נראה, אם כן, כי החלטות הסוכנים, ובעיקר החלטת הארגון מכוח העומד בראשו, מר בני כהן, התבססו על שתי הנחות – שבדיעבד התברר כשגויות – האחת, כי לסוכנים עומדת זכות השביתה שהקנתה להם את האפשרות לנקוט בעיצומים; השנייה, כי חברת הדואר "תתקפל" ותיכנע לתכתיביהם, מאחר שהיא אינה יכולה להרשות לעצמה עיצומים של כמחצית מסוכנויות הארץ בימיה הראשונים כחברה ממשלתית.
הדברים עולים גם מחקירתו הנגדית של התובע מס' 21, מר יונתן לוי (פרוטוקול מיום 31.10.12, עמ' 65 ש' 25 עד עמ' 66 ש' 31):
"ש. לא חשבתם מבחינה ארגונית להגיד נלך לחברי הועד לסגור את הסוכנויות אבל אתם הסוכנים תימנעו מקבלת מכתב הביטול הזה.
ת. בוועד עובדים לא עובד ככה, כולם שובתים.
ש. אתה ידעת שאתם לא ועד עובדים.
ת. אנחנו ארגון שנבחר על ידי כלל סוכני הדואר, רשום כעמותה משפטית לכל דבר וחב' דואר לפחות במשך 11 שדנה שאני סוכן דואר ניהלה איתי מו"מ וחייבה את כלל הסוכנים לחתום על הסכמים שהגיעו איתי ועם יו"ר הועד מאיר רוזנר ז"ל.
לשאלת ביהמ"ש: היו לכם עורכי דין נכון?
ת. כן.
ש. ניסיתם לברר איתם האם אתם באמתן יכולים לפעול כמו עובדי מדינה או ועד עובדים.
ת. עד כמה שזכרוני אינו מטעה אותי, ד"ר לינדה עפרוני אמרה היא קראה לזה ריבון, יש לנו אפשרות לפעול נגד ריבון. בבית המשפט העליון היא העלתה זאת.
ש. אתה בהבנתך הבנת שאתה יכול לפעול כוועד עובדים.
ת. אני באופן אישי לא ראיתי הבדל ביני לבין מנהל סניף רגיל של הדואר כי אנחנו מבצעים את אותם פעולות, אנו ברוב המקרים מרוויחים פחות מהם. אני מתוגמלים בצורה שונה. באופן אישי שאני ראיתי שאני קראתי מה זה יחסי עובד ומעביד אני ראיתי שאנו עומדים ב- 11 פרמטרים.
ש. דיברתם עם עורך דין מתחום דיני העבודה.
ת. ד"ר לינדה עפרוני אמרה את זה בעל פה בישיבה. אני אומר שביהמ"ש העליון התייחס לזה.
המשך חקירה:
ש. הולכים עד הסוף, לאמירה זו יש משמעות, רגע אחד לפני שהולכים עד הסוף אתם לא מוצאים לנכון להרים טלפון לבכור או ללינדה עפרוני ולשאול את דעתם אם כדאי ללכת עד הסוף, לא מזמינים אותם לכנס שאולי הם יתנו חוות דעת לסוכנים ויניחו באפשרותם לבחון אחרי שהם שקלו את האופציות.
ת. במסגרת הלחצים שבה היינו בני ואני בטוח, אחרי שחסמו את הטלפונים שלנו, כל מה שעמד לנגד עינינו באותו רגע זה להגן על הסוכנים שסגרו אותם, אפילו בבית המשפט הסכמנו לבטל את כל העיצומים בתנאי שכולם יחזרו לעבודה ואת זה לא קיבלנו.
ש. לפני שאתם באים להגן על כולם ולגרום נזק גדול יותר לכם, לא נכון יותר להתקשר לעורך דין ולשאול אם כדאי או לא כדאי.
ת. כפי שאתה אומר קשה מאד לענות על זה בסיטואציה אז, איך שהיינו אז.
