"כאמור לעיל, הפסיקה גרסה עד כה כי "משתתף חופשי" אינו זכאי לזכויות או להגנות שמקנה משפט העבודה. לדידי, יש לשנות את ההלכה הזו. היום קיימת
--- סוף עמוד 37 ---
קבוצת מבצעי עבודה הממוקמים מחוץ למעגל ההגנה של משפט העבודה, ולדידי יש להעניק להם חלק מאותן זכויות. על-אף שאין זה נכון להעניק לכל "משתתף חופשי" מלוא זכויות של עובד, כן אין זה הוגן לשלול ממנו את כל אותן הזכויות. מחד – אין ל"משתתף חופשי" מספיק סממנים כדי להגדירו כ"עובד" ובמידה מסוימת הוא מנהל עסק זעיר של מתן שירות אישי מקצועי; מאידך – במקרים רבים "המשתתף החופשי" אינו "עצמאי" וקיים בינו לבין מקבל עבודתו תלות כלכלית ומאפיינים מסוימים של "עובד". זאת ועוד, ההלכה הקיימת, הובילה לתוצאות בלתי רצויות ונוגדת את המדיניות החברתית התואמת את הערכים של החברה הישראלית. לדידי, את העיוותים שנגרמו ל"משתתפים החופשיים" יש לתקן באמצעות הענקת חלק מהזכויות וההגנות שמקנה משפט העבודה, וזאת באמצעות מבחן התכלית."
בהמשך קבע, כי יש לבחון את מעמדו של מי שאינו עובד (באותו עניין משתתף חופשי) ואת תכלית חוקי המגן הרלבנטיים ולבחון, האם לאור תכלית חוקי המגן, יש להרחיבם, בנסיבות נתונות, גם על מי שאינו עובד. כך קבע באותו עניין, כי גם משתתף חופשי זכאי להגנות חוק הגנת השכר, שכן משתתף חופשי, כמוהו כעובד, תלוי בקבלת שכרו במועד שכן הוא מהווה עבורו מקור יחיד או עיקרי לפרנסתו.
כב' השופטת נילי ארד הייתה סבורה כי מדובר בעובד, עם זאת, עמדה, לאור דבריו של כב' הנשיא אדלר, על המגמה של פריצת האוניברסליות (שם בסעיף 20 לפסק דינה):
"מזה זמן מסתמן שינוי בתפיסה האוניברסלית של המושג "עובד" כפי שהייתה נקוטה בבית-דין זה ובמשמעות ה"מקצועית" שניתנה לו, בחינת "טרמינוס טכניקוס", לפיה נקבע, כי לא נמצא בהלכה ולא בפסיקה "כי יתנו למונח 'עובד' משמעות משתנה מחוק לחוק... [וכי] הכלל הוא, כי מי שהינו 'עובד' במשמעות שהמשפט נתן למונח – הינו עובד לכל דבר, ומי שאינו עובד במשמעות האמורה אינו 'עובד' כלל".... בפסיקתו האחרונה של בית-הדין הארצי וכן גם בפסיקתו של בית-המשפט העליון, נשמעות גישות חדשות, המצביעות על מגמה של השתחררות מן הגישה האוניברסלית ה"טוטאלית" ושל נטיה אל עבר הפרשנות התכליתית, לפיה נקבעים מעמדו של המועסק וזכויותיו לאור נסיבותיו של המקרה הספציפי אל מול תכליתו של החוק."
אך לאור הכרעתה, כי מדובר בעובד, היא לא נדרשה להכרעה באותו עניין. כב' השופט עמירם רבינוביץ התנגד לכך מפורשות. בסעיף 8 לפסק דינו הוא מציין: