"האם אף-על-פי-כן התכלית של חוק שכר מינימום מצדיקה את החלת החוק על אסירים? חוק שכר מינימום, כמו חוקי מגן אחרים בתחום יחסי העבודה, מניח כי העובד נמצא בדרך-כלל בעמדה של חולשה כלפי המעביד, וכי לכן העובד נזקק להגנת החוק כדי לקבל מן המעביד שכר הוגן ותנאים ראויים. על רקע המתח שבין האינטרסים הכלכליים של המעביד מזה ושל העובד מזה החוק מתערב ביחסי העבודה כדי למנוע בעד המעביד לנצל יתר על המידה את יתרון הכוח הכלכלי שלו."
כב' השופט זמיר עומד על תכלית חוק שכר מינימום לפיה אדם זכאי להתפרנס מעבודתו בכבוד, ועל כן יש לקבוע שכר מינימום במסגרת מדיניות של מלחמה בעוני, כך שעבודתו של עובד תספק את צרכיו וצרכי משפחתו. לאור תכלית זו קבע, כי כיוון שאסיר מקבל כל צרכו בכלא, ואמצעים אחרים ניתנים למשפחתו, אין מקום להחיל את חוק שכר מינימום על אסירים (פסקה 22 לפסק דינו עמ' 836):
"האם התכלית של חוק שכר מינימום... הולמת עבודת אסירים? עבודת אסירים נבדלת מעבודה רגילה, ולכן תכלית החוק אינה הולמת עבודת אסירים. ראשית, עבודה רגילה מתבססת בעיקר על אינטרסים כלכליים של המעביד, מצד אחד, ושל העובד, מצד אחר... עבודת אסירים מתבססת בעיקר לא על אינטרסים כלכליים, אלא על אינטרסים אחרים... שנית, בעבודת אסירים, שכר המינימום אינו נדרש כדי לספק את הצרכים הבסיסיים של האסיר או כדי לאפשר לו להתפרנס מן העבודה בכבוד, שהרי ממילא הוא מקבל את הצרכים הבסיסיים שלו משירות בתי הסוהר, ללא תשלום, גם אם אינו עובד כלל... אולם ישאל השואל, האם אין מקום לשלם לאסיר שכר מינימום כדי שיוכל לפרנס את משפחתו? התשובה ניתנת בחוק הבטחת הכנסה.... אם אדם נמצא במעצר או במאסר 30 ימים רצופים, או שהוא נמצא במאסר על-פי פסק-דין שדן אותו למאסר של שלושה חודשים לפחות, בן-זוגו יהיה זכאי לגימלה לפי חוק הבטחת הכנסה
--- סוף עמוד 40 ---
. המסקנה היא שגם מבחינה זאת אין התכלית של חוק שכר מינימום מצדיקה את החלת החוק על אסירים."
בדנג"ץ 10007/09 יולנדה גלוטן נ' בית הדין הארצי לעבודה (2013), נדונה השאלה האם יש מקום להחיל את הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה על עובדי סיעוד. נקבע בהרכב של תשעה שופטים (מפי כב' הנשיא א' גרוניס ובהסכמת כב' השופטים א' רובינשטיין, ס' ג'ובראן, ח' מלצר וי' דנציגר, בניגוד לדעתם החולקת של כב' המשנָה לנשיא מ' נאור וכב' השופטים ע' ארבל, א' חיות ונ' הנדל), כי אין מקום להחלה כזו. המחלוקת בין השופטים מורכבת, אך בעיקרה משקפת את הקושי בהתאמת מתכונת עבודתם של עובדי הסיעוד המתגוררים בבית מעבידם למסגרת החוקית הקבועה בחוק שעות עבודה ומנוחה, המבוססת על מודל העסקה שונה לחלוטין. השופטים עמדו על הבסיס הרעיוני לחוק שעות עבודה ומנוחה, וקבעו כי הוא אינו מתאים לצורת העסקה של עובדי הסיעוד. עם זאת, היו ערים לקושי של עובדי הסיעוד מזה, ולמצוקתם של המטופלים הסיעודיים מזה, וקראו כולם להתערבות המחוקק. לא ארחיב לגוף המחלוקת (לניתוח פסק הדין בכל הערכאות ראו: אלישבע ברק, תום לב, בעמ' 96), אך גם במקרה זה, התעוררה השאלה האם יש להחיל חוק מגן בעבודה על עובדים שצורת העסקתם אינה מתאימה ולא עמדה בבסיס החוק. עם זאת, לאור התוצאה, ראה כב' הנשיא א' גרוניס להדגיש (בפסקה 22 לפסק דינו, בעמ' 111), כי: