עוד ראו לעניין זה הניתוח של כב' השופטת אלישבע ברק בעס"ק 1003/01 ההסתדרות הכללית נ' אי.סי.איי בע"מ פד"ע לו 289, כן ראו: Trade Union Labour Relation (Consolidation Act 1992, Ch. 11 Sec. 188). עוד ראו: ע"ע (ארצי) 93/07 ארבל – נ.א.ס.ס נוירומסקולר אלקטריקל סטימיולישין סיסטמס בע"מ (2008) וע"ע (ארצי) 378/08 פרג'ון – חברת הדואר (20088).
עוד נקבע במשפט העבודה, כי אין די בדיונים כלשהם בשאלת סיום יחסי העבודה אלא יש לקיים הליך שימוע כהלכתו. בעניין גוטרמן חויב שימוע לפני החלטה סופית לא לקדם מרצה במוסד אקדמי על אף שלהחלטה קדמו הליכים ובירורים בוועדות אקדמיות שונות; בע"ע (ארצי) 1349/01 אסחאק נ' מדינת ישראל (2004), חויב שימוע במקרה בו דובר בפיטורי מורה שעניינה נדון והיו דיונים עם מפקחים פדגוגים ואף ועדה פריטטית.
לפיכך, אין לקבל טענה זו של חברת הדואר.
לאור כל האמור לעיל, אני דוחה את כלל טענות חברת הדואר לפיהן לא היה עליה לקיים שימוע וקובעת כי חברת הדואר הפרה את חובתה לקיים שימוע ופגעה בזכות התובעים להשמיע את קולם ולהעלות את טענותיהם בטרם הביטול, כל אחת ואחד באופן אישי. מדובר בזכות חוקתית שהיא חלק מכבודו של אדם, חלק מכבודם של כל סוכנת וסוכן דואר. כעת אעבור לדון בשאלת הסעד.
7.4.4 הסעדים בגין הפרת חובת השימוע
כפי שציינתי לעיל, הזכויות החוקתיות נקלטו במשפט הפרטי באמצעות מושגי השסתום. במקרה זה, באמצעות חובת תום הלב בקיום חיובים הנובעים מחוזה – זכות הביטול שקמה לחברת הדואר שעה שהתובעים הפרו את החוזה עמה. השאלה מהו הסעד שיש ליתן בגין כך.
בעניין צוריאל, נחלקו כאמור, כב' השופטים י' עמית וד' ברק ארז בשאלה האם ניתן לתת פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה (כפגיעה בזכות חוקתית) מכוח דיני החוזים. כב' השופט עמית סבר, כי יש די תרופות בדיני החוזים, ואין "לעקוף" תרופות אלו באמצעות קביעת ראש נזק נוסף של פיצויים
--- סוף עמוד 211 ---
בגין פגיעה באוטונומיה. כב' השופט עמית הפנה במיוחד לסעיף 13 לחוק התרופות ולפיו ניתן לפצות את הנפגע מהפרת חוזה גם בגין נזק לא ממוני.
אולם, בענייננו אין מנוס ממתן פיצוי מכוח הפגיעה בכבודם של העובדים, כתוצאה מהפעלת זכות הביטול בחוסר תום לב תוך אי קיום שימוע. שכן, במקרה זה התובעים הם שהפרו את החוזה, ועל כן התרופות החוזיות אינן עומדות להן. מי שנפגע כבודם הם דווקא מפרי החוזה.
הסעד בגין הפרת חובת השימוע הוא סעד עצמאי, העומד על רגליו הוא. אמנם, הסוכנים הפרו את החוזים הפרה יסודית, ולחברת הדואר קמה זכות ביטול. אולם, זכות הביטול לא הופעלה בתום לב, וזאת בלשון המעטה. אופן הביטול, כפי שיפורט להלן, היה פוגעני במיוחד. רק קביעה שתחייב בפיצוי בגין הפרת זכות השימוע ופגיעה בכבודם של הסוכנים, תעביר מסר ברור בדבר חשיבות הזכויות החוקתיות.
