(1) במהלך ששת החודשים הראשונים מיום תחילת החוזה – שבועיים;
(2) במהלך התקופה שתחילתה בחודש השביעי מיום תחילת החוזה עד
תום השנה הראשונה מאותו מועד – חודש;
(3) במהלך השנה השנייה מיום תחילת החוזה – חודשיים;
(4) במהלך השנה השלישית מיום תחילת החוזה – שלושה חודשים;
(5) במהלך השנה הרביעית מיום תחילת החוזה – ארבעה חודשים;
(6) במהלך השנה החמישית מיום תחילת החוזה – חמישה חודשים;
(7) במהלך השנה השישית מיום תחילת החוזה ואילך – שישה חודשים.
היינו, המקסימום הנדרש הוא ששה חודשים לחוזה שהיה בתוקף שש שנים או יותר.
חוק זה טרם נדון בבית המשפט העליון, אך היו מספר פסקי דין בערכאות המבררות שיישמו אותו (ראו, למשל: ע"א (חי') 32059-03-15 בועז מאיר נ' זנלכל בע"מ (2015), שדן באופן חישוב הרווח; עוד ראו פסק דינו המקיף של כב' השופט רם וינוגרד המנתח את החוק והבסיס הרעיוני לו בת"א (י-ם) 11-05-45359 חיים לוי סוכנות רכב ומוסך אזורי ירושלים (1998) בע"מ נ' קרסו מוטורס בע"מ (2014); עוד ראו פסק דינו של כב' השופט ע' בנימיני, בת"א (ת"א) 08/1902 דנשר בע"מ נ' Banketbakerij Merba B.V (2013), שבנסיבות של הפסקה לא צפויה פסק רווח בגין 16 חודשי עבודה, גם באותו עניין החוק לא חל).
במקרה שלפניי, נשלחה הודעה לעשרות סוכנים על ביטול ההתקשרות, שעה שהם מצויים בקלחת התרחשויות, כפי שתואר לעיל, כשאירוע רודף אירוע, ולפחות לפי אמונתם הסובייקטיבית, לא העלו כלל על דעתם אפשרות כי החוזה עמם יבוטל והסוכנות שהפעילו תיסגר. ביטול החוזה בנסיבות אלו, מחייב התארגנות מסוג אחר. אין מדובר בהתארגנות לאחר קבלת הודעה מראש, המאפשרת זמן להתארגן מבחינת ההכנסות וההוצאות החודשיות, אלא ההתארגנות היא "בחירום". חלק מהתובעים העידו, כי בבת אחת לא יכולים היו לעמוד בתשלומי משכנתא והלוואות אחרות, כיון שהכנסתם נגדעה באחת. חמורים במיוחד הם המקרים בהם שני בני הזוג עבדו בעסק ועליו הייתה פרנסת המשפחה. במצב דברים זה, מדובר בסוג אחר לחלוטין של הערכות, המצריך זמן יותר ארוך, כדי לנסות ולהתארגן. כך בעיקר, כאשר האירועים המשיכו להתרחש לאחר הוראות הביטול, וחלק מהסוכנים חיכו לראות מה יקרה עם סוכנים אחרים, ומה תהא תוצאת ההתדיינות בבית המשפט.
--- סוף עמוד 216 ---
התובעים טוענים, כי לו היה נערך להם שימוע, חברת הדואר הייתה מתרצה ומאפשרת להם להמשיך ולהפעיל את הסוכנות, כפי שעשתה לגבי הרבה סוכנים אחרים ועל כן יש לפסוק להם אבדן רווחים שנים קדימה. זאת אין לקבל, שהרי גם לו היינו עוסקים בחוזה ללא מועד סיום, על פי הפסיקה ניתן לסיימו תוך זמן סביר, ועל פי החוק, במועדים הקבועים שם, שגם הם מגיעים לששה חודשים לכל היותר.
חברת הדואר טוענת מנגד, כי לאור ההוראה החוזית לפיה ניתן לסיים את החוזה תוך 60 ימים, אין לתת פיצוי העולה על תקופה זו. גם טענה זו אין לקבל, שכן אין לזהות באופן מוחלט בין הנזקים בגין הפרת חובת השימוע לבין סעיף ההודעה מראש. הסוכנים טענו, כי סעיף זה אינו סביר בהתחשב בתקופות הארוכות בהם פעלו הסוכנויות. איני נדרשת להכריע בעניין זה, שכן בהחלט יתכן כי לו הייתה נוהגת חברת הדואר בתום לב ומקיימת שימוע כלל לא הייתה מסיימת את ההתקשרות עם לפחות חלק מהסוכנים. שנית ובעיקר, מצב שונה הוא כאשר חברת הדואר מודיעה לסוכן מסוים כי היא מעוניינת לסיים את החוזה עמו, ומודיעה לו כי מתחיל מניין 60 הימים. גם במקרה כזה רשאי היה הסוכן להשמיע את דברו, ויתכן, כי בהסכמה ובהבנה היו מאריכים את התקופה, הכל תלוי בנסיבות המקרה המסוים. אולם, גם אם היו נותרים 60 יום להתארגנות, אין הדבר דומה להתארגנות בחירום, מהיום להיום, המחייבת, כפי שעולה בהרבה מהעדויות, שבירת קופות גמל או תכניות חסכון, נטילת הלוואות בריבית גבוהה וכיו"ב פעולות. כפי שהעיד מר בר-מג עצמו, חברת הדואר נהגה לערוך שימוע בכל מקרה של סיום חוזה על ידה.
במסגרת הנזקים הממוניים שנגרמו מהעדר שימוע לקחתי בחשבון בעיקר את אורך התקופה שבה פעלה הסוכנות, את השאלה האם שני בני הזוג עבדו בעסק, או אם היה מקור הכנסה נוסף; וכן שבירת תכניות חסכון או לקיחת הלוואות חירום, ככל שיש על כך אסמכתא (שכן חלק מטענות אלו נטענו ללא כל ראייה).
קריטריונים אלו יעמדו לנגד עיני כשאבחן באופן פרטני את עניינם של כל תובעת ותובע.
ב. נזקים הנובעים מהפגיעה בכבוד התובעים בהעדר האפשרות לשטוח את טיעוניהם טרם ביטול החוזה
סוג הנזק השני שנגרם מהפרת חובת השימוע כולל נזקים לא ממוניים הנובעים מפגיעה בכבודם של התובעים, מעצם העובדה שהודיעו להם על זכות הביטול ללא שימוע, ולחלקם אף בצורה בוטה, אם טלפונית, אם בצורה כוחנית, על ידי ניתוק המחשבים, או מסירת צו המניעה ולעיתים אף בפריצה לסוכנות. אמנם, היו בידי חברת הדואר צווים שאפשרו לה לעשות כן, אך בהחלט יתכן ששימוע, ולו מזורז, היה מונע כליל את הביטול, או לפחות מונע את הפגיעה בכבודם של התובעים. יש להדגיש, כי במקרים רבים בנוסף לאופן ההודעה, הבעייתי כשלעצמו, הגיעה הודעה כזו לאחר עשרות שנים של הפעלת הסוכנות. על הפיצוי בגין נזק זה ניתן ללמוד מפסיקת העבודה בה נפסקו
--- סוף עמוד 217 ---
פיצויים גם במקרה של פיטורין מוצדקים, על עצם הפרת חובת השימוע, במקרים בהם תהליך הפיטורין פגע בכבודם של העובדים.
נזקים אלו קשה יותר להעריך שכן מדובר בנזקים של פגיעה בכבוד, סבל נפשי, השפלה, בושה, צער, עלבון ופגיעה בהערכה העצמית ובתדמית של התובעים. במונחים אלו עשו שימוש התובעים על דוכן העדים כשתיארו את תחושותיהם כאשר קיבלו את ההודעות על ביטול החוזים עמם. כאבם של התובעים, כשהעידו על קבלת הודעת הביטול ועל שהתרחש בעקבותיה, היה ניכר, על אף שהעידו מספר שנים לאחר קרות האירועים.
