- לסיום, אחזור לנקודה בה פתחנו: האם פסילת הצעתה של המערערת משרתת את תכליותיהם של דיני המכרזים? פסילת ההצעה לא תורמת ליעילות הכלכלית, ובנסיבות העניין אף אינני רואה כיצד החלטתה של ועדת המכרזים מקדמת ערכים של הגינות ושיוויון. ובאספקלריה של מידתיות על מבחני המשנה שבה, פסילת ההצעה נופלת כבר במבחן המשנה הראשון, בהיעדר כל קשר רציונלי בין פסילת ההצעה לקידום השוויון.
טעות ההקלדה שנפלה בכתב הערבות לא היטיבה כהוא זה עם המערערת, לא הקנתה לה טווח תמרון או פתח לרכישת יתרון לא הוגן על יתר המציעים, ולא הפכה את הערבות הבנקאית לבלתי ניתנת לחילוט. לא מדובר בתכסיסנות ולא במניפולציה, אלא בקוצו של יו"ד. כבר נזדמן לי לומר, בהקשר של ערבות בנקאית מיטיבה של יום אחד בלבד, שאף עליה נתעבר המציע שלא זכה במכרז: "שנינו ולמדנו כי סופר סת"ם מדקדק על קוצו של יוד, אך שומה עלינו להישמר מהתוצאה של 'אך קוצו של יוד הוא הרגני' (יל"ג מתוך 'אִשָּׁה עִבְרִיָּה מִי יֵדַע חַיָּיִךְ?')" (עע"מ 8285/13 מוסקוביץ נ' רשות נחל וניקוז שורק-לכיש [פורסם בנבו] (8.12.2013)).
ולבסוף, אני ער לקיומם של שיקולי מדיניות נוספים, ובהם השאיפה לוודאות משפטית על-ידי צמצום שיקול הדעת המוענק לוועדת המכרזים. אינני סבור כי שיקולים אלה מטים את הכף אל עבר פסילת ההצעה מקום בו גלוי לעין שמדובר בטעות סופר ובתנאים שפורטו לעיל. בין היתר, נראה בעיניי כי קו הגבול בין הכלל לבין החריגים נותר ברור במידה מספקת גם על פי הגישה המרוככת.
- נוכח האמור, לו דעתי היתה נשמעת הייתי מציע לקבל את הערעור ולהורות כי הצעתה של המערערת היא הזוכה במכרז.
ש ו פ ט
הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק דינה של הנשיאה מ' נאור.
ניתן היום, ז' באב התשע"ו (11.8.2016).