על הצורך בגמישות בהתאמת חוקי העבודה עמדו גם בפסיקה בהקשרים שונים, כפי שיפורט להלן. כך, למשל, נפסק בבית הדין הארצי לעבודה (עוד בשנת 1971) בעניין דב"ע לא/27-3 עיריית נתניה – בירגר, פד"ע ג' 177 (1971, בהרכב כב' השופטים הנשיא בר-ניב, סגן הנשיא לוין והשופט הרניב, פסקה 3 לפסק הדין, בעמ' 181-1822).
"המסגרת החברתית-כלכלית שבה מתקיימים היחסים שאת מהותם באים להגדיר, מהות העבודה מבחינת תהליכי הייצור ודרכי השירות, האמצעים שלהם מזדקקים, יחסה של החברה לעבודה ול'עובד' ומטרת החוק או מערכת החוקים שבהקשר ליישומם באים לקבוע את המבחן – כל אלה גורמים משתנים הם, ועם השינוי, ישתנה המבחן.
הגורמים המשפיעים על מהות היחסים המוגדרים כיחסי עובד ומעביד, אינם באים, מן ההכרח, בזה אחר זה ואין מצב אחד מחליף את האחר, בבחינת 'ישן מפני חדש תוציא', אלא שלרוב פועלים הם זה לצד זה. מכאן גם הצורך במבחן רחב וגמיש. המבחן צריך שיענה על מגוון של יחסים ונסיבות, ויהא בו מכנה משותף למעמדם של אלה השונים זה מזה...".
וכן דברים שאמרה כב' השופטת א' פרוקצ'יה בבגץ בר אילן, בסעיף 84 לפסק דינה:
"חקיקת העבודה, ובכללה חוק הסכמים קיבוציים וחוק יישוב סכסוכי עבודה, הינה חקיקת-מסגרת שתכניה הפנימיים גמישים, כמידת הגמישות הנדרשת בתחום יחסי העבודה, על הדינאמיקה והשינויים המהירים הפוקדים תחום זה מעת לעת, תחום המהווה ראי לשינויים ולתהפוכות החברתיות המתחוללים בשטח. השינויים המהירים בתחום יחסי העבודה משתקפים גם בתבניות המשפטיות שנועדו להסדיר יחסים אלה בתחום המשפט. הפרשנות התכליתית של חיקוקי העבודה מתאפיינת בצורך לגשר בין המשפט לבין צרכי החיים כפי שהם מתבטאים במציאות בשטח. עם זאת, הגמישות בפרשנות החקיקה אינה ללא גבול, היא מתוחמת על-פי קווי-המיתאר של תכלית החקיקה, ומעוגנת בניסוח המילולי ככל שהוא מסוגל לשאת את הפרשנות התכליתית.
גמישות זו חייבה הכרה הן באופני תעסוקה חדשים, הן במתן זכויות מתחום דיני העבודה למי שאינם עובדים. בתחילה, ההבחנה הייתה בין "עובד" ל"קבלן עצמאי", מאוחר יותר הצטרף "המשתתף החופשי", ובימים אלו, עת משתנות שוב צורות העבודה לעבודה מרחוק, יתכן ויהיה צורך בבחינת אופני העסקה חדשים.
על השינויים בפסיקת העבודה לאור שינויים אלו עמד כב' הנשיא ברק בדנג"ץ סרוסי (פסקה 6 לפסק דינו בעמ' 826), בציינו:
--- סוף עמוד 34 ---
"[תפישתו] של בית-הדין הארצי לעבודה, בשנים הראשונות לקיומו... הייתה כי למושג עובד יש משמעות אוניברסלית... במשך השנים רוככה גישה זו. ראשית, נקבע כי התפיסה האוניברסלית חלה אך לעניין חוקי העבודה והביטחון הסוציאלי... לאחרונה הועמדה גם גישה זו בספק, תוך שנתגלו ניצנים ראשונים לנכונות להכיר במובנים שונים של הדיבר "עובד" במסגרת חוקי העבודה והביטחון הסוציאלי... שינויים אלה בפסיקתו של בית-הדין הארצי לעבודה משקפים את המעבר מתורת משפט של מושגים (Begriffenjurisprudenz) לתורת משפט של אינטרסים (Interessenjurisprudenz), ומשני אלה לתורת משפט של ערכים (Wertungsjurisprudenz)... אכן, הגישה המקובלת עלינו הינה, כי המשפט הוא מכשיר חברתי. מושגי המשפט נועדו להגשים מטרות חברתיות. הם כלי שרת להשגת יעדים חברתיים. הם ביטוי לאיזונים הראויים בין ערכים ואינטרסים מתנגשים.... אני עמדתי על כך באחת הפרשות, בצייני: "עלינו להתרחק מתורת משפט של מושגים, שלפיה המושג התאורטי כופה עצמו על האינטרסים והערכים הדורשים הסדר נורמטיבי. עלינו לשאוף לתורת משפט של ערכים, שלפיה המושג התאורטי הוא פרי האיזון וההסדר של האינטרסים והערכים הדורשים הסדר נורמטיבי... (דנ"פ 4603/97 משולם נ' מדינת ישראל [2], בעמ' 182)."