"ש. ביום 1.3.06 השתתפת בכנס של ארגון סוכני הדואר.
ת. נכון.
ש. בכנס הזה התקבלה החלטה שלמעשה סוגרים את הסוכנויות עד להודעה חדשה.
ת. נכון שממשיכים במאבק ומחכים להודעה מהארגון."
וכך גם העידה התובעת מס' 10, הגב' מתי ברגרין (פרוטוקול מיום 1.11.12, עמ' 84 ש' 19-24):
"ש. את השתתפת בעיצומים שהיו ביום 26.2, 27.2, 28.2 וביום 1.3 השתתפת בכנס.
ת. נכון.
ש. את זוכרת מי השתתף בכנס מעבר לחברי הועד והאם מישהו היה חיצוני.
ת. לא.
ש. את זוכרת אילו החלטות התקבלו.
ת. שממשיכים לשבות. מקווים שתיפטר הבעיה."
והתובעת מס' 43, הגב' מזל שטרולי (פרוטוקול מיום 5.11.12, עמ' 97 ש' 13-16):
"ש. ביום 1.3.06 השתתפת בכנס.
ת. כן.
ש. מה קרה אחרי הכנס.
ת. קיבלנו הוראה לא לחזור לעבודה."
ובהמשך (שם, עמ' 98 ש' 5-8):
"ש. ביום 2.3 לא פתחת את הסוכנות.
ת. לא פתחתי כי קיבלתי הוראה מהארגון לא לפתוח.
גם ביום 3.3 לא פתחת.
ת. נכון."
כך גם העידה התובעת מס' 14, הגב' ריטה הובר (פרוטוקול מיום 4.11.06, עמ' 117 ש' 28 עד עמ' 118 ש' 1):
"ש. ביום 1.3.06 היית בכנס של הארגון.
ת. כן.
ש. את זוכרת איזה החלטות התקבלו בכנס.
ת. לא זוכרת אילו החלטות רק שאנחנו ממשיכים במאבק.
ש. לכן לא פתחת את הסוכנות ביום חמישי ושישי וראשון אחרי הכנס.
ת. נכון לא פתחתי את הסוכנות מיום 28.2 והיינו ביום ראשון בהפגנה בירושלים."
והתובעת מס' 23, הגב' אורנה מגנזי (פרוטוקול מיום 7.11.12, עמ' 115 ש' 9-12):
"ש. את זוכרת אילו החלטות התקבלו בכנס.
ת. שנמשיך במאבק עד שיקשיבו לנו.
ש. לכן מבחינתך הסוכנות הייתה סגורה ביום חמישי, שישי, ויום ראשון אחרי זה.
ת. ביום 28.2 בבוקר פתחתי והודיעו מהארגון לסגור ומיום 1.3 סגרתי."
וכך גם העידה התובעת מס' 24, הגב' ברוריה מורנו (פרוטוקול מיום 14.11.12, עמ' 141 ש' 16-22):
--- סוף עמוד 126 ---
"ש. את זוכרת מה היה בכנס, איזה החלטות התקבלו.
ת. בגדול החלטנו שנשאר מאוחדים וכוחנו באיחוד, בעצם להמשיך במאבק. החוזה שהוצע לא היה טוב.
ש. להמשיך במאבק זה אומר להשאיר את הסוכנויות סגורות.
ת. לא בהכרח מה שיחליט הארגון אנחנו נעשה.
ש. מה החליט הארגון.
ת. באותו יום היינו אמורים להמשיך את העיצומים. זו הייתה שביתה סגירה מלאה."
והתובע מס' 27, מר סולומון משה (פרוטוקול מיום 14.11.12, עמ' 156 ש' 30-31):
".. אני זוכר שנפלו החלטות שם, שממשיכים במאבק לא פותחים את הסוכנויות עד שמנהלים מו"מ עם רשות הדואר. ההחלטות היו של כל סוכני הדואר, לא אחד החליט אלא כולם."
