הנתבעת טוענת עוד, כי אין כל אמת בטענה שלפיה היא לא חפצה באמת להגיע להסדר עם הסוכנים, אלא אך ביקשה לנצל את ההזדמנות שנכרתה בדרכה על מנת לכפות על הסוכנים את שינוי תנאי ההתקשרות. על פי הטענה, הנתבעת נהגה באורך רוח ובהגינות כלפי הסוכנים לאורך
--- סוף עמוד 21 ---
כל שלבי המשא ומתן והיא ניסתה, באופן ענייני ותם לב, להגיע לפתרון מוסכם על תנאי העסקתם. נטען, כי הסוכנים, מצדם, סגרו את הסוכנויות לפי הוראות הארגון וכצעד כוחני ובריוני, מתוך מחשבה שהדבר יביא את הנתבעת להיכנע לתכתיביהם, וזאת במקום לשבת עמה לשולחן המשא ומתן ולהביא לסיומו המוצלח. על פי הטענה, התובעים, ובראשם הארגון ומר בני כהן, העומד בראשו, ציפו שהלחץ הציבורי שיופעל על הנתבעת בידי הציבור כתוצאה מכך שהוא איננו מקבל שירותים חיוניים שהוא זקוק להם בדחיפות יביא את הנתבעת להיכנע לדרישותיהם שנועדו להביא את הנתבעת אל עברי פי פחת. נטען גם, כי ראיה לכך שאין ממש בטענת התובעים בהקשר זה ניתן למצוא בעובדה, כי כל אותם 220 סוכנים שלא נקטו בעיצומים המשיכו לעבוד עם הנתבעת על בסיס ההסכמים הישנים חודשים ארוכים לאחר העיצומים בלא שנכפה עליהם דבר וחצי דבר, כאשר רק לקראת סוף שנת 2006 נחתמו עמם הסכמים חדשים, הכוללים לוח תמורה חדש והוגן, המתחשב באינטרסים הכלכליים של שני הצדדים להסכם.
הנתבעת מוסיפה וטוענת, באשר לטענה שלפיה סגירת הסוכנויות אינה מהווה הפרה של הסכמי ההתקשרות ואינה עילה לביטול ההסכמים, שכן מדובר בנקיטת עיצומים ובזכות השביתה העומדת לסוכנים ולארגון, כי המדובר בטענת סרק שיש לדחותה, באשר זכות השביתה אינה עומדת לתובעים שהיחסים בינם לבין הנתבעת היו יחסי מזמין – קבלן, הא ותו לא. על פי הטענה, מעשיהם של התובעים כלל לא היו בגדר פעולות לגיטימיות במסגרת זכות השביתה, אלא הפרה קולקטיבית ופרועה של הסכמי ההתקשרות שבין הצדדים, שהקנתה לנתבעת את הזכות לביטול מידי של ההסכמים. נטען גם, כי ארגון סוכני הדואר מעולם לא הוכר על ידי הנתבעת כארגון יציג של הסוכנים המשמש ארגון עובדים, שכן כפי שנקבע מפורשות בחוק רשות הדואר, בחוק הדואר ובהסכמים שבין הצדדים, הסוכנים שימשו כקבלנים עצמאיים ולא התקיימו בינם לבין הנתבעת יחסי עובד-מעביד. נטען, כי כל הפעולות והמעשים שנקטה בהם הנתבעת למול הארגון במהלך השנים נעשו לפנים משורת הדין, במסגרת המשא ומתן עם הסוכנים, על מנת לייעל את ההליכים מול הסוכנים וכי לא היה בהם כדי לשנות את הקבוע בסעיף 46 (א) לחוק רשות הדואר וחוק הדואר. נטען גם, כי העובדה שלא הייתה זו הפעם הראשונה בה נקטו הסוכנים בדרך הלקויה של סגירת סוכנויות הדואר, תוך הפרת התחייבויותיהם לפי ההסכמים, אין משמעה כי הנתבעת הסכימה לכך שהסוכנים ינקטו בצעד זה, נהפוך הוא; הנתבעת הבהירה חזור והבהר לתובעים, כי היא לא תסבול יותר הפרעה ושיבוש במתן השירותים לציבור וכי כל מי מהם שינסה לנהוג כך, תבוטל עמו ההתקשרות. נטען, כי גם ארגון סוכני הדואר ידע, כמו גם התובעים ויתר הסוכנים, והנתבעת חזרה והתריעה על כך, כי הארגון והסוכנים אינם זכאים לשבש את מתן השירותים לציבור ולהפר הפרה יסודית את ההסכמים וכי באם יעשו כן, יבוטל הסכם ההתקשרות עמם. מכאן, כך נטען, שלא לארגון ולא לתובעים קמה הזכות לשבות ולהפר הפרות יסודיות את ההסכם, התובעים וארגונם ידעו זאת היטב והם נטלו על עצמם סיכון שאם ימשיכו להפר את ההסכמים באופן קולקטיבי, ההסכמים יבוטלו.