כך עולה, בין היתר, מתצהיר מר בני כהן, יו"ר הארגון. ראשית, בסעיף 22 לתצהירו הוא מציין, כי ארגון סוכני הדואר פועל במסגרת התאחדות המלאכה והתעשייה. זוהי התאחדות של בעלי עסקים ולא התאחדות עובדים.
שנית, מתקנון הארגון עולה שמטרתו "קידום ושמירת האינטרסים הכלכליים והמקצועיים של סוכנויות הדואר אל מול חברת הדואר". היינו, מדובר על שמירה על אינטרסים כלכליים ומקצועיים, ולא מדובר לא בתנאי העסקה, תנאי עבודה או דברים מעין אלו שניתן למצוא בארגוני עובדים.
למעשה, הארגון דומה יותר לארגוני צרכנים, המתאגדים כדי לקבל תנאים טובים יותר ברכישת מוצרים או שירותים (דוגמת "חבר" למשרתי הקבע, או "טוב" לעובדי המדינה). כפי שציין גנאינסקי, זכות השביתה (בעמ' 40), לא כל התאגדות למטרה עסקית כלכלית עניינה בזכות ההתאגדות לצרכי הגנה על עובדים, במסגרתה מוכרת זכות השביתה. הארגון הוקם במטרה עסקית-כלכלית, אך לא כמעין ארגון עובדים. מו"מ בין ארגון כזה לספק, או בין ארגון סוכני הדואר לדואר, מהווה יתרון לשני הצדדים. הוא מאפשר לסוכנים, תמורת תשלום קטן יחסית, כי המו"מ ינוהל במרוכז, תוך השוואת כוח המיקוח היחסי בינם לבין הדואר, ומייעל לדואר את המו"מ וחוסך את הצורך במו"מ אישי. הראייה לכך היא שבעקבות המו"מ, הציעה ועדת הכלכלה סל מחירים טוב יותר מההצעה המקורית של הדואר, ובהמשך, שיפר הדואר אפילו הצעה זו. עם זאת, אין בכך כדי לאפשר לארגונים, כמו ארגון סוכני הדואר, ובעלי עסקים, כמו סוכני הדואר, לנקוט בפעולות מתחום דיני העבודה.
בהקשר זה יש לציין, כי הממונה על ההגבלים העסקיים, גב' רונית קן, אסרה על הצעדים המאורגנים שביקשו לנקוט בהם רופאי השיניים, בהחלטתה מיום 28.2.11 (צורפה לסיכומי הנתבעת), ובדומה ניתנה החלטת הממונה על ההגבלים העסקיים פרופ' דיויד גילה (מיום 7.1.14) בנוגע לצעדים ארגוניים של חברת התמלוגים של יוצרי הקולנוע והטלוויזיה בישראל (גם החלטה זו צורפה לסיכומי הנתבעת). זה המצב גם בענייננו.
--- סוף עמוד 70 ---
בנוסף, הארגון לא פעל מעולם כדי שיכירו בו כארגון יציג, על אף שלפי תצהיר יו"ר הארגון, מר בני כהן (בסעיף 23 לתצהירו), הארגון, כבר בשנים 72-73 ניהל מגעים, אז עדיין מול משרד התקשורת, ועל אף שכעולה מסעיף 24 לתצהירו, כבר בשנת 1986, עם הקמת רשות הדואר נקטו הסוכנים בשביתה. כפי שציינתי, שביתה בתחום יחסי העבודה מוסדרת וכוללת הגנות והגבלות על זכות השביתה. הרחבה לתחום אחר מחייבת חקיקה ואין לעשות זאת בדרך של חקיקה שיפוטית.
כאמור, במסגרת התביעה טוענים התובעים, כי הנתבעת, בהתנהלותה, פגעה בכוחו של הארגון ובמוניטין שצבר וכי עליה לפצות את הארגון בין הנזקים הממוניים והלא ממוניים שסבל עקב כך. על פי הטענה, בנסיבות ענייננו יש לשאוב ולאמץ את הכללים החלים על יחסי עבודה קיבוציים ובהתאם לכך לפסוק לארגון פיצוי בגין הפגיעה במעמדו לנהל משא ומתן קיבוצי.
מאחר שתביעת הארגון מבוססת כל כולה על ההנחה, כי הארגון הינו בבחינת ארגון יציג, או מעין ארגון יציג, הנחה שכמפורט לעיל, אין בה ממש, נדחית בזאת תביעת הארגון במלואה.
ז. האם עובדים בלתי מאורגנים זכאים לשבות
נושא נוסף שדנה בו כב' השופטת א' פרוקצ'יה בבגץ בר אילן, אך בחרה לא להכריע בו, הוא האם עובדים שאינם מאוגדים רשאים לשבות (פסקה 70 לפסק דינה):
"עלתה טענה ולפיה מסעיפים 3 ו-5 לחוק יישוב סכסוכי עבודה עולה שגם נציגות עובדים שאינה ארגון עובדים יכולה להיות צד לסכסוך קיבוצי, בנסיבות בהן אין ארגון עובדים המייצג את רוב העובדים שהסכסוך נוגע אליהם. מכאן, על-פי הטענה, קיומו של "סכסוך עבודה" כמשמעותו בחוק אינו מותנה בקיומו של ארגון עובדים וביכולת להתקשר בהסכם קיבוצי שרק ארגון כזה יכול לחתום עליו. מכאן, ממשיכה הטענה, זכות השביתה המוגנת אינה נגזרת מחוק הסכמים קיבוציים, מקיומו של הסכם קיבוצי, ומהיכולת לחתום עליו בגמר הסכסוך, אלא היא נחלתם של כל העובדים, מאורגנים ושאינם מאורגנים. פועל יוצא מכך, שהיא נתונה גם לקבוצות שאינן נימנות על ארגון עובדים, כמו למשל אזרחים ותיקים שאינם חברי ארגון... ...שאלה זו של מידת הזיקה הנדרשת בין זכות השביתה לבין קיומו של ארגון עובדים בעל כוח להתקשר בהסכם קיבוצי היא שאלה מורכבת, וההכרעה בה אינה נדרשת לענייננו. פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה תחם את הדיון למערכת נתונים מוגדרת שבה ארגון עובדים, המייצג חברים גמלאים, מבקש לנהל משא-ומתן קיבוצי לצורך הסכם קיבוצי בעניינם של הגמלאים, ולהכריז על שביתה במסגרת סכסוך עבודה לצורך קידום המשא-ומתן. העתירה בענייננו אינה חורגת ממתחם נתונים זה. לפיכך, נותיר את הדיון בשאלה האמורה לעת מצוא."
טענה דומה עלתה במקרה שלפניי, בו טוען ארגון הסוכנים, כי הוא רשאי להורות לסוכני הדואר לשבות גם אם אינו ארגון יציג.
אני סבורה, כי שאלה זו אינה נדרשת להכרעה בעניין שלפניי, שכן, כפי שקבעתי לעיל, איני סבורה כי יש להכיר בשביתה או בעיצומים של סוכני הדואר כלגיטימית לאור מעמדם ומאפייניהם. כפי שציינתי, לו הארגון סבר כי הוא ארגון יציג, היה עליו לפעול להכרה בו.
--- סוף עמוד 71 ---
לסיכום פרק זה אדגיש, כי המגמה של הרחבת משפט העבודה להגנה על מי שהינם בפועל עובדים, אך מועסקים באופנים אחרים, ברוכה. אך יש להמשיך בקו של הפסיקה, עליו עמדתי לעיל, של הליכה בצעדים מדודים וזהירים בהרחבות של משפט העבודה והרחבות זכויות העובדים. יש להמשיך ולשקול את הדברים בזהירות יתרה.
לאור כל האמור לעיל, הארגון אינו ארגון יציג ואין לראות בו מעין ארגון יציג, לתובעים לא עומדת זכות השביתה (או העיצומים) ואין לראות בסגירת הסוכנויות "מעין סכסוך קיבוצי" או "מעין שביתה".
כעת, לאור האמור, אעבור לבחון את השאלה מי מהצדדים הפר את חוזה ההתקשרות.