וכך גם העיד התובע מס' 5, מר גיל אייזן (פרוטוקול מיום 7.11.12, עמ' 120 ש' 11-14):
"ש. בכנס השתתפת ביום 1.3.06.
ת. כן.
ש. איזה החלטות התקבלו בכנס.
ת. ממשיכים במאבק."
(ראו גם את חקירתה הנגדית של התובעת מס' 9 הגב' שושנה בראון, פרוטוקול מיום 5.11.12, עמ' 91 ש' 11-18; חקירתו הנגדית של מר יהודה גור אריה, בעלה של התובעת מס' 12, הגב' עמליה גור אריה, פרוטוקול מיום 12.11.12, עמ' 127 ש' 15-19).
ד. הטענה כי התובעים פעלו על פי עצת הארגון
בהליך זה הועלתה הטענה, כי התובעים לא הפעילו שיקול דעת עצמאי עת נקטו בעיצומים, וכי הם פעלו בהתאם להוראות הארגון ועל כן אין לראות בהם כמי שהפרו את הוראות ההסכמים שנחתמו עמם. טענה זו אינה מתיישבת עם המסכת העובדתית שנפרשה לפני; ראינו לעיל, כי ההחלטה שהתקבלה בכנס שהתקיים ביום 1.3.06, לסגור את הסוכנויות ללא הגבלת זמן, התקבלה תוך שהסוכנים מודעים להשלכות שעלולות להיות להחלטה כאמור, ובכלל זאת ביטול הסכמי ההתקשרות עמם. מהראיות עולה, כי הסוכנים, כולם, ובכלל זה קבוצת הסוכנים שעליה נמנים התובעים, היו שותפים מלאים להחלטה שהתקבלה בכנס שנערך ביום 1.3.06, וכפי שאישר התובע מס' 21, מר יונתן לוי, ממובילי המאבק (פרוטוקול מיום 31.10.12, עמ' 65 ש' 17-18): ".. כולם אמרו שהם נחושים והם נכונים ללכת עד הסוף."
על דברים ברוח דומה העידה גם התובעת מס' 31, הגב' יהודית פלד, חברת ועד הארגון (פרוטוקול מיום 19.11.12, עמ' 168 ש' 26-28):
"ש. ... בכנס אתם שכנעתם את כל מי שהשתתף בו לא לפתוח את הסוכנות עד להודעה חדשה.
ת. נכון."
כך גם העידה התובעת מס' 44, הגב' סופי תורג'מן, אף היא חברת ועד הארגון באותה עת (פרוטוקול מיום 25.10.12, עמ' 45 ש' 22-27):
--- סוף עמוד 127 ---
"ביום של הכנס שהיו כל הסוכנים, הייתה החלטה לא זוכרת טלפונית או שדיברנו בינינו חברי הועד ואמרנו שזו אחריות גדולה כלפי מטה לחמם של כל הסוכנים ולא ניקח החלטות גורליות, מטרת הכנס הייתה לשאול את הסוכנים מה הולכים לעשות. זה היה צריך לעשות משהו שמקובל על כולם, האחריות הציבורית של כולנו לא היה בסדר לקבל החלטה רק על דעת חברי הועד. הרגשנו שיש לנו על הכתפיים פרנסה של 280 סוכנים. הסוכנים בעצם אמרו שאנחנו חייבים להילחם עד הסוף כי לא יכול להיות שהם יעשו בנו כרצונם, להמשיך את המאבק."
גם יתר התובעים אישרו, כי ההחלטה שנתקבלה בכנס הובאה לאישורם, וכפי שהעידה התובעת מס' 17, הגב' מלבינה טנוס (פרוטוקול מיום 19.11.12, עמ' 171 ש' 5-14):
"ביום 1.3.06 השתתפת בכנס של ארגון סוכני הדואר.
ת. נכון.
ש. בכנס הזה התקבלה החלטה שלמעשה סוגרים את הסוכנויות עד הודעה חדשה.
ת. נכון שממשיכים במאבק ומחכים להודעות מהארגון.
ש. איך היה שם הדיון בכנס.
ת. הם אמרו שיש חוזה חדש והארגון אמר שאסור לחתום עליו ואני שמעתי להם.
ש. הייתה הצבעה בכנס, שאלו אתכם מסכימים לסגור או לא מסכימים לסגור את הסוכנויות.
ת. כן, שאלו אותנו.
ש. את הסכמת לסגור.
ת. אני הלכתי לפי בקשת הארגון והסכמתי לסגור."
כך גם העיד התובע מס' 28, מר חיים סופר (פרוטוקול מיום 21.11.12, עמ' 9 ש' 7-17):
"ש. בעקבות כך שהבנתם בכנס שכנראה המאבק לא משיג את מטרתו וחלק מהסוכנויות נסגרות לא נשמעו קולות כנגד החרפת המאבק.
ת. כולם היו ביחד להמשך המאבק.
ש. כולם הבינו מה יכולות להיות ההשלכות של זה.
ת. כן. "
וכך גם אישר התובע מס' 27, מר משה סולומון (פרוטוקול מיום 14.11.12, עמ' 156 ש' 30-31):
"אני זוכר שנפלו החלטות שם.. ההחלטות היו שכל סוכני הדואר, לא אחד החליט אלא כולם."
בנסיבות אלה, אין מקום לקבל את טענת התובעים, כי הם פעלו בהתאם לעצת הארגון, ללא הפעלת שיקול דעת עצמאי. לכל היותר ניתן לומר, כי שיקול הדעת של התובעים היה מוטעה.
אמנם, מהראיות שהובאו לפני עולה, כי הסוכנים אכן הסתמכו, במידה רבה, על שיקול הדעת של הארגון, או ביתר דיוק, על הנהגתו הלוחמנית של מר בני כהן, העומד בראשו. עוד עולה מהראיות, כי הארגון בחר לנקוט בעיצומים מבלי שנערכה בדיקה מינימלית באשר לאפשרות לפעול בדרך זו לאור הוראות ההסכם. למעשה, הארגון נמנע מלהבהיר לסוכנים מה עלולות להיות ההשלכות של העיצומים שבהם הם נקטו, וזאת בין משום שאלו לא היו ידועות לארגון בעצמו, ובין משום שהארגון סבר, כי אין כל טעם ליידע כל אחד ואחד מהסוכנים בנפרד, שכן על ההחלטות להתקבל כגוף אחד. ואולם, גם אם הסוכנים, לטענתם, הלכו אחר יו"ר הארגון, מר בני כהן, בעיניים עצומות, מבלי לבדוק את משמעות הדברים, ולא הפעילו שיקול דעת עצמאי, כדבריהם, אין בכך כדי להפחית מאחריותם האישית למול חברת הדואר, מכוח ההתחייבויות שנטלו על עצמם
--- סוף עמוד 128 ---
במסגרת ההסכמים שבין הצדדים, מה גם שמכתבי ההתראה נשלחו לסוכנים כולם באופן אישי. לאור מכתבים ברורים אלו, אף אחד מבין הסוכנים – ובכלל זה התובעים – אינו יכול לטעון, כי הוא לא ידע ולא הבין מה יהיו ההשלכות של מעשיו לו ייעתר להנחיות הארגון. כולם רק קיוו, כי אם יופעל לחץ חזק דיו על הרשות, כשכל הסוכנים פועלים כגוף אחד, בעיקר ביום הפיכת הרשות לחברה, כי אז תיכנע הרשות לתכתיביהם.
5.3.9. ביטול ההסכמים עם מרבית הסוכנים והבקשה לצו מניעה הזמני שהגישו סוכני הדואר ביום 2.3.06
אין חולק, כי ביום 1.3.06 שלחה רשות הדואר הודעות על ביטול ההסכמים לסוכנויות דואר רבות (העתק מכתבי הביטול אשר נשלחו לסוכנים צורפו כנספח 23 לתצהיר בר-מג). בנוסף, שלחה הרשות לחלק מהסוכנים מכתבים שבהם דרשה מהם לשחרר לאלתר את דברי הדואר, הכספים והציוד המעוכבים בסוכנויות (העתק מכתבי הרשות צורף כנספח 24 לתצהיר בר-מג).