אולם, גם אם קשה להעריך, וגם אם מדובר בכאב וסבל נפשיים, הרי שיש לנסות ולקבוע קריטריונים רלבנטיים להערכת נזקים בשל פגיעה בזכות החוקתית. אני סבורה, כי יש לקחת בחשבון במקרים אלו שיקולים כמו מהי הזכות שנפגעה, האם היא בליבת הזכות החוקתית או בשוליה; עצמת הפגיעה; יחסי הכוחות בין הצדדים והקלות שבה ניתן היה להימנע מהפגיעה.
ניתן ללמוד מדבריה של כב' השופטת שטרסברג כהן בעניין דעקה, כשעמדה, בפסקה 46 לפסק דינה, על כך שבחישוב הנזק בשל פגיעה בזכות חוקתית, כראש נזק עצמאי, יש לשלב נקודת מבט אוביקטיבית, מה היה אמור להיות לולא הפגיעה, עם מדדים סובייקטיביים, הנוגעים לפגיעה בפועל בזכותה של הנפגעת. עוד הוסיפה, כי יש לקחת בחשבון את מידת הפגיעה אם היא ממשית או שולית, וכן, האם היו לפגיעה בזכות תוצאות ממוניות נוספות. היינו, האם הפגיעה היחידה בזכות היא פגיעה מהסוג שתיארתי לעיל, פגיעה בנפשו של האדם, או שמא נלוו לכך גם נזקים מוחשיים, ממוניים (עוד לעניין זה ראו: אסף יעקב, "דא עקא דעקה – גלגוליה של פגיעה באוטונומיה", משפטים מב, 5 (תשע"ב-2012). עוד ראו ע"א 8126/07 עזבון צבי נ' בית החולים ביקור חולים (20100)).
להלן אעמוד על העדויות הפרטניות, אולם יש מכנה משותף אחד של הלם שנגרם לכל הסוכנים. הם האמינו באמת ובתמים כי הכל יחזור על מקומו בשלום. יתכן, כי הארגון גרם להם להאמין בכך, אך עדיין ההודעה הפתאומית, בעיקר אחרי שנות עבודה רבות, פגעה בהם ובכבודם. בנוסף, רבים העידו על כך שכתוצאה מהסגירה המיידית, החלה חרושת שמועות על הסיבות לסגירה, בעיקר כשנלוותה לכך פריצה וריקון הסוכנות לעיני כל. בעייתיים במיוחד הם המקרים בהם הפריצה לסוכנות נעשתה במהלך דיונים משפטיים, אז היה ברור כי הסוכנת או הסוכן אינם יכולים להמצא בסוכנות. תוצאות אלו, של שמועות מיותרות, היו נמנעות בוודאות ככל שהיה נערך שימוע, שכן אז היו מוחזרים הציוד והמלאי בצורה מסודרת, בנוכחות הסוכן והסוכנת, ותוך התראה סבירה מראש לבאי הסוכנות על סגירתה הקרובה. כל אלו נמנעו בשל העדר השימוע.
עניין נוסף העולה מהעדויות הוא עניין הגיל והקושי למצוא עבודה בגילאים יחסית מבוגרים (מגיל חמישים ואילך), ובעיקר בגיל פרישה. סוכנות וסוכנים רבים הפעילו סוכנות במשך עשרות שנים,
--- סוף עמוד 218 ---
ולמעשה השקיעו בכך את מרבית שנות עבודתם הפוריות ביותר. אחרים התקשרו בחוזה סוכנות בגילאים מאוחרים יחסית, כדי להבטיח להם יכולת עבודה והשתכרות לאחר גיל פרישה. בכל המקרים הללו, כפי שעולה מהעדויות, נותרו אותם תובעים ללא מקור פרנסה חלופי ובעיקר ללא עשייה, ללא האפשרות לקום בבוקר ולהיות יצרניים. ביטול החוזה גדע באחת אפשרות זו. נראה כי אין פגיעה גדולה מזו בכבוד. על כן, גם פרמטר זה יילקח בחשבון לעניין הפיצוי הלא ממוני.
7.4.5. הפיצוי בגין ביטול החוזה בחוסר תום לב בהעדר שימוע – הבדיקה הפרטנית
להלן, אדון בנזקים שנגרמו לכל אחת ואחד מהתובעים, הן נזקים ממוניים, הו נזקים של "כאב וסבל נפשיים", כלשונה של ביטון, כאבים באזור הכבוד. אעמוד על הנסיבות בהן נודע לכל סוכנת וסוכן על ביטול החוזה עמם, אביא מהעדויות לעניין תחושות התובעים כתוצאה מכך, ואעמוד גם על הנתונים האובייקטיבים, כמו משכם של היחסים החוזיים קודם לביטול, מצבם הכלכלי והמשפחתי וכיו"ב, כדי לקבוע כמה נזק נגרם לכל אחד מהתובעים כתוצאה מביטול החוזה עמם ללא שימוע. בכך, באמצעות הליך זה, ישמיעו התובעים את קולם, ויספרו את סיפורם, גם אם בדיעבד וללא האפשרות של חזרה להפעלת הסוכנות.
את הפיצויים הלא ממוניים קבעתי על דרך ההערכה בשקלול כלל הנסיבות, לרבות אופן ההודעה על הביטול, האם נפרצה הסוכנות ובאילו נסיבות, אורך התקופה והגיל בו בוטל החוזה, נסיבות אישיות מיוחדות וכיו"ב. כמצפן או כיוון לקחתי את סכום הפיצוי ללא הוכחת נזק הקבוע בסעיף 7א לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, בגובה 50,000 ₪, כגבול עליון. זאת, כיון שכפי שיפורט להלן, חלק מהפגיעה הקשה שסבלו התובעים הייתה פגיעה בשמם הטוב, כאשר בשל הביטול המיידי התעוררו שמועות באשר לנסיבות הסגירה.
התובע מס' 19, מר בני כהן, יו"ר הארגון
אפתח, שלא על פי סדר התובעים, בתובע מס' 19, יו"ר הארגון, מר בני כהן, כיון שהינו היחיד, התובע היחיד, שמהראיות עולה, כי ניתנה לו בפועל זכות השימוע. מר כהן, יו"ר ארגון הסוכנים, נכח בישיבה שנערכה ביום 6.3.06, בה הוצגה האפשרות כי חברת הדואר תחזור בה מביטול החוזים, והסוכנים, למעט שניים, יחזרו כולם להפעיל את הסוכנויות. כך הוצע למר כהן עצמו. הנתבעת טענה, כאמור, כי יש לראות בפגישה זו שימוע לכל הסוכנים, שכן הנתבעת ציפתה ממר כהן, כי יעביר את האמור בה לכלל הסוכנים. כפי שציינתי, חברת הדואר אינה יכולה להתלות בפגישה זו שכן היא טענה לאורך כל הדרך שאין לראות בארגון סוכני הדואר כארגון יציג. אולם, לגבי מר כהן בעצמו, הוא שמע מה עומדת חברת הדואר לעשות, הוא היה ער להליכים המשפטיים ולתוצאותיהם, והוא אף השמיע את דברו. מעבר לכך, הוא היה זה שהחליט להמשיך במאבק הכולל למרות הצעת הנתבעת. מר כהן העיד שאף הוצע לו, כיחיד מבין כל חברי הוועד, לחזור ולהפעיל את הסוכנות, תוך שהדואר יחזור בו מביטול החוזה עמו, וכפי שאישר בחקירתו הנגדית (פרוטוקול מיום 25.10.12, עמ' 38 ש' 32 עד עמ' 39 ש' 6):