פרק חמישי:
- ניתוח הראיות לעניין מהלך הסכסוך: האם הופרו ההסכמים ובידי מי
5.1. מסגרת הדיון
כפי שכבר ציינתי, משילוב הוראות סעיפים 6 ו-23 להסכם שבין הצדדים עולה, כי סגירת הסוכנות או אי הפעלתה בשעות וימי הפעילות שנקבעו בין הצדדים מהווה הפרה יסודית של ההסכם, המקנה לחברת הדואר אפשרות לבטל את ההסכם ללא הודעה מוקדמת. ואכן, דומה שאין הפרה יסודית יותר מזו, אשר פוגעת בצורה קשה יותר בלב לבה של ההתקשרות שבין הצדדים ובחובות הסוכנים כלפי רשות הדואר, כמי שמעניקים שירותים לקהל לקוחותיה.
כאמור, התובעים העלו מספר רב של טענות על שום מה אין לראות בעיצומים שבהם נקטו משום הפרה של ההסכמים שבין הצדדים, המרכזית שבהם מבוססת על זכות השביתה. לעיל ראינו, כי בין התובעים לבין חברת הדואר לא התקיימה מערכת יחסים של עובד ומעביד, במובנה הרגיל, ועל כן לא עמדה לתובעים, בנסיבות העניין, זכות השביתה. לאור האמור, יש לברר האם יש באיזה מבין יתר הטענות שהעלו התובעים כדי להביא למסקנה, כי אין לראות בתובעים כמי שהפרו את ההסכמים עם הנתבעת, באופן אשר הקנה לה את האפשרות לבטל, באופן מידי, את ההסכמים עם התובעים.
כאמור, התובעים טוענים, כי מלכתחילה כל שביקשה הרשות הוא לצמצם את מספר הסוכנויות, לכפות על הסוכנים תנאי התקשרות דרקוניים ולהחליש את כוחו של הארגון. על פי הטענה, הביטול ההמוני של ההסכמים עם הסוכנים, כביכול בטענה כי העיצומים שבהם נקטו מהווים הפרה יסודית של ההסכם, אך נועד להגשים מטרה פסולה זו. בהקשר זה טוענים התובעים, כי במשך שלוש שנים הנתבעת ניהלה עם הארגון משא ומתן עקר ולא הגון, שכל תכליתו הייתה לכפות על הסוכנים תנאים דרקוניים שלא ניתן היה להשלים עמם, וכי לאחר שהנתבעת לא הצליחה לכפות על הסוכנים את רצונה, התקבלה ההחלטה לבטל את ההסכמים עם הסוכנים שלא
--- סוף עמוד 72 ---
יסכימו לחתום על ההסכם החדש. לטענת התובעים, בנסיבות אלה, השימוש שעשתה התובעת בזכותה לבטל את ההסכמים – ככל שעמדה לה זכות כאמור – היה שלא כדין.
מאחר שמרבית טענות התובעים, כמפורט לעיל, כמו גם יישום ההלכות המשפטיות, מחייבות בראש ובראשונה קביעות עובדתיות באשר למהלך הסכסוך והסלמתו, מן הראוי כעת להעמיק ולצלול אל נבכי הסכסוך שפרץ בין הצדדים בשלהי שנת 2003 ולבחון את טענות הצדדים על רקע העובדות שיתבררו. מפאת מורכבות הסכסוך והיקף הטענות שהועלו, סדר הדיון יהא כזה שאעמוד על המסכת העובדתית שהתבררה, תוך חלוקת האירועים לראשי פרקים, לפי סדר התרחשותם הכרונולוגי, כשבמסגרת כל ראש פרק אתייחס לטענות הרלבנטיות שהועלו ביחס אליו.
ואולם, בטרם אעבור לתיאור מסכת האירועים הרלבנטית לענייננו, מן הראוי לעמוד, בתמצית, על הראיות שהוצגו לפני בגדרי ההליך.
5.2. הראיות – כללי
התובעים, כולם (למעט התובע מס' 20, מר יואל כהן, שלא הגיש תצהיר בהתאם להחלטתי מיום 19.11.12), הגישו תצהירים לתמיכה בגרסתם, כאשר גרסת הארגון נשמעה מפי יו"ר הארגון, מר בני כהן, שהוא גם התובע מס' 19. יצוין, כי למרבה הצער התובע מס' 38, מר מאיר רוזנר, ז"ל, אשר כיהן בחלק מהמועדים הרלבנטיים לתובענה כיו"ר הארגון, נפטר לאחר הגשת התובענה, ומשכך, אלמנתו הגישה תצהיר במקומו רק בנוגע לסוכנות בה החזיק.
אומר כבר עתה, כי עדותו של יו"ר ארגון סוכני הדואר, מר בני כהן, חשפה לפניי תמונה מטרידה למדי של ארגון שלא היה מוכן להפנים כי התמורות הדרמטיות שעברו על שוק הדואר בכלל וכתוצאה מכך על רשות הדואר בפרט, לא היו יכולות לפסוח על סוכני הדואר, וכי התאמת לוח התמורה למציאות המשתנה הייתה בלתי נמנעת; ארגון שהורה לחבריו לנקוט ב"צעדים ארגוניים", כביכול, שסוכני הדואר – לאור מעמדם – כלל לא היו רשאים לנקוט בהם, וזאת מבלי שהארגון טורח לברר האם הצעדים החמורים שעליהם הורה, הכוללים השבתה חלקית ומלאה של הסוכנויות, תוך מניעת שירותים חיוניים מהציבור, עולים בקנה אחד עם הוראות ההסכמים שעליהם חתמו הסוכנים. לא כל שכן, האם יש סיבה קונקרטית שבגינה יש לנקוט בצעדים חמורים, שנעשו במכוון ובאופן מתגרה, כאשר הצדדים עודם מצויים בעיצומו של משא ומתן, ולא היה – ולו רמז – לכך שהרשות מתכוונת לשנות את הסטטוס קוו ששרר בין הצדדים באותה עת.
בנוסף, עדותו של מר בני כהן, פעמים רבות, לא עלתה בקנה אחד עם מסמכים מזמן אמת, הן של הארגון עצמו, הן של רשות וחברת הדואר ואף של ועדת הכלכלה של הכנסת. כשעומת מר כהן,
--- סוף עמוד 73 ---
במסגרת חקירתו הנגדית, עם מסמכים אלו ענה תשובות פתלתלות ומתחמקות. עדותו של מר בני כהן אף סתרה, במקרים אחדים, עדויות של סוכני דואר וחברי ועד אחרים.
זאת ועוד. ניכר היה מעדותו של מר כהן, כי הוא מנסה לגלגל מעליו את האחריות לתוצאות המהלכים שהוביל. היינו, משכשלו האמצעיים הכוחניים שהורה לסוכנים לנקוט בהם, משבוטלו החוזים עם עשרות סוכנים, ומשעשרות מחבריו איבדו בן לילה את מטה לחמם, ניסה מר כהן ליפות את המציאות בכל הנוגע לפעולותיו שלו, ולאחריות הסוכנים ולהמעיט ממעשיהם ומעשיו שלו מזמן אמת. מר כהן ניסה לגלגל את האחריות לרשות וחברת הדואר, ולהציג את האירועים ככדור שלג מתגלגל, כשלכל הפחות האחריות מוטלת על שני הצדדים במידה שווה. כפי שעולה מהראיות, לא כך היו פני הדברים, לפחות במרבית שלבי הסכסוך.
לגבי יתר התובעים, ממרביתם התרשמתי כי קיבלו את עצותיו של מר בני כהן, אולי מבלי לבחון זאת בכובד ראש, ומשמצאו את עצמם בפני שוקת שבורה, ניסו להציל, באמצעות הליך זה, מעט מכספם וכבודם. לגופן של העדויות הפרטניות אתייחס בניתוח הנזקים האישיים להם טוענים כל אחת ואחד מהסוכנים.
מכל מקום, עדויות יתר התובעים לפני אך איששו את הרושם, כי לשיטת הסוכנים – ובעיקר לשיטת מר בני כהן העומד ברשות הארגון – לא היה כל צידוק, בנסיבות העניין, לשנות את תנאי ההתקשרות שבין הצדדים; לא הגרעון הכספי שאליו נקלעה הרשות ושבעטיו הסתיימה עבודתם של לא פחות מ-500 עובדי הרשות; לא הרפורמה שהייתה צפויה לפתוח את השוק לתחרות ואף לא המציאות הכלכלית האובייקטיבית, שבגינה הצורך בשירותי דואר הלך ופחת. למעשה, התקבל הרושם, כי לשיטת התובעים עמדה להם זכות קנויה להמשיך ולספק את כל אותם שירותים ומוצרים שסיפקו לאורך שנות פעילותם, גם אם אין בהם עוד צורך וגם אם העמלות המשולמות בגינם אינן כדאיות עוד לרשות.
עוד עלה מעדויות התובעים, כי ההסלמה מצד התובעים, בראשות מר בני כהן, יו"ר הארגון, הייתה לקראת יום 1.3.06, כשמועד זה נבחר במכוון ע"י הארגון, כיוון שבמועד זה התעתדה לקום חברת הדואר ולבוא בנעליה של רשות הדואר. מהראיות עולה, כי הארגון ניסה להגביר את הלחץ לקראת ובמועד זה, כדי לכפות על הרשות או על החברה שאך עתה קמה, להיכנע לתנאיו הבלתי מתפשרים.
מטבע הדברים, תמונה עובדתית זו שהתבררה לפני אינה עולה בקנה אחד עם מרבית הטענות שהעלו התובעים בהליך שלפניי.
מטעם הנתבעת הוגשו 17 תצהירים, המרכזי שבהם הינו של מר הרצל בר-מג, עובד חברת הדואר (וקודמתה רשות הדואר) החל משנת 1976, אשר במועדים הרלבנטיים לתובענה כיהן כסמנכ"ל
--- סוף עמוד 74 ---
תפעול ברשות הדואר ובחברת הדואר וכממלא מקום מנכ"ל חברת הדואר. בתצהירו תיאר מר בר-מג את השתלשלות העניינים אשר הובילה, בסופו של דבר, לביטול ההסכמים עם התובעים ולסגירת הסוכנויות. אומר כבר עתה, כי הגרסה שנפרשה בתצהירו של מר בר-מג גובתה, ברובה המכריע, בתכתובת מזמן אמת, היא מצאה תימוכין אובייקטיביים בדמות פרוטוקולים מדיוני ועדת הכלכלה של הכנסת והיא גם מתיישבת היטב עם הגרסאות שנפרשו בתצהירים שהוגשו בגדרי ההליכים הקודמים. חקירתו הנגדית של מר בר-מג לא פגמה כהוא זה במהימנות גרסתו, היא הייתה סדורה ובהירה והיא יצרה בקרבי את הרושם, כי הנתבעת אכן ביקשה להגיע להסדר ענייני עם סוכני הדואר, אלא שלמרבה הצער ארגון סוכני הדואר לא היה מוכן להפנים, כי שינויים בלוח התמורה ובתנאי ההתקשרות בין הצדדים הינם בלתי נמנעים לאור המציאות הכלכלית החדשה שנוצרה.
מטעם הנתבעת הוגש גם תצהירו של מר יוסף מטלוב, מנהל בקרת עסקאות בנק הדואר בחברת הדואר, אשר נועד לבסס את הטענה, כי כל התובעים, כולם, נקטו בעיצומים במהלך החודשים פברואר ומרץ בשנת 2006.
עוד הוגשו מטעם הנתבעת תצהירים של מר יצחק שירזי, מנהל מחלקת התקשרויות והערכות נדל"ן בחברה; מר יניב צוברי, מנהל תחום שירותי אשנב בחברת הדואר; מר ציון בנימיני, סגן סמנכ"ל תחום הדרכה ופיתוח משאבי אנוש בחברת הדואר; מר ידידה סלע, מנהל מחלקת הבקרה במרחב תל-אביב; מר מימון אסולין, מבקר כספים ותפעול במרחב דרום בחברת הדואר; מר פנחס עדה, עוזר מנהל מרחב חיפה והצפון בחברה; גב'ימית טרוסט, מנהלת מדור סוכנויות של אזור חיפה והצפון; מר דוד יחיה, מנהל מדור משק וציוד של אזור המפרץ בחברה; מר מיכאל כנה, קצין בטחון במרחב דרום ומרחב ירושלים; מר מאיר אסולין, מנהל מחלקת הבקרה של מרחב דרום בחברה; מר גיא לוי, קצין בטחון במרחב חיפה והצפון; מר יהודה דמתי, קצין בטחון במרחב חיפה והצפון; הגב' ברכה גורנשטיין, מנהלת סניף הדואר בקרית טבעון והגב' נעמי דרעי, מנהלת סניף הדואר בחולון.