סעיף 39 לחוק החוזים מחייב לפעול בתום לב, אך אינו קובע מהי הסנקציה להפרת חובה זו.
גבריאלה שלו ויהודה אדר, דיני חוזים – התרופות (התשס"ט-2009) עומדים על תוצאות אפשריות להפרת חובת תום הלב, בפסקה 4.30, עמ' 124:
"עקרון תום הלב וכללי הפרשנות של חוזים הם מוסדות משפטיים בעלי השפעה מכרעת על עיצוב פניהם של דיני החוזים בישראל. מוסדות אלה עשויים למלא תפקיד חשוב בריכוך האחריות החוזית ובהגמשתה, באופן שהטלתה תתאם תחושות של צדק ומוסר כפי שבית המשפט תופש אותם מעת לעת."
כב' הנשיא א' ברק עמד על כך בבגץ שירותי תחבורה, בפסקה 12 לפסק דינו, בעמ' 838:
"סעיף 39 לחוק החוזים אינו כולל כל הוראה באשר לתוצאות נובעות מתוך כך, שבעל חוזה אינו מקיים את החוזה בתום-לב ובדרך מקובלת. אין משמעות הדבר, כי זו חובה מוסרית בלבד, שאין לה נפקות משפטית. היעדר הוראה באשר לתוצאות הנובעות מאי-קיום החובה האמורה בסעיף 39 לחוק החוזים, מקורו בעובדה, שתוצאות אלה אינן אחידות, אלא הן משתנות על-פי ההקשר בו מתעוררת השאלה. לעתים תוצאת אי-קיום החובה היא בתשלום פיצויים או במתן אכיפה. לעתים התוצאה היא בשלילת פיצויים או אכיפה מהצד המפר. לעתים תוצאת ההפרה היא במתן כוח לבעל החוזה האחר לפעול פעולות מסוימות בתחום החוזה, שאחרת היו נחשבות להפרה, או שלילת כוח, הנתון לבעל החוזה המפר על-פי הוראות החוזה. לעתים התוצאה אינה אלא זו, שהפעולה, שבוצעה תוך הפרת החובה, אינה משתכללת ואינה תופסת".
בע"א 1569/93 יוסי מאיה נ' פנפורד (ישראל) בע"מ, פ"ד מח(5) 705 (1994), נדונה השאלה האם הפעלת לחץ כלכלי מהווה כפייה. מדובר היה בנסיבות המזכירות במקצת את ענייננו, שכן מדובר היה בניסיון לשנות את תנאי החוזה לאחר כריתתו. נקבע באותו עניין, כי אחד הצדדים "רמס ברגל רמה את חובתו לנהוג בדרך מקובלת ובתום לב" (פסקה 16 לפסק דינו של כב' השופט מ' חשין בעמ' 724). כב' השופט מ' חשין מציין (בפסקה 188 בעמ' 725), כי: "סעיף 39 לחוק החוזים
--- סוף עמוד 212 ---
בגופו אינו קובע, אמנם, מה ייעשה לאיש המפר חובתו לקיים בדרך מקובלת ובתום-לב חיובו הנובע מחוזה", אך מפנה לדברי כב' השופט ברק לעיל בבגץ שירותי תחבורה. כך גם כב' השופטת א' חיות בעניין עיריית תל אביב יפו, מציינת (בפסקה 32 לפסק דינה), כי: "סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי) אינו מורה אותנו כל הוראה באשר לתוצאות הנובעות מכך שצד לחוזה אינו מקיים את החוזה בתום לב ובדרך מקובלת. המשמעות של העדר הוראה בעניין זה מקורה בעובדה שהתוצאות הנובעות מהפרת חובת תום הלב אינן אחידות, אלא הן משתנות לפי ההקשר שבו מתעוררת השאלה", ומפנה אף היא לבגץ שירותי תחבורה.
