מאז, בשורה ארוכה של פסקי דין, הן בערכאות השונות בבית הדין לעבודה, הן בבג"ץ, נבחנה השאלה האם יש ליתן זכויות מכוח דיני העבודה למי שאינם עובדים, על סמך תכלית החקיקה הספציפית מזה, והיחסים עם המועסק, מזה.
ב. הבסיס הרעיוני
כפי שאראה להלן, הבסיס הרעיוני להחלת זכויות מחוקי המגן בתחום העבודה על מי שאינם עובדים נבע בעיקרו מהצורך להגן על אותם מועסקים שהועסקו בפועל כעובדים, אך בתבניות העסקה שונות. החשש היה, כי מעבידים בוחרים צורות תעסוקה מסוימות כדי לשלול ממועסקים את זכויותיהם.
כך, למשל, בדנג"ץ סרוסי נדון עניינו של סגן ראש מועצה שתפקידו הסתיים לאחר שנתיים (בשל נפילת הקואליציה), ותבע דמי אבטלה. מדובר בדיון נוסף לאחר שבתי הדין לעבודה בשתי ערכאות דחו את התביעה ובגץ במותב תלתא סבר שאין מקום להתערב. הנושא נדון במותב של שבעה שופטים שקבעו (ברוב דעות כב' הנשיא א' ברק, כב' המשנה לנשיא ש' לוין, וכב' השופטים א' מצא, מ' חשין, י' זמיר וד' דורנר, כנגד דעתה החולקת של כב' השופטת ט' שטרסברג-כהן), כי התובע זכאי לדמי אבטלה. אמנם, כפי שציינתי לעיל, באותו מקרה נקבע, כי לצורך חוקי המגן בעבודה המדובר במי שנחשב לעובד, אולם נבחנה התכלית הסוציאלית של דמי אבטלה בהקשר של נבחר ציבור. וכך ציין כב' הנשיא א' ברק בפסקה 13 לפסק דינו (בעמ' 832):
--- סוף עמוד 39 ---
"התכלית המונחת ביסוד ביטוח אבטלה אינה מתיישבת עם הגישה, כי מי שהועסק מכוח הדין אינו מבוטח בביטוח אבטלה. הטעמים המונחים ביסוד ביטוח האבטלה חלים באותה מידה הן לעניין מי שמועסק מכוח הדין והן לעניין מי שמועסק שלא מכוח הדין. אכן, גם מי שמועסק מכוח הדין – כגון העותר שלפנינו – איבד את מקור מחייתו לאחר שנאלץ לעזוב את עיסוקו; גם על רמת חייו שלו יש להגן; גם על קיומו שלו בכבוד יש לשמור. האופן שבו החלה ההעסקה אינו רלוונטי כלל לצורך בתמיכה למי שאיבד את פרנסתו. בגישתו של בית-הדין הארצי לעבודה בסוגיה זו נפלה אפוא טעות מהותית, אשר הצדק דורש את תיקונה. כמובן, אין להסיק מדברינו כי כל נבחר או כל ממונה נופלים בכל הנסיבות בגדרו של ביטוח האבטלה. הכול תלוי בהחלת חוק הביטוח הלאומי על הנסיבות המיוחדות של המקרה. דעתנו הינה כי לעניינו של סגן ראש-מועצה מקומית, שאיבד את מקור פרנסתו, מגיע ביטוח אבטלה כמו לכל מועסק אחר במועצה המקומית."
דוגמא אחרת היא בגץ 1163/98 עפר שדות נ' שירות בתי הסוהר, פ"ד נה(4) 817 (2001), שם נדונה השאלה, האם זכאים אסירים לשכר מינימום בגין עבודתם במהלך ריצוי עונשם. באותו עניין אחד האסירים עבד בבית המעצר אבו כביר ושניים אחרים במסגרת מפעלים פרטיים שהוקמו בתוך בית הסוהר. האסירים עבדו על פי הסדר הקבוע בסעיף 48(א) לחוק העונשין, המחייב אסירים לעבוד בתקופת מאסרם. השאלה שנדונה הייתה האם הינם עובדים והאם יש להחיל עליהם את הוראות חוק שכר מינימום. נקבע, כי הן לאור ההסדר המיוחד בחוק העונשין, ובעיקר לאור תכלית חוק שכר מינימום, אין להחיל את החוק על אסירים. כב' השופט י' זמיר העלה את השאלה האם יש להחיל את הוראות חוק ביטוח לאומי על אסירים (פסקה 22 לפסק דינו בעמ' 8355):