אלכס שטיין
שופט
השופטת גילה כנפי-שטייניץ:
101. לפנינו מקרה נדיר, לפחות כך יש לקוות, של "תקלה ניסוחית" בדבר חקיקה. הוראת החוק שבמחלוקת – סעיף 45א(ה)(2)(ב)(2)(ב) לפקודת מס הכנסה [נוסח חדש] (להלן: סעיף המחלוקת ו-פקודת מס הכנסה) – קובעת, כי בכפוף לתנאים שונים המפורטים בה, נישום שכיר שהוא "עמית מוטב" יזוכה ממס בשיעור של 35% בגין הפקדה לקופת גמל לקצבה שביצע, עד לסכום המתקבל מצירוף הסכומים הבאים: 7% מהכנסתו המזכה שהיא הכנסה מבוטחת; ובנוסף, כך לשון ההוראה, "5% מהכנסתו החייבת שאינה הכנסה מבוטחת [...]". רשות המסים מפרשת את סעיף המחלוקת כמתייחס רק להכנסה חייבת שאינה מבוטחת שבשלה ביצע העובד הפקדה לקופת גמל לקצבה כעמית עצמאי, ולא לכל הכנסה חייבת שאינה מבוטחת. בעוד שפרשנות זו עולה בקנה אחד עם כוונתו הברורה של המחוקק – לעודד חיסכון פנסיוני בקרב אוכלוסיית העצמאים – לא ניתן למצוא לה עוגן לשוני בנוסחו של הסעיף. השאלה הניצבת לפנינו היא, כיצד יש לפרש את סעיף המחלוקת במצב הדברים האמור.
חברי השופט ע' גרוסקופף סבור, כי חרף הקושי במציאת עוגן לשוני לפרשנות רשות המסים, יש לקבל את עמדתה הנתמכת בתכלית החקיקה ויעדיה. מן העבר השני, חברי השופט א' שטיין גורס, כי מקום בו לשונו הברורה של החוק אינה משתמעת לשתי פנים, יש ליתן ללשון מעמד בכורה מבלי להידרש לתכליתו של החוק. זאת, גם אם טעות נפלה מלפני המחוקק.
במחלוקת שניטשה בין חבריי, ולאחר שהפכתי בדבר, מצאתי בסופו של יום, ובנסיבותיו המיוחדות של המקרה שלפנינו, לצרף דעתי לדעתו של השופט גרוסקופף. חברי פרש בחוות דעתו יריעה רחבה ומפורטת, אולם בשל חשיבות הדברים אעמוד על הטעמים העומדים בבסיס עמדתי.
102.
רקע נורמטיבי – "תקלה ניסוחית"
כל חוק נועד לעשות דבר-מה בעולם. זוהי תכליתו ומהותו של החוק. תכלית זו מתוּוכת לציבור באמצעות לשון החוק, היא "הצורה" שבה מובא החוק לתודעתנו (אהרן ברק פרשנות במשפט – תורת הפרשנות הכללית 34-29 (1992) (להלן: ברק, הפרשנות הכללית)). בשיטת הפרשנות התכליתית הנוהגת עמנו, תפקידו של הפרשן הבא לפרש דבר חקיקה, הוא ליתן ללשון החוק משמעות שתגשים בצורה המיטבית את תכליתו (ע"א 165/82 קיבוץ חצור נ' פקיד שומה רחובות, פ"ד לט(2) 70, 75-74 (1985) (להלן: עניין קיבוץ חצור); אהרן ברק פרשנות במשפט – פרשנות החקיקה 143 (1993) (להלן: ברק, פרשנות החקיקה)). כלל הוא, כי משמעות זו צריכה להיגזר מתוך מתחם המשמעויות האפשריות המוכתבות על-ידי הטקסט החוקי; ולא ניתן להעניק לחוק משמעות שאין לה עוגן כלשהו בלשונו (עניין קיבוץ חצור, בעמ' 74; בג"ץ 4562/92 ח"כ זנדברג נ' רשות השידור, פ"ד נ(2) 793, 803 (1996) (להלן: עניין זנדברג)).
לכלל זה רציונלים ברורים. ראשית, על פי רוב, לשון החוק תעיד על תכליתו, ומכאן כי פרשנות המתנתקת מן הלשון תיכשל בתפקידה להגשים את תכלית החקיקה (ברק, פרשנות החקיקה, בעמ' 277). אף בהתעלם מן התכלית, יש חשיבות לפירוש תואם-לשון בהיבט של שלטון החוק והצורך בפומביות ובוודאות. הציבור נדרש לדעת מה מורה החוק מתוך קריאת לשונו, על מנת שיוכל לכלכל את צעדיו בהתאם לו (ראו למשל: בג"ץ 2557/05 מטה הרוב – ארגון הגג של כל תנועות השמאל נ' משטרת ישראל, פ"ד סב(1) 200, 214 (2006)). פירוש המייצר נורמה "נסתרת" שאין לה ביטוי בטקסט החוקי, נוגד את עקרון שלטון החוק (ברק, הפרשנות הכללית, בעמ' 295-294). פרשנות המנותקת מן הטקסט החוקי פסולה גם משיקולים של סמכות והפרדת רשויות. במשטר דמוקרטי, תפקיד יצירת החוקים, ככלי לקביעת מדיניותה של החברה, שמור למחוקק – ולא לבית המשפט. באמצעות קביעת הטקסט החוקי, ממלא המחוקק את תפקידו זה. פרשן המעניק לחוק משמעות המתעלמת מלשונו, באופן שאינו שואף להגשים את מדיניותו של המחוקק כי אם מדיניות אחרת הנראית לו ראויה – חורג אפוא מסמכותו, ונוטל לעצמו את תפקיד המחוקק (שם, בעמ' 284-281; ע"א 126/79 פריד נ' ועדת העררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957, פ"ד לד(2) 24, 27 (1979); בג"ץ 2257/04 סיעת חד"ש – תע"ל נ' יושבת-ראש ועדת הבחירות המרכזית לכנסת ה-17, פ"ד נח(6) 685, 704 (2004) (להלן: עניין סיעת חד"ש-תע"ל)).
הלשון קובעת, אם כן, את גבולות הגזרה של הפרשנות. היא לא רק תוחמת את הפעולה הפרשנית, אלא גם מהווה את התשתית לפעולה זו, בהיותה מושא הפרשנות. עם זאת, הלשון אינה מהווה "יעד" עבור הפרשן, במובן זה שלעת פרשנות חקיקה "לעולם יש לפתוח בלשון החוק, אך לעולם אין לסיים בה" (עניין קיבוץ חצור, בעמ' 74). "נקודת הסיום" לעומת זאת, היא תכלית החוק – אשר הגשמתה היא-היא מטרת הפרשנות (ברק, הפרשנות הכללית, בעמ' 263). רוצה לומר, על אף תפקידו החשוב של הרכיב הלשוני במלאכת הפרשנות, בסופו של יום יש לזכור כי "החוק הוא יצירה תכליתית, ויש לפרשו על פי תכליתו" (ב"ש 67/84 חדד נ' פז, פ"ד לט(1) 667, 670 (1985). וראו גם: ע"א 481/73 רוזנברג נ' שטסל, פ"ד כט(1) 505, 516 (1974)). על רקע זה מובן, כי פירוש חוק בהתאם לתכליתו, הוא ככלל פעולה פרשנית מוצלחת; ומנגד, הענקת מובן מילולי לחוק שאינו תואם את תכליתו, הגם שלעיתים הדבר מתחייב מן הנסיבות – אינה רצויה, למצער מן הפרספקטיבה של החוק שלא הצליח להגשים את ייעודו בעולם.
תפיסה פרשנית זו, בנוגע למרכזיות רכיב התכלית בהשוואה לרכיב הלשון, הובילה לקביעת הלכות שונות הנוגעות ליחס שבין שני רכיבים אלה. בין היתר נקבע, כי הגם שהקשר בין הלשון לבין המשמעות המוענקת לחוק הוא הכרחי, מידת ההלימה הלשונית הנדרשת יכול ותהיה מצומצמת ביותר, בהינתן תכלית ברורה הקוראת לכך. כך למשל, נקבע כי פירוש המגשים את תכלית החקיקה יכול להסתפק אף בעוגן לשוני "מינימאלי" (עניין קיבוץ חצור, בעמ' 74; בג"ץ 282/93 שרגא נ' השופט נתן עמית, פ"ד מז(1) 375, 380 (1993)); ואף ניתן להעניק למילות החוק משמעות שאינה רגילה או טבעית, כאשר הדבר מתבקש מן התכלית (ראו למשל: עניין זנדברג, בעמ' 812-811; בג"ץ 5158/21 גורטלר נ' שר הרווחה, פסקה 20 לפסק דינו של ממלא מקום הנשיא ע' פוגלמן והאסמכתאות שם [נבו] (28.12.2023); ע"פ 231/76 פרידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד לא(1) 309, 331 (1976) (להלן: עניין פרידמן)).
לענייננו רלוונטית הפסיקה אשר צעדה צעד נוסף, והיתה נכונה להעניק לחוק מובן התואם את תכליתו, גם בהינתן קושי במציאת עיגון לכך בלשונו. זאת, במקרים נדירים ויוצאי דופן של "תקלה ניסוחית" שנפלה תחת ידו של המחוקק המקימה סתירה גלויה בין הליך החקיקה ותוצרו – אשר בנסיבות העניין לא ניתן היה להשלים עמה. במאמר מוסגר אציין, כי יש שרואים בפעולה זו של השלמת חסר ברור בטקסט החוקי או תיקון טעות בולטת שנפלה בו, המסכלים את כוונת המחוקק – משום פעולה לבר-פרשנית (ראו: עניין סיעת חד"ש-תע"ל, בעמ' 700 ו-711; עע"מ 4105/09 עיריית חיפה נ' עמותת העדה היהודית הספרדית בחיפה, פסקה 21 [נבו] (2.2.2012) (להלן: עניין עיריית חיפה); ע"פ 6070/04 שיח נ' מדינת ישראל, פ"ד נט(6) 76, 91 (2005); ברק, הפרשנות הכללית, בעמ' 592). ואולם, לרוב רואים בכך משום פעולה פרשנית, גם אם חריגה, של הענקת פרשנות רחבה לטקסט החוקי, המגשימה את כוונתו הברורה של המחוקק (ראו למשל: ע"א 3129/19 זלנכל נ' פקיד שומה חיפה, פסקה 47 [נבו] (25.8.2022) (להלן: עניין זלנכל); ע"א 65/82 מנהל מס שבח מקרקעין נ' הרשקוביץ, פ"ד לט(4) 281, 289-288 (1985) (להלן: עניין הרשקוביץ); ע"א 401/72 המרץ – מרכבי מכוניות ועבודות מתכת בע"מ נ' גרייב, פ"ד כז(1) 423, 433-431 (1973) (להלן: עניין גרייב); ע"א 1915/91 יעקובי נ' יעקובי, פ"ד מט(3) 529, 627 (1995); עניין זנדברג, בעמ' 811-810; ע"א 2079/20 עמותת ועידת המדעים וההשכלה האסלמית נ' פקיד שומה ירושלים 3, פסקאות 30-22 [נבו] (27.10.2021); על"ע 6/72 סופרין נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין, פ"ד כז(2) 125, 129-128 (1973) (להלן: עניין סופרין)).
מכל מקום, מדובר במקרים שבהם המחוקק ייעד תכלית ברורה וחד-משמעית לחוק שיצר, וחרף זאת, בסופו של הליך החקיקה, בשל השמטת מילים או "בחירת מילים" שגויה, תכלית זו לא מצאה ביטוי ראוי בלשונו של החוק (ראו בעניין זה, למשל: עניין גרייב, בעמ' 431; עניין זלנכל, בפסקה 47; ע"א 753/77 אשדוד זיקוק מתכות בע"מ נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(2) 182, 186 (1979); ע"פ 309/74 גוטוירט נ' מדינת ישראל, פ"ד כט(2) 421, 425 (1975)). ויובהר, כי מדובר בכוונה סובייקטיבית של המחוקק, כפי שהיא נלמדת מן ההיסטוריה החקיקתית של החוק: דברי ההסבר והדיונים בכנסת – ולא בתכלית אובייקטיבית, שעניינה בעקרונותיה המקובלים של השיטה; ולמעשה, באי-הלימה בין רצונו המובהק של המחוקק לבין התוצר שיצא תחת ידו.