בע"א 6370/00 קל בנין בע"מ נ' ע.ר.מ. רעננה לבניה והשכרה בע"מ פ"ד נו(3) 289 (2002), ציין כב' הנשיא א' ברק (פסקה 10 לפסק דינו בעמ' 298):
"מהי התרופה שהצד הנפגע זכאי לה מקום שמופרת חובת תום הלב? מקובל על הכל, כי חובת תום הלב אינה מטילה חובה מוסרית בלבד. זוהי חובה משפטית, אשר "סנקציה" בצידה. מהי אותה "סנקציה"? ההוראה המרכזית בדבר תום הלב - סעיף 39 לחוק - שותקת בעניין זה. שתיקה זו אין לפרשה בהיעדר תרופה. הכלל הינו, כי מקום שם הזכות - שם הסעד: ubi ius ibi remedium... שתיקתו של החוק מוסברת בכך, שתוצאות הפרתה של חובת תום הלב הן רב-גווניות, ומשתנות מעניין לעניין. אין לכלאן במסגרת נוקשה"."
בעניין פראררי קבע כב' הנשיא שמגר, כי מכוח חובת תום הלב, יש לקחת בחשבון אשם תורם בהפרה, ועל כן יש לחלק את הנזק לפי השוואת מידת חוסר תום הלב שדבק בכל אחד מהצדדים (על-כך, להלן).
גבריאלה שלו ויהודה אדר, דיני חוזים – התרופות (התשס"ט-2009) עומדים על תוצאות אפשריות להפרת חובת תום הלב, בפיסקה 4.29, עמ' 124:
"שיקולים כגון חומרת ההפרה והתנהגות הצדדים לחוזה... משפיעים לא רק על הקביעה בדבר קיומה או העדרה של אחריות לעצם הפרתו של החוזה, אלא גם על היקפן ועוצמתן של התרופות שבהן המפר עלול להיות מחויב במקרה שתוטל עליו אחריות כאמור."
דויטש, קוים אדומים, סבור כי גם עניין הסעד הנובע מהפרת החובה צריך להישקל לאור חופש החוזים מזה, ועקרונות ההגינות מזה. לדבריו (בעמ' 274):
"גם לעניין תוצאות ההפרה של חובת תום הלב, בדומה לעניין תחום הפרישה של החובה, יש לנהוג זהירות...גישה הרואה בעקרון תום-הלב בשימוש בזכויות עיקרון שיורי בלבד תצמצם את תוצאותיו, כך שאלה תהיינה מוגבלות לסילוק התוצאות הבלתי-הוגנות...יהיה מוצדק להתחשב גם בעוצמת התוצאה של הפרת החובה לנהוג בתום לב, כחלק מן ההחלטה בדבר עצם היישום של החובה."
בשל זהירות זו נמנעתי מלקבוע, כי הנתבעת הפרה את החוזה בעצם עמידתה על זכותה לסיים את החוזים עם סוכני הדואר שסגרו את הסוכנויות ולא חזרו בהם, על אף הצעות חוזרות ונשנות של הנתבעת. כפי שציינתי, הסברה של הנתבעת ולפיו עמידה על זכות הביטול הגיונית כלכלית בנסיבות שנוצרו, מקובל עלי. הנתבעת הייתה במצב בו החלה לפעול כחברה מסחרית בשוק תחרותי ולא הייתה מעוניינת בהמשך קשר חוזי עם סוכנים שאינם מוכנים לערוך שינויים
--- סוף עמוד 213 ---
המתחייבים מהשינויים בשוק הדואר, והמעבר לסביבה תחרותית. בשם אותה זהירות, ועל אף שלדעתי פעלה הנתבעת בחוסר תום לב באופן הביטול בכלל ובהעדר שימוע בפרט, איני סבורה כי הפרה זו של חובת תום הלב עולה כדי הפרת חוזה. מנגד, העדר השימוע פגע בזכויות יסוד של התובעים.
עם זאת, לטעמי, מתן תרופה בגין הפרת חובת תום הלב, תכוון את התנהגות הצדדים ליתר שיתוף פעולה במקרים עתידיים (על האפשרות להשפיע באמצעות דיני חוזים על הכוונת התנהגות הצדדים לחוזה בטרם נתגלע ביניהם סכסוך, ובמהלכו, ראו: אריאל פורת, "שיקולי צדק בין הצדדים לחוזה ושיקולים של הכוונת התנהגויות בדיני החוזים של ישראל", עיוני משפט כב (3) 647 (19999)).
