--- סוף עמוד 24 ---
הנתבעת מוסיפה וטוענת, כי אין כל קשר בין צו הביניים שבוטל על ידי בית המשפט העליון בהחלטתו מיום 9.7.07, לבין הנזק הנטען על ידי התובעים בגין ביטול ההתקשרות עמם, חדילתם מלשמש סוכני דואר ואובדן מקור פרנסתם. על פי הטענה, הצו הזמני, שבגדרו ניתנה התחייבות הנתבעת שעליה מבססים התובעים את תביעתם, לא גרם לביטול ההסכמים שבין התובעים לנתבעת ולנזק שלטענתם נגרם להם עקב כך ואין כל קשר סיבתי בין ההתחייבות שניתנה בידי הנתבעת בגדרי הצו הזמני למסירת הציוד לבין הנזקים הנטענים של התובעים הנובעים מביטול ההתקשרות עמם. נטען, כי התובעים חדלו מלשמש כסוכני הנתבעת מכוח והדעות הביטול ששיגרה אליהם הנתבעת עקב הפרותיהם היסודיות את ההסכמים ולא בשל מתן הצו הזמני, שהוא הפועל היוצא של ביטול ההסכמים בין הצדדים.
עוד טוענת הנתבעת, כי טענת התובעים למוניטין הינה חסרת שחר, וכי ההסכם שבינם לבין הנתבעת היה הסכם לתקופה של שנה אחת בלבד, המתחדש אוטומטית ומעניק לכל צד את האפשרות לסיימו בהודעה של 60 יום מראש. היינו, בכל רגע נתון יכול היה כל אחד מהצדדים להתיר את ההתקשרות מכל נימוק שהוא ובכל סוף שנה היה כל צד רשאי שלא לחדש את ההסכם. נטען, כי בהתחשב בכך ממילא אין ולא היה לאף סוכן כל מוניטין בסוכנות שאותה הפעיל.
הנתבעת טוענת עוד, כי כל הנזקים הנטענים על ידי התובעים הינם נזקים מופרכים, בלתי מבוססים ומוגזמים וכי ממילא אין התובעים זכאים להיפרע מהנתבעת בגינם. על פי הטענה, הנתבעת הייתה זכאית לאחוז בזכותה ולבטל באופן מידי את ההסכמים עם התובעים, אשר הפרו את ההסכמים עמה הפרות יסודיות, וזאת מכוח סעיף 23 להסכמים. נטען, כי גם אילו יקבע כי הנתבעת לא הייתה זכאית לבטל את ההסכמים בביטול מידי, כי אז בכל מקרה הייתה הנתבעת רשאית לבטל את ההסכמים עם התובעים בהתראה של 60 ימים, כקבוע בסעיף 22 להסכם, וזאת בלא כל נימוק. נטען, כי לפיכך, וגם אילו יקבע כי הנתבעת לא הייתה זכאית לבטל את ההסכמים, הרי שסכום הפיצוי המקסימלי המגיע לכל אחד ואחד מהתובעים עולה כדי תקופת ההודעה המוקדמת, בת 60 הימים, הא ותו לא.
בתביעה שכנגד טוענת הנתבעת, כי על התובעים 2-44 לפצות אותה בגין כל הנזקים שנגרמו לה כתוצאה מהפרת ההסכמים ומביטולם לאלתר. זאת, הן מכוח סעיף 23 להסכמים, והן מכוח הוראות סעיף 10 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970 (להלן: חוק התרופות).