103. יוער, כי מתן סעד פרשני במקרים אלה מפחית במידת-מה את הקשיים העולים מפירוש דבר חקיקה באופן שאינו תואם את לשונו. כך, מקום בו לשון החוק אינה מעידה על תכלית החקיקה ואף סותרת אותה – הרי שלא מתעורר הקושי שעניינו הענקת מובן לחוק שאינו מגשים את תכליתו. באופן דומה, משעה שענייננו בתכלית סובייקטיבית שהוחמצה, קרי כוונה של המחוקק ולא מטרה תחיקתית הנקבעת על-ידי בית המשפט – פוחת החשש מפני הפרה של עקרון הפרדת הרשויות באמצעות ניכוס תפקיד החקיקה על-ידי בית המשפט. במקרה כזה, הפרשן אינו נותן לחוק מובן הראוי בעיניו "יש מאין", אלא מובן שמתחקה אחר רצונו המפורש של המחוקק. זאת, במגמה להגשים את המדיניות החברתית שאותה ביקש המחוקק להחיל, ורק בשל טעות בניסוח לא מצאה ביטוי מספק בלשון.
ועדיין, מפאת הקשיים המובנים הכרוכים במתן סעד פרשני בהעדר עיגון לשוני מספק, ברי כי לא כל תקלה ניסוחית תזכה לסעד כזה (עניין סיעת חד"ש-תע"ל, בעמ' 716). "דרך המלך" להתמודד עם תקלה ניסוחית היא בתיקון החוק על-ידי יוצרו, הוא המחוקק (ברק, הפרשנות הכללית, בעמ' 591-590; וראו לעניין זה סעיף 10א לפקודת סדרי השלטון והמשפט, התש"ח-1948); ורק במקרים יוצאים מן הכלל, ובכפוף לבחינתם של שיקולים חשובים נוספים, יש והכף תכבד ותיטה לעבר תיקון הטקסט בדרך של פרשנות שיפוטית.
104. אחד השיקולים שנשקלו בהקשר זה, נוגע לתוצאות התקלה הניסוחית. כך למשל, מקום בו נמצא שפירוש מילולי-צר של דבר חקיקה שנפלה בו טעות ניסוחית, לא רק שלא יקדם את התכלית שלה התכוון המחוקק – אלא גם יחתור תחתיה, ויפגע באופן ממשי באינטרסים חשובים שעליהם דבר החקיקה בא להגן – נשקלה הענקת סעד פרשני (ראו למשל עניין זנלכל, בפסקה 47; וראו והשוו: עניין סופרין, בעמ' 129-128; עניין עיריית חיפה, בפסקה 21). כן עשויות להישקל תוצאות שליליות רחבות יותר של פירוש מילולי-צר: למשל, חוסר הרמוניה של ההסדר הנדון עם הסדרים אחרים שבאותו חוק; פגיעה משמעותית בתקציב המדינה; או נזקים אחרים העשויים להיגרם בעולם המעשה (השוו והבחינו מן הכלל המאפשר תיקון טעות לשונית המובילה לתוצאה אבסורדית: ברק, פרשנות החקיקה, בעמ' 283-281 והאסמכתאות שם). עם זאת, יש ותקלה ניסוחית תביא לתוצאות קשות וחמורות, ובכל זאת בנסיבות העניין לא יהיה מקום למתן סעד פרשני. ולהיפך: יש ותוצאותיה של תקלה ניסוחית לא יהיו הרות-אסון, ואף על פי כן, בשקלול הנתונים, נכון יהיה לפרש את החוק בהתאם לתכליתו חרף הקושי הלשוני.
105. שיקול נוסף שיש מקום ליתן עליו את הדעת, הוא מידת ההסתמכות של הציבור על מובנו המילולי של החוק, ומידת הפגיעה בציפיותיו הסבירות של הציבור עם תיקונו. כאשר מדובר בטקסט חוקי שאינו מובן, סתום או כזה היוצר סתירה הגלויה לעין – ניתן להניח כי מידת ההסתמכות של הציבור עליו, פחותה (ברק, הפרשנות הכללית, בעמ' 596). כך גם המקרה בו הפרשנות המילולית-הצרה אינה זו הנוהגת בפועל, אלא דווקא הפרשנות "המתחרה" המתחקה אחר תכלית החקיקה. במקרים מעין אלה, יש והשיקול התומך בפירוש תואם-לשון שעניינו ודאות ופומביות – ייחלש; באופן המקהה את הקושי שבמתן סעד פרשני המגשים את תכליתו של החוק.
106. ואדגיש, כי איני מקלה ראש במשמעות של מתן סעד פרשני המתקן תקלה ניסוחית. ברי לי כי פתיחת פתח, ולוּ צר, לפרשנות שאינה נתמכת בלשון החוק אלא אך בתכליתו, כרוכה בסיכון שבתי המשפט יימצאו חורגים מסמכותם ונותנים תוקף לתפיסת צדק או מדיניות שאינה עולה בקנה אחד עם רצון המחוקק. עם זאת, מלאכת הפרשן מחייבת אחריות, ריסון וזהירות – אך גם נכונות לפעול באותם המקרים המצדיקים זאת. בהתאם, לטעמי, אין בסיכון האמור כדי למנוע מתן סעד, כאשר הדבר נדרש.
107. מן הכלל אל הפרט
המקרה שלפנינו הוא אחד מאותם מקרים נדירים של תקלה ניסוחית בהם, לראייתי, יש מקום לפרש את דבר החקיקה בהתאם לתכליתו, חרף הקושי במציאת עוגן לשוני לכך. כפי שפירט בהרחבה חברי השופט ע' גרוסקופף בחוות דעתו – בעת ביצוע התיקון לפקודת מס הכנסה בגדרו נחקק סעיף המחלוקת, ביקש המחוקק לתמרץ את הגדלת החיסכון הפנסיוני לקצבה בקרב אוכלוסיית העצמאים, ולצמצם את הפערים בין הטבות המס הניתנות לעצמאים לבין אלה הניתנות לשכירים, באופן שישפר את מצבם של הראשונים. במסגרת זו, נועד סעיף המחלוקת לעודד שכירים שיש להם גם הכנסות כעצמאים, או הכנסות כשכירים שהמעסיק אינו מפריש בגינן לחיסכון פנסיוני – לבצע הפקדות לקצבה באופן עצמאי. כוונה זו עולה בצורה ברורה ומובהקת מעיון בדברי ההסבר לתיקון, מעיון בפרוטוקולים של הישיבות שהתקיימו בנושא בוועדת הכספים של הכנסת, ואף מיתר סעיפי החוק שנוספו לפקודת מס הכנסה במסגרת התיקון; בהם סעיף 45א(ה)(2)(ב)(1) לפקודה, שבו ביקשה המדינה למצוא עוגן לשוני לפרשנותה. אף על פי כן – כתוצאה מטעות או מחוסר תשומת לב – כוונה זו לא מצאה ביטוי בלשונו של סעיף המחלוקת. כאמור, לשון הסעיף מתייחסת למתן הטבת זיכוי הנגזרת מתוך "הכנסה חייבת שאינה מבוטחת", מבלי שמצוין כי מדובר בהכנסה שבגינה בוצעה הפקדה לקצבה כעמית עצמאי. הנה כי כן, לפנינו תקלה ניסוחית: כוונה גלויה וחד-משמעית של המחוקק, אשר "הוחמצה" ולא מצאה ביטוי ראוי בלשונו של החוק.
לגישתי, קיימים בענייננו שלושה טעמים שיש בהצטברם כדי להטות את הכף לעבר קבלת עמדתה של רשות המסים. ראשית, ההסדר שבענייננו הוא מקרה-קצה של חקיקת מס בעלת אופי טכני, הבנויה נדבך על נדבך, מנוסחת בצורה מסורבלת, ויוצרת "כתב חידה" שהפרשן המקצועי, לא כל שכן אדם מן הישוב, יתקשה להבינו גם לאחר קריאה חוזרת ונשנית של הטקסט (כפי שכינה זאת חברי: "קוד מוצפן הכתוב ליודעי ח"ן"). אין לכחד: המדובר בדברי חקיקה סבוכים שהפתח הקיים בהם לתקלות ניסוחיות רחב הוא; ותוצאתן, פעמים רבות, בפגיעה קשה באינטרס הציבורי. לא בכדי חלק ניכר מן הפסיקה שהובאה והתמודדה עם קושי בלשונו של חוק, עסקה בחקיקת מס מעין זו (ראו למשל: עניין פרידמן; עניין עיריית חיפה; עניין הרשקוביץ). דומה כי במקרים אלה, ראוי שנהיה קשובים יותר לאפשרות היווצרותה של תקלה חקיקתית, ולא נאטום את אוזנינו באשר להשלכותיה על הציבור הרחב.
ואכן, טעם נוסף הוא "מחיריה" הכבדים של תקלה זו בענייננו. כפי שהיטיב חברי להסביר, תוצאות התקלה הניסוחית, ככל שיפורש סעיף המחלוקת באופן מילולי-צר כעמדת התובעים המייצגים – קשות במיוחד. פרשנות כזו, לא רק שלא תעודד חיסכון פנסיוני על-ידי הנישום השכיר שהוא גם עמית עצמאי בהתאם לייעודו של החוק – אלא גם תגדיל את הפערים בין הטבות המס הניתנות לעצמאים ולשכירים, באופן המיטיב עם שכירים; זאת, בניגוד מוחלט לכוונת המחוקק ולמדיניות החברתית-כלכלית אותה ביקש לקדם, וללא כל הגיון מיסויי. למעשה, כפי שהסביר חברי, פרשנות זו תשנה את אופיו של התיקון לפקודה בכללותו, "מתיקון שבמרכזו מתן תמריצים לחיסכון פנסיוני על ידי אוכלוסיית העצמאים, לתיקון המיטיב בעיקר עם שכירים שהכנסתם גבוהה באופן יחסי". הפרשנות האמורה תיצור, בנוסף לכך, תמריצים בלתי-רצויים להתנהגות עובדים ומעסיקים, באופן שיבוא "על חשבונה" של קופת המדינה (ראו בפסקאות 83-81 וכן 91 לחוות דעתו של חברי השופט גרוסקופף). ומעל לכל, צפוי נזק תקציבי משמעותי לקופת המדינה, הנאמד על-ידי הצדדים במאות מיליוני שקלים לשנה רק במסגרת סעד ההשבה שנתבע בתובענה הייצוגית – נזק שיושת על כלל אזרחי המדינה. ויודגש: אין זה המקרה שבו פרשנות מילולית אך תסכל את מטרת החקיקה, תרוקן את החוק מתוכנו או תגרום לנזק מתוחם – אלא מדובר בפרשנות שתגדיל פערים חברתיים-כלכליים, תיצור תמריצים מעוותים, ותשית עלויות כבדות ביותר על כלל הציבור.
108. אחרון ועיקר, שיקול חשוב התומך בהענקת סעד פרשני בנסיבות המקרה שלפנינו חרף הקושי הלשוני, נוגע למידת ההסתמכות של הציבור על נוסחו של הטקסט החוקי. במדריכים לציבור שפרסמה רשות המסים לאחר חקיקת סעיף המחלוקת במטרה להנהיר לציבור את זכויותיו, פירטה הרשות את פרשנותה שלה להוראה זו. פרשנות זו, ולא הפרשנות המילולית – היא הנוהגת בפועל מזה כמעט שני עשורים; כשלמעשה, מאז חקיקתו של החוק נוהגת הרשות כאילו לא נפלה בו תקלה, ומפרשת אותו בהתאם לתכליתו. כלל הגורמים במשק קיבלו את פרשנות הרשות הלכה למעשה כסבירה, וזאת מבלי שנטען, עד להגשת התובענה הייצוגית, לקושי כלשהו בהקשר זה. בנסיבות אלה, קשה לדבר על הסתמכות של הציבור על מובנו המילולי של סעיף המחלוקת – באופן המפחית מן הקשיים שבמתן פרשנות המתחקה אחר תכליתו.
אשוב ואדגיש: פרשנותה של המדינה לסעיף המחלוקת, שאנו מאמצים היום – רחוקה מלהיות נקייה מקשיים. ברור הוא, כי נפלה תחת ידו של המחוקק בענייננו תקלה, אשר מוטב היה לולא אירעה; ואולם, לצערנו, "דרך האנוש היא שיטעה" (עניין סיעת חד"ש-תע"ל, בעמ' 716). משהוברר כי מדובר בתקלה, כי כוונתו של המחוקק לא השתקפה כראוי בנוסח החוק וכי פרשנות מילולית לסעיף המחלוקת, בחלוף שנים כה רבות מאז חקיקתו, תוביל להשלכות חמורות – עלינו הנטל להכריע: האם להשלים עם הטעות בבחינת "ייקוב הדין את ההר" ולהפנות את חץ הביקורת למחוקק שכשל; או שמא לעשות מאמץ פרשני לשם הגשמת כוונת המחוקק ולמניעת התוצאות הקשות הכרוכות בכך (וראו עניין זנדברג, בעמ' 811). כאמור, אני סבורה כי בנסיבות המיוחדות שפורטו, ראוי לנקוט בדרך השנייה.
109. סוף דבר: אני מצטרפת לעמדתו של חברי השופט ע' גרוסקופף ולתוצאה אליה הגיע.