ש. בקיץ נקטתם את העיצומים מפנה לעמ' 3 נספח 11 לתצהיר בר-מג, כתוב סעיף 2, שהזמנתם לכנס החירום אז את ד"ר עפרוני, למה לכנס הדרמטי של יום 1.3.06 שבו מתקבלת החלטה ללכת עד הסוף אתם לא מזמינים אותה או עורך דין אחר, עמיתה שלה.
ת. לפי המסמכים והתאריכים היינו בפעם השנייה במצב של לחץ, הכנס נעשה מהיום להיום ומעכשיו לעכשיו ללא צורה מתוכננת וללא מחשבה. כשחשבתי קשה לי לומר עכשיו מה היו השיקולים שחשבתי שאני אנהל מו"מ ובסוף ניהלתי מאבק על סוכנויות שנסגרו. מה גם הגב' לינדה עפרוני אמרה את דעתה מספר פעמים
--- סוף עמוד 131 ---
בסיטואציה כמו שהזכרתי קודם לגבי ריבון, מותר ואסור. בדיעבד גילינו שהיא מתמחה בדיני עבודה של עובדים שכירים."
ובהמשך (שם, עמ' 69 ש' 11-16):
"ש. ..אחרי שאתם רואים שזה לא עוזר וההחרפה לא עוזרת, פניתם לביהמ"ש ביום 2.3.06 וביקשתם ממנו צו, רואים שגם ביהמ"ש דוחה לכם את הבקשה במעמד צד אחד. לכאורה, גם כתבתם בבקשה שאם ביהמ"ש יורה על חזרה של השניים כולם יחזרו לעבודה. וביהמ"ש ביום 2.3.06 דחה את הבקשה, למה אז לא חושבים ההחרפה לא עוזרת, היא רק מזיקה.
ת. הרופאים במדינת ישראל שבתו חודשים אז אנחנו לא הגענו למסקנה הזו אחרי יום וחצי. לא שבתנו שלושה חודשים אלא יום וחצי."
כך גם עולה מחקירתה הנגדית של התובעת מס' 31, הגב' יהודית פלד, חברת הועד (פרוטוקול מיום 19.11.12, עמ' 169 ש' 3-17):
"ש. ביום 1.3 קיבלתם את ההחלטה אך ביום 2.3 את עם עוד חמישה סוכנים אחרים מגישים לביהמ"ש המחוזי בקשה (נספח 35 לתצהיר בר-מג) ובבקשה זו אתם למעשה מצהירים אם הדואר יחזיר אותנו לעבודה אז כל יתר הסוכנויות השובתות יתחילו לתת שירותים.
ת. אם אתה אומר אני מניחה שזה מה שהיה.
ש. הצעד הזה הוא נעשה בעצה אחת עם עורכי דין.
ת. לא זוכרת. מה רע בהצעה שלנו?
ש. מה שרע בזה, שאותך סגרו ויש כאלה שעוד לא סגרו אותם למרות שבאותו רגע הסוכנות שלהם לא פתוחה, אתם מצהירים שאם יחזירו אתכם הם יחזרו ובכך אתם מסכנים גם אותם בסגירה. חשבתם על זה.
ת. לא מבינה.
לשאלת ביהמ"ש: אתם פניתם לביהמ"ש בהצעה, יש הרבה סוכנויות ששבתו אך לא שלחו להם מכתבי ביטול, אתם מציעים שאם יחזירו את אלה שסגרו אז כל האחרים יחזרו לעבודה, לכל אולטימאטום יש צד שני, האם לא חשבתם שאתם מסכנים את אלה שלא סגרו אותם גם בסגירה.
ת. לא, זה שותפות. אם הייתם מקבלים את זה אז כולם היו חוזרים לעבודה."
וכך גם עולה מחקירתה הנגדית של התובעת מס' 33, הגב' שולמית פרלמוטר (פרוטוקול מיום 14.11.12, עמ' 151 ש' 4-24):
"ש. את חשבת לפני שהלכת לכנס על התוצאה האפשרית של מה שיכול לקרות אם תנקטי בצעד של העיצומים.
ת. שיסגרו אותנו? על זה לא חשבתי שיסגרו אותנו בלי שום מו"מ בצורה עבריינית כזו.
ש. איך ידעת להגיע לכנס.
ת. הודיעו לי בפקס אני חושבת אם אני לא טועה. בני היה איתי הרבה בטלפון, כל הזמן בטלפונים, לא חשבתי שזה בא ממקור אחר.
ש. ידעת שכבר סגרו סוכנויות ביום 1.3
ת. ידעתי שסגרו סוכנויות.
ש. מתי ידעת לראשונה שסגרו סוכנויות בגלל העיצומים.
ת. לא זוכרת תאריכים, לפני שהגעתי לכנס.
..
ש. אז את ידעת מה תהא התוצאה אם תסגרי ביום 28.2.
ת. לא שיערתי שעד כדי כך, ידעתי שרוצים להפחיד אותנו, התנהגות כזו לא נראית מתקבלת על הדעת, זה לעשות שרירים. לא חשבתי, חשבתי, שאנו מאה ומשהו סוכנים שרשות הדואר לא יכולה לתפקד בלעדינו, חשבתי שפשוט כמו שמקובל
--- סוף עמוד 132 ---
כמו בכל מקום אחר, כשבעלי נוקט בעיצומים יושבים למו"מ ולא פתאום סוגרים 100 ומשהו סוכנויות.
ש. כשאת אומרת שלא יכולים לתפקד בלעדינו לכן יכולתם לסגור.
ת. לא זה לא מה שחשבנו.
ש. זה לא מה שנאמר לכם על ידי הארגון.
ת. אני מדברת על עצמי, אני לא חשבתי בכיוון הזה, כי ראיתי במשק, לא העליתי על דעתי.
ש. זה מה שנאמר לכם על ידי הארגון, שהכוח הוא בידכם.
ת. מה שנאמר לנו על ידי הארגון שהכוח באחדות שלנו...". (ההדגשות לעיל שלי – מ' א' ג').
5.3.10. הפגנת הסוכנים ביום 5.3.06
מהראיות עולה, כי בניגוד לרבים מהסוכנים שבחרו לשוב לעבודה סדירה, חלק מהסוכנים, ובהם התובעים, בחרו לקחת חלק בהפגנה שארגן הארגון ביום 5.3.06, מול בניין חברת הדואר בירושלים ומאוחר יותר מול לשכת שר התקשורת דאז, וכפי שאישרה התובעת מס' 16, הגב' פיבי זעפרני (פרוטוקול מיום 31.10.12, עמ' 54 ש' 18-233):
"ש. הארגון אמר לך לבוא להפגנה ביום ראשון בירושלים ביום 5.3.06.
ת. הייתי בהפגנה.
ש. מתי ידעת שאת צריכה ללכת להפגנה.
ת. לא זוכרת.
ש. ביום של ההפגנה הגעת בבוקר לסוכנות.
ת. אם הייתי בהפגנה אז כנראה שלא הגעתי לסוכנות."
(ראו גם סעיפים 20-21 לתצהירו הפרטני של התובע מס' 19, מר בני כהן, יו"ר הארגון; חקירתו הנגדית של התובע מס' 40, מר עודד רזיאל, פרוטוקול מיום 5.11.12, עמ' 105 ש' 7-8; חקירתה הנגדית של התובעת מס' 7, הגב' פנינה ביאלה לביא, פרוטוקול מיום 7.11.12, עמ' 108 ש' 11-12; חקירתה הנגדית של התובעת מס' 23, הגב' אורנה מגנזי, שם, עמ' 115 ש' 13-14; חקירתו הנגדית של מר יהודה גור אריה, בעלה של התובעת מס' 12, הגב' עמליה גור אריה, פרוטוקול מיום 12.11.12, עמ' 127 ש' 23-24).
על הלך הדברים בקרב חברי ועד הארגון באותה שעה העיד התובע מס' 21, מר יונתן לוי (פרוטוקול מיום 31.10.12, עמ' 68 ש' 23 עד עמ' 69 ש' 7):
"200 איש מפגינים, חלק מ-200 איש שמפגינים נכון למועד שהגיעו להפגנה עוד לא ניתקו להם את המחשב ולא קיבלו מכתבי ביטול, למה אתם לא אומרים לאנשים האלה כמחווה של רצון טוב תלכו ותיתנו שירות לציבור.
ת. אמרתי קודם ושוב הסכמנו והבענו רצון לחזור לעבודה כולנו אבל התנאי היה לכולם. מהניסיון שלנו איתם מה שנסגר בשטח לעולם לא חוזר לעבוד. זה היה במטרה להפחיד ואנו ידענו שלא יחזירו את האנשים בשום צורה כדי להפחיד את כל ה-400 מסביב.
ש. אמרתם אנו לא מאמינים שהדואר ילך ויסגור כל כך הרבה סוכנויות כי זה לא היה באינטרס שלהם, אבל מספר סוכנויות לסגור כפי שהם עשו כדי להפחיד את האחרים בזה כן האמנו והאמנו שאת אלה שסגרו לא יחזרו לעבודה ולזה לא יכולנו להסכים.
ש. למה לא יכולת להסכים. אם יש לך אפשרות שהנזק שלך, של הקבוצה, שהנזק של הקבוצה אחד אז צריך לעשות הכל כדי לעשות אותו עשר.
ת. אני מייצג קבוצה מסוימת ואני לא יכול להעדיף מישהו מסוים.
--- סוף עמוד 133 ---
ש. למה אתה לא יכול להגיד לרוב תחזרו עכשיו אנו נדבר ונפעיל את כל הלחצים כדי להחזיר את אלה שסגרו לשם הרתעה. בדיעבד יוני אתה יודע שזה בטוח היה לעשות ככה.
ת. לא. בשנת 2005 הלכה חב' הדואר לסגור סוכנות של חברת ועד. אנו חשבנו שכל עוד כולם סגורים זה אמצעי הלחץ הטוב ביותר להחזיר את כולם לעבודה. משאים ומתנים לא צלחו."
5.3.11. בקשת חברת הדואר לצווים זמניים
כאמור, ביום 5.3.06 הגישה חברת הדואר בקשה למתן צווים זמניים, כשבד בבד עמה ובמסגרתה גם הודיעה על ביטול הסכמי ההתקשרות עם הסוכנים השובתים, שטרם קיבלו הודעה כאמור. בקשה זו התקבלה, כאמור, בו ביום.
אחת הטענות המרכזיות שהעלו התובעים בגדרי הליך זה הינה, כי בקשתה של הנתבעת לצווים זמניים הייתה קיצונית וחסרת כל פרופורציה, וכי היא מלמדת על חוסר תום לבה. ואולם, את נחיצות הבקשה, על סעדיה, יש לבחון לנוכח חומרת המצב שבו הייתה שרויה הנתבעת בימים שקדמו להגשת הבקשה, שעה שכ-186 סוכני דואר, המפעילים כמחצית מסוכנויות הדואר שהיו קיימות באותה עת, חדלו לספק שירותים לציבור והותירו בידיהם דברי דואר חיוניים, תוך שהם מצהירים, כי סגירת הסוכנויות אינה מוגבלת בזמן. בהקשר זה, די להפנות לחקירות התובעים באשר להחלטות שנתקבלו בכנס, המלמדות על הנחישות שאפיינה את הסוכנים באותה שעה "ללכת עד הסוף". לא זאת אף זאת, את הבקשה, כפי שהוגשה, יש לבחון גם לנוכח הבקשה שהגישו הסוכנים ימים ספורים קודם לכן, שבגדרה, כאמור, הבהירו כי נכונותם לשוב לעבודה סדירה מותנית בהשבת הסוכנים שכבר קיבלו מכתבי ביטול לעבודה. במצב דברים זה, אין לתמוה על שום מה הגישה הנתבעת את בקשתה לצווים זמניים, באופן בו הוגשה, וממילא אין לומר כי היא הייתה קיצונית וחסרת פרופורציה.
יש לזכור גם, כי הארגון הורה לסוכנים שקיבלו הודעות ביטול שלא להתייצב בסוכנויות, באופן שסיכל כל אפשרות לקבל מהסוכנים את דברי הדואר, הכספים, המלאי, הציוד ויתר דברי הערך שבסוכנות, אשר בהתאם להוראות ההסכם על הסוכן להשיבם לרשות מיד עם סיום ההתקשרות בין הצדדים, וכפי שאישר יו"ר הארגון, מר בני כהן (פרוטוקול מיום 25.10.12, עמ' 35 ש' 3-20):
"ש. אמרת קודם אם אני לא טועה בתשובה לשאלה על סעיף 20 לתצהירך נספח 36 לתצהיר בר-מג, אמרת שאתם נתתם הוראה לסוכנים שחשבתם או חששתם שיגיעו לסוכנויות לחתום על חוזה חדש אמרתם להם לא להגיע לסוכנויות.
ת. אמת. אני אמרתי את זה. זה היה בתאריך ביום 2.3.06 רוב או כל הסוכנויות היו סגורות.
ש. זה היה המועד שניתן צו ארעי.
ת. לא. זה המועד שהגשנו את הבקשה לצו מניעה לשופט זפט.
ש. ביום הזה ממש, ביום 2.3.06 רשות הדואר קראה לאנשים לבוא ולחתום על הסכם חדש, אם לא, לא תפתח הסוכנות של הם.
ת. ביום 2.3.06 כל הסוכנויות היו סגורות...".
--- סוף עמוד 134 ---
דברים אלה עלו גם מחקירתה הנגדית של התובעת מס' 37, הגב' אירנה (תהילה) קצ'נובסקי (פרוטוקול מיום 5.11.12, עמ' 99 ש' 5- 11):
".. היו שני שלבים.. בהתחלה אמרו לנו מהארגון לא לפתוח ולא לתת לרשות הדואר להיכנס. איתי היה סיפור אחר, קודם כל פירוק סופי כאשר היה צו מבית משפט וקבענו תאריך 19.3 אבל לפני פירוק סופי באה ריטה מדואר מרכז וקצין ביטחון והייתה הוראה לא לתת להיכנס, הם אמרו לנו רק רצינו לקחת דברי דואר כדי לחלק לאנשים ואני חשבתי שזו סיבה מוצדקת כי אנשים מחכים לדואר. הם אמרו לי תני לנו להיכנס רק כדי לקחת דברי דואר אז חשבתי שזו סיבה טובה ופתחתי, כשפתחתי לקחו הכל, קופה, מלאי, בדקו ולקחו, ואח"כ הבנתי פירוק וגם דברי דואר. לקחו הכל."
כך גם עלה מחקירתו של התובע מס' 40, מר עודד רזיאל, שסוכנות הדואר שלו נסגרה עוד ביום 27.2.06 (פרוטוקול מיום 5.11.12, עמ' 104 ש' 6-7):
"איך שבאו אלי אל הסוכנות ואמרו לי שבאו לסגור אותי התקשרתי לבני או ליוני, כנראה זה מה שההיגיון שלי אומר. אמרו לי לא לתת מלאי ולא נתתי. לא נתתי כי לא היה צו שמורה לי לתת."
כאמור, לאחר מתן הצווים הזמניים, 111 סוכנים מבין אלו שכנגדם ניתנו הצווים התקשרו עם חברת הדואר בהסכמים חדשים ובתוך כך חזרו להפעיל את סוכנויות הדואר. ליתר הסוכנים שלחה חברת הדואר מכתב ובו הודיעה על החלטת בית המשפט, תוך שדרשה מהם להתייצב בסוכנויות אותן הם מפעילים ביום 6.3.06 בין השעות 10:00-12:00 ולמסור לידיה את כל הריהוט והציוד, מלאי דברי הערך, הכספים ודברי הדואר המפורטים בצו (העתקי חלק מהמכתבים שנשלחו לסוכנים צורפו כנספח 27 לתצהיר מר בר-מג).