על מגמה זו בבתי הדין לעבודה עמדו גיא מונדלק ויצחק הרפז, "בין המערכות: בחינה אמפירית של תפקיד בית הדין לעבודה בשביתות", עיוני משפט כו 145-195 (תשס"ב-2002), באמרם:
"ניתן להסביר את המעבר מהגישה הפורמליסטית [של ביה"ד לעבודה] לגישה האינטגרטיבית... מערכת המשפט ככלל עוברת לדיון המודע יותר לתוצאותיו החברתיות (תורת משפט של ערכים) ואשר מאפשרת פרשנות תכליתית".
למגמות כלליות אלו, ראו: מנחם מאוטנר, ירידת הפורמליזם ועליית הערכים במשפט הישראלי (1993), שהצביע על השינוי שחל בתפקידו של בית המשפט העליון בשנות השמונים, כשבית המשפט העליון החל לנסח את החלטותיו בשפה מפורשת של ערכים, תחת הניסיון להציג את ההכרעות השיפוטיות בשפה פנים–משפטית פורמלית. עוד ראו: מנחם מאוטנר, משפט ותרבות בישראל בפתח המאה העשרים ואחת (20088) וביקורת ספרות של שי לביא, על ספר זה: שי לביא, "ביקורת ספרים: מנחם מאוטנר, משפט ותרבות בישראל בפתח המאה העשרים ואחת", סוציולוגיה ישראלית, יב(1), 258 (תש"ע-2010).
4.3 "פריצת האוניברסליות" – מתן זכויות מתחום דיני העבודה למי שאינם עובדים
הצורך בבחינת תחולת דיני העבודה על מי שנקבע שאינם עובדים נבע, בעיקרו, משינוי בצורות התעסוקה. בעולם הישן, ההכרה במעמד עובד הייתה כבמעין סטטוס. כפי שציין כב' השופט צ' טל בבג"ץ 5168/93 מור נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נ(4) 628 (1996, להלן: עניין מור), בפסקה 2 לפסק דינו:
"מעמד של עובד הוא מעמד "קרוב לסטאטוס"... ומערכת דינים ענפה של זכויות וחובות הגנות ופריווילגיות חלה על "עובד" ביחסיו עם המעסיק, עם ארגוני עובדים ומעבידים ועם רשויות המדינה."
היינו, מי שנקבע כי הינו עובד היה זכאי למכלול הזכויות שהקנו לו חוקי העבודה, ומי שנקבע כי אינו עובד לא קיבל ולו זכות אחת. כפי שציין כב' הנשיא ס' אדלר בע"ע (ארצי) 300274/96 שאול
--- סוף עמוד 35 ---
צדקא נ' מדינת ישראל - גלי צה"ל, פד"ע לו, 625 (2001, להלן: עניין צדקא), בפסקה 5 לפסק דינו:
"שיטת המשפט הישראלית הכירה בסוגים שונים של מבצעי עבודה אישית. סוגי מבצעי העבודה הנוגעים לענייננו הם: "העובד", "המשתתף החופשי" ו"העצמאי". הלכה פסוקה היא שרק "עובד" זכאי לזכויות ולהגנות שמקנה משפט העבודה, ואילו "משתתף חופשי" ועצמאי אינם זכאים להן."
מאוחר יותר, עם התפתחות צורות העסקה שונות, החלו בתי הדין לעבודה לבחון החלת זכויות מסוימות מתחום דיני העבודה גם על מי שאינו עובד.