לאחר הדברים האלה, חלק מבין סוכני הדואר אשר קיבלו הודעות על סיום ההתקשרות (שהתובעים אינם נמנים עליהם), פנו אל חברת הדואר, הביעו חרטה על מעשיהם וביקשו לחדש את ההסכם שבוטל. חברת הדואר נענתה לבקשתם של הסוכנים הללו, והם שבו להפעיל את סוכנותיהם. על השתלשלות עניינים זו הצהיר מר הרצל בר-מג בסעיף 204 לתצהירו (כמו גם בתצהיר שניתן בתמיכה לבקשה למתן צווים זמניים), הוא לא נחקר בעניין זה ודומה כי איש מבין התובעים אינו חולק על כך. בחקירתו הנגדית עומת יו"ר הארגון, מר בני כהן, עם האמור והשיב, כך (פרוטוקול מיום 25.10.12, עמ' 35 ש' 16-19):
"ש. אנשים מסוימים שביקשו לחזור עד למועד שחב' הדואר הגישה את הבקשה שלה חזרו ואף אחד לא החתים אותם על הסכם חדש (סעיף 47 לבקשה למתן צו ארעי שהוגשה ביום 5.3.06 לביהמ"ש, נספח 25 לתצהיר בר-מג, סעיף 47).
ת. חלק אני לא יודע כמה, אולי אחד או שניים או כלום, רשום חלק, אני מזכיר שאנו נמצאים בפריסה ארצית שאני לא יודע מי חתם או לא חתם."
ביום 2.3.06 הגישו הארגון ושישה מבין סוכני הדואר אשר קיבלו הודעה על סיום ההסכם בינם לבין חברת הדואר בקשה לצו מניעה זמני שיאסור על הרשות לסיים את ההתקשרות עמם. כב' השופט י' זפט, שהבקשה נדונה לפניו, לא מצא לנכון ליתן צו ארעי והורה לחברת הדואר להגיב לבקשה.
בהליך זה טוענים התובעים, כי כבר בבקשה זו הם הביעו את נכונותם להמשיך ליתן את השירותים לציבור, ואולם הנתבעת לא הייתה חפצה באמת להגיע להסדר עם הסוכנים ותחת זאת ביקשה לנצל את ההזדמנות שנקרתה בדרכה, בכך שחלק מהסוכנים נקטו בעיצומים, על מנת לכפות עליהם את שינוי תנאי ההתקשרות עמה. אולם, מהבקשה שהוגשה ביום 2.3.06 עולה, כי נכונותם של התובעים לשוב לעבודה סדירה הותנתה בהשבת הסוכנים שכבר קיבלו מכתבי ביטול לעבודה, וכפי שהצהיר מר בני כהן, יו"ר הארגון, בסעיף 18 לתצהיר שניתן בתמיכה לבקשה (העתקו של התצהיר צורף כנספח 35 לתצהיר מר בר-מג):
--- סוף עמוד 129 ---
"יצוין כי החל מאתמול 28/02/06 הודיע הארגון על השבתת כל הסוכנויות במסגרת המאבק הארגוני על מנת להגן על חברי הארגון. הארגון והמבקשים מצהירים כי עם מתן צו כמבוקש יחזרו כל הסוכנויות לעבודה תקינה וסדירה כפי היה ערב ה- 26/02/06."
כפי שכבר ציינתי, יו"ר הארגון, מר בני כהן, אישר בחקירתו הנגדית, כי הגם שהבקשה מיום 2.3.06 הוגשה באופן פורמלי על ידי שישה סוכנים בלבד, הרי שבפועל היא הוגשה בשמם ועל דעתם של כל הסוכנים שהשתתפו באסיפה ביום 1.3.06 (פרוטוקול מיום 24.10.12, עמ' 27 ש' 6 עד עמ' 28 ש' 7):
"ש. אני אומר לך שביום 2.3.06 לא כל הסוכנים קיבלו מכתבי ביטול אפילו חלק גדול לא קיבל, אבל ביום הזה שישה סוכנים שקיבלו מכתב ביטול פונים לבית משפט זה בבקשה למתן צו כזה או אחר ואתה נותן שם תצהיר בתמיכה לבקשה זו.
ת. אמת. זוכר את התצהיר.
ש. במועד הזה של יום 2.3.06 המצב הוא שיש 200 סוכנויות סגורות שלא נותנים שירותים לציבור אך הסוכנים לא קיבלו מכתבים.
ת. לא יכול לענות מי קיבל או לא קיבל וכמה סוכנויות סגורות.
ש. אבל הפנייה לבית המשפט בשם שישה סוכנים.
ת. מה שרשום.
ש. מה שאתה הצהרת לביהמ"ש במסגרת התצהיר שלך שם שאם יינתן צו שיורה לרשות הדואר להחזיר את ששת הסוכנים האלה אז כלל הסוכנים יפסיקו את העיצומים שלהם ויפתחו את הסוכנויות.
ת. זה כתוב ואני הצהרתי על זה כי רצינו לחזור לעבודה אחרי שהבנו שהם הביסו אותנו.
ש. כל סוכן וסוכן מבין בערך 200 סוכנים שהסוכנות שלם הייתה סגורה ביום 2.3.06 כחלק מהעיצומים, ידע שאתה מצהיר בשמו בבית המשפט שהוא מוכן לפתוח את הסוכנות רק אם אותם שישה שעתרו לביהמ"ש יחזרו על ידי הדואר לעבוד.
ת. הצהרה זו ניתנה בשם הארגון שאני מייצג את הסוכנים מכיוון שהתבצעה אסיפה כללית ביום 1.3.06 ושם הוחלט שאנו ממשיכים במאבק שלנו כי כבר ניתנו הוראות סגירה לעשרות, ולכן המשכנו באותו קו וקיבלנו הסכמתם של כל הסוכנים שהיו באסיפה. היו עשרות אולי מעל מאה סוכנים. אך התצהיר הוגש בשם שישה סוכנים כי זה היה בלילה והיה לנו אפשרות להשיג רק שישה סוכנים אבל הכוונה הייתה שאם יינתן צו מניעה זה יחול על כולם.
ש. הכוונה הייתה שאם לא יינתן צו מניעה אז הסוכנויות ימשיכו להיות סגורות.
ת. הן סגורות כי הורידו להם את המחשבים. לגבי אלו שלא היו סגורות – לא יודע איזה, הייתה כבר אנדרלמוסיה. לא היה ברור מי פתוח ומי סגור.
ש. לא חשבת שזה נכון לברר מי קיבל מכתב ביטול ומי לא קיבל מכתב ביטול לפחות לדאוג לאלה שלא קיבלו.
ת. ניתקו אותי מאמצעי התקשורת, הפנו את כל מדינת ישראל לטלפון האישי שלי ושל חברי הועד, מי שהתקשר למודיעין הדואר, אמרו לי בני כהן יו"ר ארגון סוכני הדואר יפתור את הבעיה, כך נותקתי מאמצעי הדואר. אנחנו ישבנו בארגון והאפשרות שלנו להגיע לכל האנשים, אנחנו אנשים מתנדבים ועושים את עבודתנו בהתנדבות יושבים שם וחב' הדואר הפעילה עלינו לחצים בגלל שסגרנו שעה.
ש. אמצעים להשבית 200 סוכנויות להביא למעלה מ-100 איש היה לכם, אך אמצעי להתקשר לחלק מהאנשים שיצילו את עורם.
ת. לא הייתה לנו כוונה שאנשים יצילו את עורם, אלא להתייחס לזה כארגון יציג וללכת לזה ככוח אחד, בהתייחסות של אחד לאחד הם שברו אותנו ואין לנו סיכוי."
--- סוף עמוד 130 ---