--- סוף עמוד 149 ---
הסוכנות לעבוד עד לשעה 14:30 (ראו הנתונים המתייחסים לאשנבים מס' 439982, 439990, נספח מס' 1 לתצהירו של מר מטלוב).
בחקירתו הנגדית עומת התובע מס' 32 עם נתוני חברת הדואר, שמהם עולה, כאמור, כי ביום 28.2.06 הסוכנות נסגרה בשעה 10:20. או אז, שינה את גרסתו וטען, כי תקשורת המחשבים נותקה כבר ביום 28.2.06. אולם, בהמשך אישר, כי יתכן שעדותו לא מדויקת (פרוטוקול מיום 1.11.12, עמ' 81 ש' 11 עד עמ' 82 ש' 24):
"ש. אתה השתתפת בעיצומים יחד עם כל יתר הסוכנים.
ת. השתתפתי בפגישות, לא סגרתי את הסוכנות, השתתפתי אחרי שעות העבודה. הסוכנות שלי הייתה [פתוחה] בין 08:30 עד 14:30 והשתתפתי אחר הצהריים. בכנס של יום 1.3.06 השתתפתי אבל אי אפשר היה לעבוד כי סגרו לי את המחשב.
ש. זה נכון שאתה מתחיל את יום העבודה אתה פותח מאזן ומסיים אותו סוגר את המאזן.
ת. נכון.
ש. ביום ג' 28.2.06 מתי היית צריך לסגור מאזן.
ת. 14:30.
ש. אתה גם יודע שהמחשב שלך מחובר ישירות לדואר, הם רואים בכל רגע נתון מתי אתה פותח ומתי אתה סוגר מאזן.
ת. נכון. תקשורת ישירה.
ש. בניגוד למה שאתה אומר ביום 28.2.06 לפי הדואר מאזן שלך נפתח 07:38 ונסגר בשעה 10:20. זה אומר שאתה סגרת את הסוכנות 4 שעות לפני המועד שהיית צריך לסגור.
ת. זה לא אומר שום דבר, אם פתחתי אולי הדואר סגר את התקשורת, כי אני פותח בשעה 07:30.
ש. אם היו סוגרים לך בשעה 10:20 היית מרים טלפון.
ת. התקשרי ואמרו לי כרגע שסוגרים מחשב בגלל שיש עיצומים או משהו כזה.
ש. הייתה מודעה על דלת הסוכנות.
ת. שום דבר. ביום 28.2.06 לא היה, וגם לפני לא היה. התקשרתי אליהם ישירות כדי לראות מה קורה. עבדתי רגיל אך חלק מהפעילות של הדואר הוא חלוקת דואר, מסירת רישומים ומשלוח. טלפנתי אליהם ישירות, למי שהיא הייתה אחראית על האשנבים, אמרו לי כרגע סוגרים את כל התקשורת כיוון שיש עיצומים ומחכים להחלטת ביהמ"ש.
ש. יכול להיות שאתה מתבלבל בימים.
ת. יכול להיות שאני לא מדייק.
ש. אני מדבר על יום 28.2.06 חמישה ימים לפני שהדואר פנה לביהמ"ש.
ת. לא אני יזמתי את הסגירה אני גם לא יכול ליזום.
ש. הדואר אומר שאתה סגרת את המאזן ביום 28.2.06 בשעה 10:00.
ת. כנראה שביקשו ממני לסגור. יש לי שתי עובדות שהיו עובדות.
ש. פעם ראשונה בתיק זה שסוכן בא ואמר אני לא סגרתי במקום שאחרים סגרו, זה לא מסתדר עם מה שהיה בזמן אמת. בזמן שזה קרה לא פצית [צ"ל עשית] כלום.
ת. התקשרתי ואמרו לי לסגור את המסד, הדואר מחליט בשבילי מה לעשות.
ש. פנית לביהמ"ש והגשת בר"ע לעליון כתוב בה במפורש גם בשמך, מה-28.2 החלה שביתת הסוכנים, לא נאמר לצד זה שאתה במקרה לא התחלת את שביתת הסוכנים, לפי הנתונים של הדואר אתה סגרת מאזן בשעה 10:20, זה לא מסתדר אני לא עשיתי זאת.
ת. בטוח שהשתתפתי בעיצומים אבל הוראת הסגירה באה מהדואר. אם הדואר אומר לי לסגור את המסד ועושה סגירת סוף יום.
ש. קיבלת טלפון ממישהו שאמר לך עכשיו אליק סגור את המאזן.
ת. כן, נכון.
ש. מי אמר לך.
ת. מי שהייתה אחראית בשנת 2006 על האשנבים. אפשר לברר.
--- סוף עמוד 150 ---
ש. בסעיף 10 לתצהירך – אתה אומר ביום 28.2 פעלה הסוכנות כרגיל וביום 1.3 ניתקה חב' הדואר את תקשורת המחשבים. לפי מה שאתה אומר בתצהיר אף אחד לא ביקש ממך ביום 28.2 תסגור יש הוראה, ההיגיון אומר שאתה סגרת את המאזן ביום 10:20 כדי להשתתף בעיצומים.
ת. כל העיצומים היו אחר הצהריים.
ת. בשאר הימים היו אחר הצהריים, אך ביום 28.2 ו-1.3 היו סגורים כל היום.
ת. ההוראה של הסגירה, הבנות נשארו להפעיל את הדואר רגיל למעט מסד נתונים, חלוקת דואר וכל זה. הסגירה של סוף יום אני עושה בד"כ, למחרת אי אפשר היה להיכנס..".
בשים לב לאמור, ומאחר שגם התובע מס' 32 לא הביא כל ראיה שיש בה כדי לתמוך בגרסתו, כי הסוכנות פעלה ביום 28.2.06, בדמות מאזנים, חשבונית, קבלה או כל אסמכתא שהיא, לרבות עדות אחת מהעובדות שעבדה לגרסתו בסוכנות באותם ימים, יש לדחות את גרסתה לפיה הסוכנות פעלה כרגיל בכל ימי העיצומים.
הנה כי כן, כל התובעים, כולם, ללא יוצא מן הכלל, סגרו את סוכנויות הדואר לקבלת קהל, ולו באופן חלקי, במהלך חודשים פברואר ומרץ בשנת 2006.
לאחר שעמדתי על הראיות, אעבור לניתוח המשפטי.
פרק שישי:
- על דיני החוזים, הדואליות הנורמטיבית, והחלת נורמות מתחום המשפט הציבורי על גופים במשפט הפרטי, על הגינות, תום לב, חוזי רשות, חוזי יחס, והשלכות סוגיות אלו במקרה שלפניי
מניתוח הראיות לעיל עולה, כי אמנם בתחילה נוהל מו"מ בתום לב מצד הרשות ומעט פחות בתום לב מצד הארגון, אך לקראת הפיכת הרשות לחברה, החל בינואר 2006, שני הצדדים, או במדויק יותר: חברת הדואר, מצד אחד, ומר בני כהן מטעם סוכני הדואר, מהצד השני, הסלימו את המצב מיום ליום, ואף ניתן לומר משעה לשעה. איומים של הסוכנים נענו במכתבים מאיימים מצד רשות הדואר, סגירה חלקית של הסוכנויות הביאה לביטול חוזים עם חלק מהסוכנים, וכך הלאה.
המערכת החוזית בין הצדדים, כפי שאפרט, נמשכה שנים רבות, במקרים מסוימים עשרות שנים. החוזים מוארכים אוטומטית, על פי הוראותיהם, משנה לשנה. מדובר במה שנקרא חוזה יחס. המערכת החוזית בין הצדדים מחייבת שיתוף פעולה על בסיס קבוע, ונראה כי כך התנהלו הדברים במהלך השנים. בנוסף, הנתבעת היא חברה ממשלתית, כשבחלק ניכר מהאירועים נשוא תיק זה הייתה עדיין רשות ממשלתית, ומכאן עולה השאלה מהן החובות המוטלות עליה ככזו.
על רקע דברים אלו, ועל רקע ניתוח הראיות לעיל, יש לבחון את הטענות להפרה של התובעים את ההסכם, מזה, ושל הנתבעת, מזה, ולבחון מה התוצאות המשפטיות של ההתנהלות הלוחמנית
--- סוף עמוד 151 ---
של רשות הדואר, מזה, ומר בני כהן ושותפיו לוועד הסוכנים, מזה, התנהלות שבאה חלף נורמות ראויות של שיתוף פעולה ותום לב.
כפי שעולה מהניתוח לעיל, התובעים, כולם, סגרו את הסוכנויות בניגוד מפורש להוראות הסכמים עם הנתבעת, ובכך הפרו את הסכמי ההתקשרות עם הנתבעת הפרה יסודית. מועדי פתיחת הסוכנויות היו בין הסעיפים שנקבעו כי הפרתם תהווה הפרה יסודית של ההסכם, וקביעה זו היא סבירה שכן, זהו לב לבו של השירות, לב לבה של ההתקשרות בין הצדדים. כפי שפרטתי לעיל, טענות התובעים בנוגע לסגירת הסוכנויות, לפיהן עשו זאת במסגרת מעין שביתה, נדחו. מכאן, כי לחברת הדואר עמדה הזכות לבטל את החוזים בגין הפרה יסודית.
עם זאת, טוענים התובעים, כי בביטול החוזים לא פעלה חברת הדואר בתום לב וכי בניגוד לאופן פעולתה הכוחני שתואר לעיל, בסגירה המיידית של הסוכנויות, היה עליה לערוך שימוע פרטני לכל אחד מהתובעים. בהפרת חובה זו, טוענים התובעים, הפרה הנתבעת את החוזה עמם. חובה זו, כך טוענים התובעים, קמה להם מכוח המשפט המנהלי, משפט העבודה או המשפט החוקתי, כפי שהוא בא לידי ביטוי בדיני החוזים והנזיקין. התובעים תובעים פיצוי בגין הפרת חובה זו, במסגרת התביעה העיקרית.
במסגרת התביעה שכנגד, טוענת חברת הדואר לנזקים שגרמו הסוכנים, בעיקרם מסגירת הסוכנויות כחלק ממאבקם. בהמשך פסק הדין, אדון בתביעה שכנגד לגופה. התובעים, במענה לתביעה שכנגד, מכחישים כי נגרמו נזקים לחברת הדואר, אך מוסיפים, כי ככל שנגרמו נזקים כאלו, הרי שמי שגרם להם בפועל היא חברת הדואר עצמה, בכך שסגרה, כפי שתואר לעיל, באופן מידי את הסוכנויות. למעשה טוענים התובעים לאשם תורם בשיעור של 100% של חברת הדואר.
לאור טענות הדדיות אלו, ובטרם אבחן את טענות התובעים בנוגע להפרת חובת השימוע בהקשר של התביעה העיקרית, ובדבר האשם התורם של חברת הדואר לנזקיה, במסגרת התביעה שכנגד, יש לעמוד על תכליות דיני החוזים, על החובות המוטלות על הצדדים בחוזים בכלל, בחוזי יחס בפרט, וכאשר צד אחד היא רשות או תאגיד ציבורי. אפתח בניתוח זה. לאחר מכן אבחן את טענת התובעים בנוגע לשימוע.
6.1 נורמות של הגינות ותום לב – החלת נורמות מהמשפט המנהלי (והחוקתי) על גופים במשפט הפרטי, וייבוא נורמות חוקתיות למשפט הפרטי
כפי שפתחתי ואמרתי – החלת עקרונות צדק, הגינות ותום לב במשפט הפרטי היא התמה המרכזית העולה בכל הסוגיות המשפטיות המתעוררות בתיק זה. בעבר, חובות ההגינות ותום הלב הוטלו על הרשות כנאמן הציבור רק בגדרי המשפט המנהלי, ובמקביל, ראו בחיובים החוזיים חיובים המבוססים בעיקרם על חופש הרצון של הצדדים, ראו בהם חיובים מוחלטים
--- סוף עמוד 152 ---
ומיעטו להתערב בהם. שתי פרדיגמות אלו השתנו באופן ניכר בשל שינויים כלכליים וחברתיים הן גלובליים, הן מקומיים.
אשר לדיכוטומיה בין המשפט הפרטי לציבורי, זו התחלפה, כאשר הן בספרות המשפטית, הן בפסיקה, עמדו על כך שיש להחיל חובות מהמשפט הציבורי על גופים שונים במשפט הפרטי, בהם חברות ממשלתית וגופים דו מהותיים, וזאת באמצעות עיקרון הדואליות הנורמטיבית (ראו דפנה ברק-ארז, "משפט ציבורי ומשפט פרטי – תחומי גבול והשפעות גומלין", משפט וממשל ה', 95, 105 (תש"ס, להלן: ברק ארז, משפט ציבורי ומשפט פרטי), בעיקר הניתוח בעמ' 105 והאסמכתאות שם). מרבית המבחנים שנקבעו כדי להחיל נורמות על גופים דו מהותיים נועדו להתמודד עם תופעת ההפרטה, ולקבוע תחולת חובות על גופים הדומים במעמדם לרשות שלטונית (ראו: דפנה ברק-ארז, אחריות אזרחית של גופים ציבוריים: דואליות נורמטיבית, משפט וממשל א' 275 (תשנ"ג); דפנה ברק-ארז, "זכויות אדם בעידן של הפרטה" עבודה, חברה ומשפט ח' 209 (20011) וכן רונית דוניץ-קידר, "לא פרטי, לא ציבורי: לקראת תפישה חדשה של אחריות", משפטים מג' 1127 (תשע"ג-2013, להלן: דוניץ-קידר, לא פרטי, לא ציבורי, עמ' 1142 והאסמכתאות בה"ש 37 ו-38).
בנוסף, ובמקביל, חלחלו עקרונות ותפיסות יסוד מן התחום הציבורי אל התחום הפרטי. הפסיקה אימצה באמצעות מודל התחולה העקיפה את תחולתן של זכויות אדם חוקתיות גם על גופים פרטיים. היינו, תחולת זכויות האדם המוגנות במשפט הפרטי איננה ישירה אלא מבוצעת דרך דוקטרינות ומונחי שסתום, כמו תום לב במשפט הפרטי (ראו: ברק ארז, משפט ציבורי ומשפט פרטי, הניתוח בעמ' 111 והאסמכתאות שם כן ראו:דוניץ-קידר, לא פרטי, לא ציבורי, עמ' 1140 והאסמכתאות בה"ש 31).
דוניץ-קידר, לא פרטי, לא ציבורי, עומדת על השינויים ביחסי הכוחות בשדה העסקי והציבורי. לטענתה, יש התעצמות הכוח של התאגידים הגדולים כמו גם נסיגת המדינה ממתן שירותים ומוצרים על דרך של הפרטה. מגמות אלו, מחייבות, לדעתה, שינוי הפרדיגמות, כמו גם מודל חדש לתפיסת האחריות. לטענתה (שם בעמ' 1130), יש לזנוח את האבחנה בין משפט פרטי לציבורי ולאפשר דיון קונקרטי בסטנדרט הראוי בכל מקרה לפי נסיבותיו ובהקשר הרלבנטי. לטעמה, יש לאפשר תחולה נרחבת של נורמות מוגברות על גופים פרטיים המצויים בעמדת השפעה ממשית על עיצוב המרחב הציבורי. בחינת החובות צריכה לנבוע לא מהיותו של גוף פרטי או ציבורי אלא על פי מידת השפעתו של הגוף הנדון על המרחב הציבורי. לדבריה, בתי המשפט נמנעו מהחלת נורמות ציבוריות על תאגידים גדולים, כיון שלא ראו בהם גופים דו מהותיים (שם, בעמ' 1141 והאסמכתאות בה"ש 34). בדומה, אמנון רובינשטיין וערן דוידי, "המדינה היא לא עסק פרטי", בתוך: ספר דניאל – עיונים בהגותו של פרופ' דניאל פרידמן, 855 (נילי כהן ועופר גרוסקופף, עורכים, תשס"ח-2008, להלן: ספר דניאל), דנים במאמרם בהחלת נורמות ציבוריות על חברות
--- סוף עמוד 153 ---
ממשלתיות וגופים דו מהותיים, ומסכמים בשאלה האם יש להחיל זאת גם על חברות פרטיות גדולות במודל התחולה העקיפה.
אני סבורה, כי בהחלט יש מקום לשקול עמדה לפיה, לאור מעורבותם ההולכת וגוברת של תאגידים פרטיים במשק, בכל תחום ותחום מחיינו, יש לחייב את אותם תאגידים בחובות הגינות מוגברים. אולי לכך ניתן לתרגם את הדרישה ל"צדק חברתי", שעלתה בשנים האחרונות. דרישה לפיה הרשויות בעיקר, אך גם התאגידים הגדולים, ינהגו בהגינות כלפי האזרח הקטן. יש לשקול הרחבה זו בבוא היום.
עם זאת, בעניינו לא דרושה הכרעה, שכן, במקרה שלפניי, מדובר ברשות שעד ליום 1.3.06 הייתה רשות ממשלתית ממש, ומאותו מועד שירותי הדואר הוסדרו באמצעות חברה ממשלתית מכוח חוק. די בכך כדי לקבוע, כי על הנתבעת, חברת הדואר, חלות חובות מוגברות מן המשפט הציבורי (על הדואליות הנורמטיבית ותחולת חובות מהמשפט הציבורי על רשות הפועלת במשפט הפרטי ראו: אהרן ברק, "הרשות הציבורית במשפט הפרטי", בתוך: ספר דניאל, 845 וכן: אסף הראל: "גופים דו מהותיים: גופים פרטיים במשפט המנהלי", 101 (2008)).
להלן אדון בבסיס הרעיוני המשתנה (או המתרחב) לדיני החוזים, כדי לכלול בדינים אלו עקרונות הגינות ותום לב. בהמשך, אפרט לעניין החלת חובות מהמשפט המנהלי על גופים דוגמת הנתבעת שלפניי, ובמסגרת הפרק על השימוע אפרט לעניין חלחול זכויות מהמשפט המנהלי והחוקתי למשפט הפרטי דרך מונחי שסתום אולם, כאמור, בפרפרזה על דברי ר' הלל הזקן, בדבריו פתחתי: צדק, הגינות ותום לב ביחסים חוזיים הם כל התורה כולה. היישומים שונים, ועל כך להלן.
6.2 הבסיס הרעיוני (המשתנה) לדיני החוזים
על הבסיס הרעיוני לדיני החוזים, על תכליות החוזה ועל הערכים החברתיים שדיני החוזים משקפים, נכתבו כתבים רבים מני ספור על פני ימי ההיסטוריה. כמובן, שבמסגרת פסק הדין אין מקום לעמוד על הדברים ולו בקליפת אגוז.
עם זאת, לצורך פסק הדין שלפניי ברצוני לעמוד על הדגשת בסיס האמון כבסיס לחוזים ועמו הדגשת חובת תום הלב בביצוע חוזה, כמקדמת רעיון זה של אמון. כפי שציינתי, דרישות האמון ותום הלב מוגברות בחוזים כדוגמת החוזה שלפניי שהינו, כפי שאפרט, חוזה יחס, שצד אחד לו היא רשות ציבורית (רשות הדואר) או תאגיד ציבורי (חברת הדואר שבאה בנעליה). יש לעמוד על התכליות שבבסיס דיני החוזים, שכן התכליות שביסוד החוזה משליכות על תחימת היקף החובות המוטלות על הצדדים לחוזה, הן מכוח הוראות החוזה, הן מכוח הדין. עמד על כל פרופ' ברק בספרו: פרשנות במשפט, חלק רביעי, פרשנות החוזה 96 (תשס"א-2001):
"ביסוד דיני החוזה מונחת תורת החוזה. זוהי תורה המבקשת להסביר את מהות החוזה ואת תפקידו בחברה. זו תורה המבקשת ליתן תשובה לשאלה מדוע