אני סבורה, כי על בית המשפט להבהיר לצדדים, כי כל חובה וזכות שיקבעו בחוזה, יהיה עליהם להפעיל בתום לב. כך מורה אותנו סעיף 39 לחוק החוזים. היינו, הצדדים קבעו מתי יראו הפרה כיסודית. כפי שקבעתי לעיל, הסוכנים אכן הפרו את החוזה הפרה יסודית. בעקבות אותה הפרה יסודית, על פי החוזה, קמה לנתבעת זכות ביטול. אולם, זכות הביטול כפופה לסעיף 39 לחוק החוזים. היינו יש לבצעה בתום לב. כפי שציין פורת, תום לב, בעמ' 464 דרך זו עדיפה שכן:
"הפעלת תום הלב באמצעות כללים קוגנטיים נעשית בדרך גלויה ומוצהרת. למעשה, היא כרוכה במעין הצהרה פורגרמטית של השיטה על מחויבות הפועלים במסגרתה לנהוג על-פי עקרון תום הלב. שיטה המבקשת להעמיד עקרון זה בחזית פעילותה ולהציב אתוס של חברה מהוגנת ותמת לב תעדיף לקדמו באמצעות כללים שיוחדו לשם כך.....היא מכבדת יותר את האוטונומיה של הצדדים להגדיר לעצמם את מפגש הרצונות שלהם, אף שהיא שומרת לעצמה להורות להם לנהוג בפועל אחרת, לפי הנדרש מעקרון תום הלב."
אכן, יש להבהיר לצדדים לחוזים באשר הם, כי כל זכות שהם בחרו לקבוע בחוזה ביניהם, יהיה עליהם להפעיל בתום לב, תוך ראיית האינטרסים של הצד השני לחוזה. השתלשלות העניינים במקרה שלפניי מלמדת על כך שהתנהלותם של הצדדים הייתה כוחנית ורחוקה מתום לב. יש להורות לצדדים לנהוג בפועל אחרת, ומשלא עשו כן, לפצות על כך.
במקרה שלפניי יש להדגיש, כי הפרת חובת תום הלב עלתה לכדי פגיעה בזכותם של העובדים לכבוד. חובת תום הלב שמשה, במקרה, זה לייבוא זכות יסוד חוקתית אל המשפט הפרטי. על כן, יש לקבוע פיצוי בגין הפרת חובת תום הלב, שישקף את העובדה כי מדובר בזכות חוקתית שנפגעה. עמד על כך כב' השופט ת' אור בעניין דעקה (פסקה 26 לפסק דינו):
"אם אנו מקבלים ברצינות כי לחולה זכות לבחור אם יקבל טיפול רפואי ואיזה טיפול יינתן לו, עלינו לקבוע כי יש "מחיר" לעצם הפגיעה בכבודו, אשר מתבטאת בביצוע טיפול רפואי בגופו בלי שניתנה לכך הסכמה מדעת על-ידיו."
אני סבורה, כי בהקשר זה יש לעמוד על שני סוגי נזקים שנגרמו לסוכנים מהעדר שימוע. האחד, נזקים ממוניים הנובעים מהפסקה מידית של ההתקשרות אליה לא נערכו, כאשר במקרים מסוימים קודם לביטול החוזה שימשו התובעים כסוכנים עשרות שנים. השני, נזקים שנגרמו
--- סוף עמוד 214 ---
מהפרת חובת השימוע, שהינם נזקים לא ממוניים הנובעים מפגיעה בכבודם של התובעים, מעצם העובדה שהודיעו להם על זכות הביטול ללא שימוע, וכלשונה של יפעת ביטון: "צער" ו-"כאב וסבל נפשיים" שנגרמו להם מכך.
א. נזקים ממוניים
אשר לנזקים שנגרמו לתובעים כתוצאה מביטול ההסכם באופן מידי, לעניין זה, וכיון שמדובר בחוזה סוכנות, אני סבורה, כי יש לגזור גזירה שווה מהפסיקה הדנה במתן הודעה מוקדמת במקרה של סיום חוזה סוכנות, או חוזה שלא נקבעה בו תקופה מוגדרת, כמו גם מהוראות חוק חוזה סוכנות.
כאמור, התובעים טוענים, כי לאחר שהרשות הודיעה בשלהי שנת 2003 כי היא לא תחדש את ההסכמים עם הסוכנים, הפך ההסכם שבין הצדדים להסכם לתקופה בלתי קצובה, שלא ניתן לבטלו אלא בהודעה מוקדמת, תוך זמן סביר מראש. על פי הטענה, הזמן הסביר בנסיבות העניין נגזר מכל מקרה ומקרה לגופו, בהתאם למידת ההסתמכות של כל סוכן. ואולם, לטענה זו של התובעים אין כל רלבנטיות למצב הדברים שבו הפרו התובעים את ההסכמים הפרה יסודית, שאז קמה לצד הנפגע – חברת הדואר - הזכות לבטל באופן מידי את ההסכם.
זאת ועוד. טענה זו של התובעים סותרת באופן חזיתי את הטענות שהעלו התובעים בעתירה שהגישו לבית המשפט העליון בחודש מאי 2004, אז טענו העותרים כי לנתבעת עומדת הזכות לבטל את ההסכמים עמם מכוח סעיף 22(ב) להסכמים ועל רקע האמור עתרו לקבלת צו עשה קבוע, אשר ימנע מהנתבעת להביא את ההסכמים עמם לכדי סיום.
על אף שאין לקבל את טענת התובעים, כי מדובר בחוזה לתקופה בלתי קצובה, בהחלט יש לקחת בחשבון כי ככלל, הוארכו החוזים משנה לשנה, והתובעים בססו על כך את פרנסתם. מעדויות התובעים עולה, כי מרביתם הפעילו סוכנויות דואר תקופות ארוכות, לעיתים במשך עשרות שנים.
ככלל, הן חוק חוזה סוכנות, הן הפסיקה, קבעו כי הפיצוי שינתן בגין הפסקת חוזה יקח בחשבון את אורך התקופה בה היה החוזה בתוקף. אף אני אקח פרמטר זה כפרמטר עיקרי.
בעניין עיריית תל אביב יפו, ציינה כב' השופטת א' חיות לעניין זה (בפסקה 34 לפסק דינה):
"סוגיית משך הזמן הסביר לעניין ההודעה המוקדמת וקביעת סכום הפיצוי שיש לשלם מקום שבו לא ניתנה הודעה מוקדמת כנדרש, נדונו בפסיקה בעיקר בכל הנוגע לחוזי סוכנות והפצה. במקרה שבפנינו ... קיימים קווי דמיון בין חוזי סוכנות והפצה ובין ההתקשרות של העירייה ועורכי הדין למתן שירותי גבייה... משכך, יש לבחון מהו בנסיבות העניין פרק הזמן הסביר לצורך מתן הודעה מוקדמת לעורכי הדין על-ידי העירייה ומהו הסעד הכספי המגיע לעורכי הדין בהקשר זה נוכח העובדה כי הודעה כאמור לא ניתנה".
--- סוף עמוד 215 ---
באותו עניין, הייתה הבחנה בין שתי קבוצות תובעים, לגבי האחת נפסקה תקופה של שנה ולגבי האחרת 8 חודשים. הסכום שנקבע היה סכום הרווח הממוצע בשלוש השנים האחרונות טרם סיום ההתקשרות.
חוק חוזה סוכנות מסדיר את הפיצוי בגין סיום חוזה. אין מקום לדון בקיום התנאים, שכן, כאמור, החוק לא חל בענייננו, אך התקופות בהחלט מהוות אינדיקציה. כך נקבע בסעיף 4 לחוק (לגבי חוזה ללא תאריך סיום) כי יש ליתן הודעה מוקדמת כמפורט: