" [עמ' 86 לפרו'] לא התעוררו לקריאה שנשלחה אליהם. התובעים מפנים לכך שבפועל שלושת הכוננים הללו היו יותר קרובים לדירת המנוח ברגע ההזנקה, וככאלה יכלו לעשות את ההבדל בין זמן הגעה לדירת המנוח של 12 דקות [עדות המנהל בעמ' 93 לפרו'] לבין הגעה בזמן הרבה יותר קצר מדירות הכוננים (אילו רק היו מתעוררים).
36. התובעים מפנים נוסף לכך שבחקירתו הוצג למנהל נוהל "הפעלת כוננים מתנדבים" [ת/4], והוא הופנה לכך שעולה ממנו כי נגרם נזק בענייננו מעצם העובדה שנמנעה מהאב הצלת חיים בדמות פעולות 'החייאה' שאותם כוננים יכולים היו לבצע, לרבות - חיבור דפיברילטור לחזה האב ומתן שוק חשמלי להסדרת פעילותו.
37. התובעים מסכמים: 'אם מד"א כארגון הצלה לאומי, מודע לחלוטין ל"סיטואציה" שבה כל יום - הכוננים שמוזעקים כלל אינם מתעוררים, הרי שמודעות זו יצרה מאליה חובה לגבש מענה לסיטואציה, ומחדל מד"א מעשות כן, מהווה התרשלות רבתי/פושעת'.
38. מד"א דוחה את האחריות המיוחסת לה בהקשר של אי-התייצבות הכוננים. מד"א איננה חולקת על כך ששלושה מחמשת הכוננים שהוזעקו באותו לילה שמתגוררים קרוב יותר לאב - לא הגיעו לדירה. ממכלול הראיות בנדון, עולה גם כי מד"א גם לא כופרת בנכונות הגרסה שבשלושת התצהירים שלכאורה ניתנו על ידי אותם שלושה כוננים - שהוצגו מטעם התובעים, לפיה - הכוננים קיבלו קריאות לאפליקציה שלהם, אך לא התעוררו. מד"א מאשרת שלא פעלה לבדוק מדוע לא היתה היענות לקריאות, ומעדות המנהל מטעמה עולה שאכן בלילות - מי שמצוות ככונן באותו לילה, לא תמיד נענה לקריאות מוקד מד"א.
39. עם זאת, מד"א חולקת על החובה שמבקשים התובעים לייחס לכוננים או למד"א כמי שמפעילה אותם בכל הקשור להתייצבותם בכל אירוע קריאה לעזרה ראשונה שמוצא להם. לשיטת מד"א, כוח הכוננים הוא תוספת לא מחייבת שמד"א מצאה להוסיף במסגרת פעילותה על מנת לתת מענה כולל לשאיפה לקצר את משכי ההיענות לקריאה. מד"א מפנה לכך שמדובר במתנדבים, שלמרות מכלול ההוראות שבנהלים - לא ניתן לחייבם להתייצב לקריאה.
40. מד"א מפנה לכך, שבעניינו של המנוח המערכת עבדה כראוי, ודקה לאחר קבלת השיחה למוקד מד"א (דקה לאחר שנשלחה קריאה לצוות הנט"ן שהיה בתחנה), בשעה 02:53, נשלחה קריאה לכלל הניידות הפנויות באזור וכן לכונני ההצלה המתנדבים [עמ' 89 לפרו'], אלא שהכוננים שאותרו על ידי מערכת מד"א וזוהו כ"קרובים" לכתובת המנוח (קרי ברדיוס המוגדר לקריאה) - לא נענו בפועל לקריאה.
41. המנהל מסביר בעדותו לפניי כי מדובר בפעילות מבורכת, אך יש לזכור שהם מתנדבים: "לא קראתי את זה אצלכם אבל זה שמד"א מפעיל לא מעט מתנדבים, שמרצונם ובזמנם הפנוי מגיבים לאירועים על בסיס יכולת התגובה שלהם, זה דבר שאני חושב שהיא פעילות מבורכת, פעילות שאנחנו עושים הרבה בשביל להחזיק אותה, לתחזק אותה ולהרחיב אותה. ועדיין, ועדיין ברשותך צריך לזכור שמדובר במתנדבים" [עמ' 83 לפרו'].
42. ובכל הקשור להיענות הכוננים המתנדבים להתייצב לאירוע, מבהיר המנהל בחקירתו: "הם לא חייבים. בשביל זה הבדל יש צוות שנמצא במשמרת שחלות עליו חובה להגיב בקבועי זמן מסוימים, לבין מתנדב שעושה את זה בזמנו החופשי" [עמ' 87 לפרו']. ובהמשך: "ענית לשאלה, זה מתנדב שהוא התנדב לקחת חלק במפעל עצום של הצלת חיי אדם, הוא עושה את זה כשהוא יכול" [עמ' 90 לפרו']. בעדותו מצביע המנהל על כך שאף אחד, כולל משרד הבריאות אשר הוא הגוף הרגולטורי בעניין זה, לא הגדיר כי על מתנדב להגיב לכל אירוע ולצאת אליו [עמ' 92 לפרו'].
43. אתייחס בהמשך לטענה חילופית מטעם מד"א, לפיה - גם לו הכוננים היו מתייצבים בדירת האב בעקבות הקריאה - זה לא היה מקצר את זמני ההגעה כפי שהיו לצוות הנט"ן.
44. ובכן, אתייחס תחילה לחבות הנטענת בהקשר של התייצבו הכוננים ולאחריות בגינה, ולאחר מכן - לשאלה מה היתה בענייננו ההשפעה בפועל לו היו הכוננים או מי מהם מתייצבים לקריאה שנשלחה אליהם.
45. האם מד"א אחראית למחדל שנובע מאי-היענות כונן מתנדב שנמצא במשמרת לקריאה? ומה במקרה בו אין מחלוקת כי הכונן קיבל את הקריאה בזמן שישן?
46. נפתח בכך, שלפי הפסיקה מעשה או מחדל של מתנדב במהלך טיפול או מתן עזרה רפואית שהוא נותן למטופל יכול להמצא רשלני, וככל שנגרם בגינו נזק - ניתן לייחס אחריות שילוחית לפמי ששלח אותו, במקרה שלנו - מד"א. זאת, כעולה מהוראת סעיף 14 לפקודת הנזיקין: "לענין פקודה זו, המעסיק שלוח, שאיננו עובדו, בעשיית מעשה או סוג של מעשים למענו, יהא חב על כל דבר שיעשה השלוח בביצוע אותו מעשה או סוג מעשים ועל הדרך שבה הוא מבצע אותם".
47. כאמור, מטענות התובעים עולה כי, לעמדתם, מד"א מחוייבת בגין מחדלי הכוננים להגיב לקריאה, לאחר שעל פי פרסומיה של מד"א ונהליה היא מתחייבת להפעילה; ועולה מעמדתם כי גם אם יקבע כי לא הגיע לידי ביטוי השליחות הזאת, הרי שמד"א אחראית לתוצאות חסרונה.
48. מטענות מד"א בנדון עולה כי, לעמדתה, לא ניתן לייחס לה אחריות שילוחית או אחריות מעביד למחדל שבאי-התייצבות מתנדבים שהיא מפעילה. הכל - על רקע העובדה שניתן בפועל מענה לקריאות מוקד בדמות שיגור צוותי נט"ן לקריאות; צוות שבענייננו, ממילא יצא לדרך במקביל לקריאה שיצאה לכוננים.
49. ובכן, כפי שיפורט להלן, אינני מוצא שבנסיבות המיוחדות לענייננו מתקיימת שליחות שיש בה לחייב את מד"א. הכוננים לא התעוררו; היינו - השליח טרם נשלח. כך שאי-השכמתו של הכונן לקריאה היא לכל היותר חסר או מחדל שנטען כלפי פעולות משלוח העזרה הראשונה מטעם מד"א.
50. דא עקא; כפי שציינתי לעיל, זמן ההגעה של צוות הנט"ן – היה סביר בנסיבות. כפי שמפנה מד"א, בכל הקשור לצבא הכוננים, שכולם מתנדבים - אין מדובר בשירות שיש לה התחייבות להצליח ליתן אותו בכל קריאה, ואין לה כלים פרקטיים שבהם ניתן לאכוף על המתנדבים להתייצב לקריאה, כמו - סנקציה או דין משמעתי במקרה של אי-התייצבות.
51. ההסכמה מול הכונן היא שההיענות שלו כפופה לשיקול דעתו; האם הוא פנוי. ברגע שהוא מאשר הגעה – שם מתחילה להתגבש אחריות מד"א לפעולותיו ותוצאותיהם.
52. אני מתרשם כי הנהלים של מד"א בהקשר של הפעלת הכוננים עליהם מצביעים התובעים, נועדו על מנת להסדיר את פעילות הכונן המתנדב שכן נענה לקריאה; זאת - על מנת ליצור בהירות לגבי חובותיו וסמכויותיו במסגרת הקריאה אליה התייצב. אין בקיומם של נהלים שלא קוצבים מועדי מינימום או מועדים אופטימליים להתייצבות כונן (שלא לדבר על סנקציות מפורשות או מכללא בגין אי-התייצבות), כדי להקים חובה על הכונן המתנדב להתייצב, או להקים זכות של מטופל לקבלת התייצבות הכונן בשעה מסוימת או בכלל.
53. אזכיר, כי מערכת המוקד של מד"א, מתוך נסיון למקסם ולהיטיב, פונה תמיד בקריאה לכוננים קרובים, מתוך תקווה שמי מהם יהיה זמין ויגיע מוקדם יותר מצוות הנט"ן אל מי שקרא לעזרה. בנסיבות כאלה, במיוחד משמצאתי את זמן היענות צוות הנט"ן בענייננו - סביר, קבלת טענת התובעים בענייננו משמעה יצירת 'מדרון חלקלק', שבו מד"א תחוייב בכל קריאה לעזרה ראשונה שאליה לא יגיע כונן באחריות לתוצאות אי-התייצבותו. מה שכאמור, אינו סביר לנוכח היחסים המשפטיים מול הכוננים – שהם מתנדבים.
54. בנסיבות כאלה, אינני מוצא כי יש בסיס לטענה של התובעים, שמשמעה - הסתמכות של הציבור על ציפיה להגעת הכוננים לאירוע - בכל מקרה של קריאה - קודם להגעת צוות הנט"ן.
55. לסיכום, אינני מוצא כי יש לייחס למד"א אחריות בגין אי-התייצבות הכוננים שאליהם נשלחה הקריאה - בדירת האב.
56. להשלמת התמונה, ראוי להזכיר, שגם המומחה מטעם בית המשפט, שכאמור, נחזה כמי שמכיר את מערך הרפואה הדחופה, מביע ספק אם ניתן להטיל אחריות כשהכוננים, שהם כולם מתנדבים, לא נענים לקריאה. זאת, כאשר נשאל מדוע לא התייחס בחוות דעתו לטענות התובעים בענין הכוננים, והשיב: "כן, אני יודע. הלוואי שהיה מגיע כונן. אני לא יודע מה האחריות שלהם, מה הזמינות שלהם. זה מערך של מתנדבים, מתנדבים שיושבים על רשת הקשר. אני לא יודע איך זה היה אז, אבל היום גם יושבים המתנדבים של עזר מציון או משהו כזה, אלה שרבים עם מד"א כל הזמן, ומי שמגיע ראשון, מגיע ראשון. הלוואי שהיה מגיע מישהו כזה. לא תקין, אם זה חוקי או לא-חוקי, אני לא יודע".
57. מד"א טוענת לחילופין, שאפילו אם נניח כי הייתה חובה להעיר את הכוננים ולהוציאם מביתם, חובה אשר לא קיימת לשיטתה, כאמור, על פי עדותו של המנהל, במבחן התוצאה - זה לא היה מקצר את זמני ההגעה אל האב. זאת - משום שגם הכונן צריך להתעורר, צריך להסביר לו טלפונית את הצורך שיצא לקריאה, הכונן צריך להתלבש, לקחת את הציוד שלא נמצא עליו כאשר הוא ישן בביתו במיטה, ולצאת לכתובת [עמ' 88-89 ו-91 לפרו']. לעמדת מד"א, פעולות אלה לוקחות זמן לא מבוטל אשר במבחן התוצאה הייתה מביאה לזמן תגובה דומה לזמן שלקח לצוות מד"א להגיע לכתובת המנוח. ולשיטת מד"א, המסקנה היא, שבכל מקרה, לא נפל כל פגם בזמני התגובה של צוות מד"א או בנוהל הזנקת הכוחות של מד"א.
58. למען שלמות התמונה, למרות שקבעתי היעדר אחריות בהקשר לאי-הגעת הכוננים, אדון גם במחלוקת בשאלה - האם התייצבות של כונן שגר סמוך לאב - בדירה באותו לילה היתה מצילה אותו, או היתה מעלה את סיכויי הצלתו.
59. הנטל להוכיח שלו היה מתייצב כונן אצל האב היה מתייצב בערך באותו זמן כמו צוות הנט"ן, ומכל מקום - לא היה בכך כדי לשפר את סיכויי הצלתו – הוא על מד"א.
60. בנסיבות אלה, לא די ב'עדות בעל דין יחידה' של המנהל כדי להרים את הנטל להוכיח את ההערכה שהכונן לא היה מקדים את צוות הנט"ן בהגעתו. מתוך ניתוח עדות המנהל, והנסיבות המסתברות לגבי השכמת כונן לאירוע באישון לילה, ומיקומם של בתי הכוננים, אניח כי משך זמן ההגעה לדירת המנוח שידרש לכונן שמתגורר בסמיכות יתר לדירת האב - הוא 5 דקות (כמחצית הזמן שנדרש לצוות הנט"ן להגיע לדירה). זאת - על פי הערכה של משך הזמן שנדרש לכונן להתעורר, להתלבש, לאסוף אליו את הציוד הרפואי, לנסוע על פי כתובת שנשלחת אליו, ולאתר את הדירה עצמה.
61. אם, כאמור, הכוננים הוזעקו בענייננו בקריאה בשעה 2:53, הרי ששעת הגעת הכונן הזה (שכן התעורר והגיב) לדירה, תהיה בשעה 2:58 (5 דקות מאוחר יותר).
62. כמפורט בפרק 'הממצאים', אירוע המוות היה בשעה 2:56:02. אזכיר, כי משמעותה של קביעה זו היא, שלו חובר האב למוניטור במועד שנקבע כמועד המוות, היו תוצאות הניטור זהות לאלו שנמצאו כתשע דקות מאוחר יותר על ידי צוות הנט"ן, כך גם לגבי המדדים של נשימה ודופק.
63. לשון אחר, הכונן היה מגיע לדירה כשתי דקות לאחר שהאב המנוח נפטר.
64. המומחה מבהיר בעדותו לגבי הסטנדרט הרפואי המקובל בהתנהלות צוות נט"ן כך [עמ' 126 לפרו']: "אני אחזור אחורה. כשצוות מד"א הגיע על פי הנתונים, הוא היה ללא דופק וללא נשימה. פעולות מצילות החיים בשלב הזה זה עיסוי לב, הצמדת דפיברילטור אק"ג לראות אם יש פרפור חדרים, אם כן מכת חשמל, ואם לא, אז קביעת מוות".
65. אציין, כי לדעת פרופ' דרשר, במצב של אסיסטולה - בו אין פעילות חשמלית של הלב, אין תועלת במתן מכת חשמלית (דפיברילציה) אשר אינה מחזירה פעילות לבבית [עמ' 3 לחוות דעתו].
66. לשון אחר, אם הכונן היה פועל נכון בהגעתו לדירה, טרם שהוא עושה שימוש בדפירלטור, היה עליו לבדוק אם בכלל יש עדיין פרפור חדרים. כאמור, קבעתי כי בשלב הזה, הואיל והאב כבר נפטר, לו הכונן היה בודק את פעילות הלב - הוא היה מקבל אסיסטולה, ואז לפי הפרוטוקול היה עליו להמשיך בעיסויי לב בלבד (עד להגעת צוות הנט"ן).
67. לצורך הדיון - נניח שבשל טעות בתפעול או בשיקול הדעת, היה הכונן מפעיל את הדפיברילטור למתן מכת חשמל לאב; למרות שבאותו מועד כבר אין פעילות חשמל בלב האב.
68. פרופ' דרשר מביא בחוות דעתו מביא מספר דוגמאות לעבודות ומחקרים בהם נבדקו סיכויי השרידות של אנשים שחוו דום לב מחוץ לבית החולים עם אסיסטולה כפי שהיה אצל המנוח. המסקנה שעולה מתוך שלושת העבודות שהובאו כאמור היא שסיכויי השרידות של אנשים כאלה הינם בין % 0 – ל-% 0.5 [עמ' 3 לחוות דעתו].
69. ודוק; בעת הגעת הכונן, איננו מדברים כבר ברצועת זמן שבה המנוח עדיין גוסס (כי חלפה עברה שעת המוות). שגם לגביה מבהיר המומחה מטעם בית המשפט בעדותו [עמ' 137-138 לפרו']: "הלוואי שמד"א היה יכול להגיע תוך שתי דקות לכל חולה. האמירה האוניברסלית היא שמרגע שלחולה יש פרפור חדרים ועד שהלב באסיסטולה זה עשר דקות, ובכל דקה יורדים ב-10% סיכוייו להיוותר בחיים, ואחרי חמש דקות סיכוייו להיוותר בחיים בלי נזק מוחי יורדים עוד לאחר מכן".
70. לשון אחר, גם לגבי אותו חצי אחוז של אנשים ששורדים אסיסטולה, יש להם סיכון ממשי לסבול מנזק מוחי [ראה גם בחוות דעת פרופ' פרידמן מטעם הנתבעים – בעמ' 4 ו-5].
71. אם כן, בענייננו קיים מצב של ניתוק קשר סיבתי בין המחדל המיוחס למד"א לגבי שעת הגעת צוות הנט"ן לדירה לבין אי-המניעה הנטענת של מותו. ניתוק קשר סיבתי זה תקף גם בכל הקשור לתוצאות אי-התייצבות הכוננים, כשכאמור, גם במועד התייצבותם המשוער, לא היה האב בין החיים.
72. להשלמת התמונה, אבהיר כי לאור כל המפורט בפסק דין זה, אני מקבל את דעתו של המומחה מטעם בית המשפט לפיה, איננו מוצא קשר סיבתי בין מעשי מד''א או הצוות הרפואי למותו של המנוח. בנסיבות, גם אינני מוצא קשר סיבתי משפטי בין הפעולות שמצאתי על פי הממצאים לייחס למד"א ו/או למי מטעמה לבין אי-המניעה הנטענת של מותו של האב המנוח; הפעלת מבחני השכל הישר, הציפיות והסיכון בנסיבות ענייננו איננה מלמדת על קיומו של קשר כזה.
73. לסיום אוסיף כי אמנם קיימת פסיקה לפיה, במקרה שבו נמצאה אחריות למד"א בגין אי-מניעת מקרה מוות, יוחסה למד"א אחריות חלקית בגין 'אובדן סיכויי החלמה', כמו, למשל, 30% בענין מ' י'. אך, כאמור, בענייננו, לא מצאתי לייחס אחריות למד"א בגין המעשים או המחדלים המיוחסים לה או למי מטעמה בנדון.
74. אעיר עוד, כי גם אם, לצורך הדיון, נייחס אובדן סיכויי החלמה בגין אי-התייצבות הכוננים, כאמור, הרי שמדובר בשברי אחוז. וכפי שמפנים הנתבעים בסיכומיהם, כב' השופט עמית (כתוארו אז) מבהיר בעניין ע"א 3900/14 דנינו נ' המרכז הרפואי הלל יפה (פורסם; 2.12.2015 ) בהקשר לסוגיית אבדן סיכויי החלמה, כי פגיעה בסיכויי החלמה בשיעורים זניחים איננה מזכה את התובע בפיצוי כלשהו. אמנם לא נקבע בפסק הדין במפורש מהם 'סיכוי החלמה זניחים', אך מובא בו כדוגמא ליישום הכלל [בפסקה 38ג' לפסק הדין] מקרה בו "חולה עמד במצב שבו סיכויי ההחלמה שלו הם 10% ובעקבות ההתרשלות הם פחתו ל-5%. הסיכוי שהנזק לחולה נגרם כתוצאה מההתרשלות הוא בשיעור זניח (כ-5.2%), והוא לא יהיה זכאי לפיצוי".
75. בהתאם, ולנוכח כל ממצאי וקביעותי לעיל - דין התביעה הנדונה להידחות.
ה. הנזק והפיצויים (לו היתה התביעה מתקבלת)
1. אף שמצאתי כי דין התביעה להידחות, למעלה מהצורך, ועל מנת להציג תמונה מליאה של המחלוקת - אתייחס בקצרה לעניין הנזק שנגרם במותו של המנוח ולפיצויים האפשריים (לו היתה התביעה מתקבלת).
2. כפי שיפורט להלן, בנסיבות ענייננו אני מוצא זכאות לפיצויים בגין ראש הנזק של אובדן שכר בגין חמש "השנים האבודות" בענייננו של המנוח, בסכום גלובלי של 20,000 ₪; כמפורט להלן.
3. כעולה מתאור מצבו של המנוח טרם אותו לילה, עולה כי למנוח לא היה כל כושר השתכרות, ועל מנת להחזיקו במצב הסיעודי שבו היה הוצמד לו מטפל שגר עמו (לפחות מספר חודשים טרם פטירתו).
4. הנתבעים מפנים לכך, שלפי תשובות התובעים לשאלון שהופנה אליהם, עולה כי העלויות החודשיות של טיפול במנוח הסתכמו טרם פטירתו בסך של כ-10,200 ש"ח לחודש.
5. על פי אישורי המל"ל מיום 7.6.13 שהתובעים מציגים, כבר כחצי שנה טרם פטירתו היה האב נכה בשיעור 90% ומרותק לכסא גלגלים [נספח 21 לתצהיר התובע]. המנוח החל לקבל באוקטובר 2011 קצבת שירותים מיוחדים שהגיעה בינואר 2014 לסך של 4,761 ₪ [נספח 19 לתצהיר התובע]; וממאי 2013 נמצא זכאי לקבלת קצבת ניידות שעמדה בינואר 2014 על סך 2,364 ₪. לשון אחר, לו היה האב ממשיך בחייו, קצבאות אלו היו מכסים סך של כ-7,125 ₪ מהוצאות קיומו והטיפולים בו.
6. אם בכל חודש קיבל המנוח גם קצבה בסך 3,321 ₪ בגין נכות כללית מאת הביטוח הלאומי, הרי שיש לייחס גם סכום זה רובו ככולו כסכום ששימש אותו לצרכי מחייתו, כך שאובדן שכר בפועל שניתן היה לייחס לאותם חמש שנות תוחלת חיים יכול היה להגיע, במכסימום, לסך של 250 ₪ לחודש. בנסיבות חייו של האב, הסיכויים שמצב זה היה משתנה במהלך אותם חמש שנים (להגדלת קצבאות שנחשבים ל'הכנסה') - נמוכים.
7. כך שאובדן ההכנסות או ההשתכרות שניתן לייחס ריאלית לאותם חמש שנים הוא כ-15,000 ₪.
8. בנסיבות ענייננו אינני מוצא כי יש מקום לערוך תחשיב אובדן שכר על פי שיטת הידות, כמפורט להלן.
9. אזכיר, כי קצבת שירותים מיוחדים אינה נחשבת כ'הכנסה' או 'השתכרות' בעת בחינת השכר שאובד ב"שנים האבודות" [ע"א 2352/21 עזבון המנוח אסולין גבריאל ז"ל נ' וליד דרויש בסעיף 14 (פורסם; 19.1.2022).
10. אינני מוצא שהדין שונה לגבי קצבת הניידות שמעניק הביטוח הלאומי. אף היא נועדה לכיסוי צרכים או הוצאות ואמורה לכלות את עצמה בכל חודש. ראה גם דעתו של כב' השופט יובל גזית בענין ת"א (שלום ת"א) 53115-02-20 פלוני נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 9.7.2024); וראה, בהיקש, בענין עע (ארצי) 35046-02-16 פלונית - מדינת ישראל הממונה על תשלום הגמלאות (פורסם; 26.6.2018)].
11. בכל מקרה, אינני מקבל את טענת התובעים כי הם זכאים לקבל פיצויים בגין השנים האבודות לפי הלכת סושרד [ע"א 8488/08 עזבון המנוחה רוננה סושרד ז"ל נ' מדינת ישראל -משטרת ישראל (פורסם; 5.6.2012). מדובר במקרה, שבעליל שונה מנסיבות ענין סושרד, שבו הבת היתה עדיין קטינה בעת הרצח של אמה המנוחה, ונחשבה גם כתלויה. בענייננו, בנסיבות, עולה כי בעליל התובעים אינם נהנים כבר שנים מהכנסות או השתכרות של האב, וגם לא נטען אחרת.
12. יש לייחס משקל להוצאות בפועל שמוציא המנוח בחייו, כעולה מפסיקתו של סגן הנשיאה, כב' השופט ריבלין, בענין אטינגר "אף אני סבור כי על-פי העקרונות המקובלים עלינו, אין מנוס מלהביא בחשבון הפיצוי את ההוצאות שהיה הניזוק נושא בהן אילו נותר בחיים ב"השנים האבודות"" [ע"א 140/00 עיזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים בע"מ בסעיף 40 (פורסם; 15.3.2004)]. עוד לענייננוף, עוד נקבע בענין אטינגר כי לצורך אומדן חלקן של הוצאות המנוח השוטפות למחייתו (אילו היה חיי בשנים האבודות) "שיטת הידות מיישמת, באין ראיות אחרות, הנחת עבודה – חזקה עובדתית המושתתת על ניסיון החיים בדבר אורח החיים של המשפחה הממוצעת" (ההדגשה בקו – הוספה).
13. לכאורה יש לראות את נסיבות ענייננו לפי 'משקפי' הלכת פינץ [ע"א 10990/05 דוד פינץ נ' הראל חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 11.4.2006)], בו סגן הנשיאה, כב' השופט ריבלין (בסעיף 11 לפסה"ד), כי ההישענות על המתווה של ייחוס אובדן "שנים אבודות" לקטין שנפטר בסך 30% מהכנסותיו המשוערות בתקופת תוחלת עבודתו הוא על חזקת השתכרות של שכר ממוצע (שכבר נקבעה בהלכת רים אבו חנא).
14. אך רק לכאורה; פסיקה מאוחרת יותר מצאה כי, מקום בו מדובר במנוח שנפטר במועד שהוא מעבר לשנות תוחלת העבודה (ברגיל - גיל 67) יש להפחית משיעור 'ידת הרווחה' במקרה של מות אדם שאין לו בן זוג (שהוא 30% לפי הילכת פינץ), כך שבפועל יוחס כהפסד בגין אובדן "השנים האבודות" שיעור של 15%-20% בלבד מההכנסות הצפויות [ת"א (שלום פ"ת) 5917/06 עזבון המנוחה מזרחי נ' איי.אי.ג'י ביטוח זהב בע"מ (פורסם; 19.3.2008]; ת"א (שלום י-ם) 8768/05 עזבון המנוחה קונשטט נ' אביב (פורסם; 5.7.2007), ת"א (שלום נצ') 6357-05 עזבון המנוחה בן חיים נ' זר (פורסם; 25.11.2008)]. יצוין בכל המקרים הללו מדובר במנוחים שהכנסותיהם (מפנסיה, מקצבת זיקנה, מקצבת נכות כללית, וכו') נעות בין 6,000 ₪ ל-9,800 ₪, ולא נטענה או לא הוכחה לגבי המנוחים טענה שהוצאות המחייה השוטפות שלהם חורגות מהכנסותיהם.
15. אני מוצא כי בענייננו, אין מקום להחלת הלכת פינץ, כי הראיות מלמדות שהוצאות הקיום והטיפולים של האב המנוח מכלות למעלה מ-97% מהכנסותיו (ששני שליש מהן הו בעצם החזר הוצאות ואל נחשבות "הכנסות", כאמור.
16. בנסיבות, לא ארחיק לכת עד כדי המנעות מפיצויים בראש נזק זה של אובדן שכר, כפי שמציעים הנתבעים, בהסתמך על הפסיקה בענין ת"א (שלום כ"ס) 14795-10-16 פלונית נ' מרכז גריאטרי "תפארת אבות בכפר" (פורסם; 5.1.2021).
17. בנסיבות, אפסע בדרכה של כב' השופטת חדוה וינבאום-וולצקי, שבעניין ת"א (שלום ת"א) 63217/03 רוזנברג יעקב נ' ביטוח ישיר חברה לביטוח בע"מ (פורסם; 5.3.2009), שבמקרה בו ברור בעליל ש"במצב דברים זה ברי כי חישוב הפיצוי לפי שיטת הידות יביא לתוצאה ולפיה לעיזבון ולתלויים לא נגרם נזק" מוצאת כי יש לפסוק פיצוי בדרך החישוב הגלובלי, כשהיא מזכירה כי "הפסיקה החל מהלכת אטינגר מותירה תמיד את האפשרות לסטות משיטת הידות גם אם רק במקרים יוצאי דופן".
18. להשלמת התמונה, אציין כי אני מוצא שבהתאם למהותם, כאמור, של קצבאות השירותים המיוחדים וקצבת הניידות שהיה אמור המנוח לקבל, שאינן 'הכנסה' או 'השתכרות', אין גם מקום לניכויים בגין קבלת קצבאות אלו. בכלל, אודה, שאינני מבין מלכתחילה את טענת הנתבעים לגבי זכאות לקיזוז כלשהו, גם לא - של קצבאות הנכות הכללית, כאשר הנכות הכללית לא נגרמה בגין התאונה, והנתבעים גם לא בסיכון של תביעת שיפוי מאת המל"ל בגין קצבה זו.
19. בכל הקשור לראש הנזק של הוצאות קבורה ומצבה. התובעים טוענים להוצאות בסך של 20,000 ₪, כשהם כוללים הוצאות בגין אבל ואזכרה (שלפי בדין - לא בהכרח מכוסות). מאידך, הנתבעים טוענים לכך שממילא הוצאות אלה היו מוצאות מספר שנים לאחר מכן. ובכן, אינני מקבל את טענת הנתבעים, באשר על פי הפסיקה מי 'שמקדים' את מועד מותו של אדם - חייב בהוצאות קבורתו. בנסיבות, בהיעדר קבלות אייחס בגין ראש נזק זה פיצויים בסך של 15,000 ₪.
20. בגין ראש הנזק של נזק לא ממוני (אובדן תוחלת חיים וכאב וסבל), התובעים טוענים לזכאות לפיצויים בסך 500,000 ₪ ומפנים לפסיקה (טוענים גם לאובדן הנאות חיים).
21. עיון בפסיקה מלמד כי כמדד מקובל לפיצוי בגין קיצור תוחלת חיים ניתן לייחס כ-10,000 ₪ בגין כל שנה שקוצרה מתוחלת חייו של הנפטר. כך בענין ת"א (מחוזי י-ם) 4270/02 עזבון המנוח צ.ב.י. ז"ל נ' ישראלייזר רעים שותפות (פורסם; 21.3.2007) בו נפסק פיצוי בגין קיצור תוחלת חיים המשקף כ-10,000 ₪ בגין כל שנה, סוקרת כב' השופטת אורית אפעל-גבאי את העקרונות לכימות פיצוי זה, כדלקמן: "בנוגע לפיצוי בגין קיצור תוחלת חיים, מגמת הפסיקה כיום היא לפסוק סכומים, אשר יבטאו את קדושת החיים שקוצרו בעטיו של המזיק ואת אובדן הנאות החיים שהיו צפויות אלמלא המוות. ואולם, כפי שאין לפסוק סכומים סמליים, אין גם להגזים בשיעור סכום הפיצויים בראש נזק זה".
22. כטענה מקדמית, למול טענת התובעים לפיצוי בגין נזק לא ממוני, טוענים הנתבעים כי אין מקום לקבוע בענייננו נזק לא ממוני שעה שמכל מקום ברור שאובדן הדופק והנשימה אירע לפני הגעת מד"א לזירה.
23. ואכן, בענין ע"א 773/81 עזבון המנוח רוברט פרייליך ז"ל נ' מדינת ישראל פ"ד לו(4) 816, בו נקבעה הלכה, כי אין פוסקים פיצוי בגין כאב וסבל לניזוק שאיבד הכרתו בתאונה, ולא התעורר - עד שנפטר. הטעם לכך הוא, שבשל אובדן ההכרה אין תחושה של כאב וסבל, ולכן אין מקום לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה.
24. עם זאת, כאמור, ההתייחסות לנזק בפרק זה נעשתה לצורך דיוני בלבד, ועל כן לא אתייחס בה להסתייגות הנתבעים בהקשר של נסיבות האחריות.
25. בהתחשב בפסיקה לגבי 'כאב וסבל' לנפטר (שכוללת בתוכה רכיב בגין - 'אובדן תוחלת חיים'), שמתחשבת גם בגילו בעת פטירתו, ובהתחשב בסך הפיצויים שקצבתי בגין אובדן תוחלת החיים, אני מוצא לייחס בגין נזק לא ממוני לעזבון פיצויים בסך של 350,000 ₪.
26. אם כן, לו היתה התביעה מתקבלת, היה סך הפיצויים המשקף את הנזק במות המנוח – במלואו מסתכם לסך של 385,000 ₪.
27. יש לזכור, שקיימת סבירות, שגם אם התביעה הנדונה היתה מתקבלת 'במלואה', היה נקבע כנזק - רק שיעור אובדן סיכויי החלמה מסוים, כי למד"א מיוחס רק אי-מניעה של מוות שיש לו גורמים נוספים. בהתאם, היה נקבע גם סכום פיצויים חלקי, כעולה מהפסיקה.
28. אך, כאמור, דין התביעה להידחות.
29. בנסיבות של דחיית תביעה, מקובל לחייב את התובעים בהחזר ריאלי של הוצאות הנתבעים ושכר הטרחה שישלמו בנדון. עם זאת, לאחר ששקלתי את הנסיבות הטרגיות של מפגש התובע 1 עם האירוע של התדרדרות ומות אביו המנוח באותו לילה, לאור התרשמותי שבאופן סובייקטיבי הוא (ואולי גם אחיו) היה משוכנע לאורך הדרך בצידקת תביעתו ובכך שבנסיבות היה מקום להמשיך להיאבק על חיי אביו גם לנוכח הממצאים שמצא צוות הנט"ן בהגיעו לדירה, ובהתחשב בהוצאות התובעים בניהול התביעה (ובכך שגם יוטל עליהם תשלום יתרת האגרה בנדון), אני מוצא לחרוג מהמקובל ולפטור את התובעים מתשלום הוצאות ושכר טרחה לנתבעים.
סוף דבר
אני פוסק שהתביעה הנדונה נדחית בזאת.
בנסיבות, אין חיוב בהוצאות; וכל צד יישא בהוצאותיו.
זכות ערעור לבית משפט המחוזי - כדין.
המזכירות תוודא מסירת פסק הדין לצדדים בהקדם.
ניתן היום, י"ח תמוז תשפ"ה, 14 יולי 2025, בהעדר הצדדים.