" לאחר שהצו ניתן ביום 5.3.06 התקשר אלי יו"ר ועד העובדים של חב' הדואר, ראובן קרזי, וביקש שנבוא לשיחה עם מנכ"ל חב' הדואר, הגענו לשם בשעה 17:00
--- סוף עמוד 219 ---
אני ומאיר וישבו שם מר הרצל בר-מג, מנכ"ל הרשות, היועץ המשפטי וטל אמיד, ראובן קרזי הגענו לשם הם היו מחויכים מאוזן לאוזן והציעו לנו הצעה שכל הסוכנויות שפורקו של ראשי הארגון למעט שלי לא יחזרו לעבוד והאחרים במידה ואנחנו נסכים לחתום על ההסכם החדש יפסק המאבק. אז נתנו לנו אולטימאטום עד השעה 08:00 לקבל החלטה אם אנו מוכנים לקבל את העניין הזה, המשמעות מבחינתי הייתה, הפעילו עלי לחץ אישי והמשמעות שאני צריך לחזור לעבוד וכל חבריי האחרים לא יכלו לחזור לעבוד. כלומר הם בצו שניתן רצו לחייב את הסוכנים לחתום על הסכם חדש שלא רצינו לחתום עליו."
על כן, אני סבורה, כי לגביו לא הפרה חברת הדואר את חובת תום הלב. במקרה של מר בני כהן, אולי ההפך הוא הנכון.
אשר ליתר התובעים, אקיים להלן את הבדיקה הפרטנית. בפתח הדברים אציין, כי עדויותיהם של התובעים היו אמינות עלי, ובמרבית המקרים כאבם היה ניכר גם בעדות שניתנה לאחר שנים. גם כאשר אציג גרסאות שונות לעניינים מסוימים, הרי שככלל, עדות הסוכן, הזוכר את המקרה הפרטי שלו, משכנעת יותר מעדותו של מי שאחראי על אזור שלם וטיפל בפינוי מספר סוכנויות. כך, ככלל, בעיקר לאור להט הרוחות והאירועים, בגינם יתכן כי האחראים מטעם הנתבעת לא זכרו במדויק מה קרה בכל מקרה ומקרה, וכך, בפרט, במקרים שבהם עדי הנתבעת אישרו, בהגינותם, כי הם אינם זוכרים את פרטי המקרה לפרטי פרטים.
התובע מס' 2, מר חוסיין אבו חג'ול
התובע מס' 2, מר חוסיין אבו חג'ול, יליד שנת 1961, הפעיל את סוכנות הדואר בשפרעם במשך כ-13 שנים, משנת 1993 ועד לשנת 2006. הסוכנות שכנה במבנה שכור (ראו סעיפים 2-3 לתצהירו). התובע מס' 2 הצהיר, כי הסוכנות הייתה עסק משפחתי, במסגרתו שימשה אשתו כסוכנת מחליפה (סעיף 45 לתצהירו).
התובע מס' 2 הצהיר, כי ביום 2.3.06 נותקה תקשורת המחשבים לסוכנות באופן חד צדדי, וכי באותו יום נלקחו מהסוכנות כל המלאי ודברי הדואר שהיו בה. עוד הצהיר, כי ביום 7.3.06, לאחר שלא נענה לדרישה לחתום על הסכם חדש, נפרצה הסוכנות על ידי נציגי חברת הדואר, תכולתה נלקחה, ובכלל זאת ציוד המחשבים, הריהוט והכספת, וכן חפצים אישיים השייכים לו (סעיף 9 לתצהירו). לדבריו, על פריצת הסוכנות למד משכניו, שהיו עדים למחזה. יוער, כי בחקירתו הנגדית הוצג לתובע מס' 2 אישור מסירה שלפיו הוא קיבל את צו בית המשפט בערב יום ה- 5.3.06, והתובע מס' אישר, כי אכן חתימתה של אשתו מתנוססת עליו (ראו פרוטוקול מיום 12.11.12, עמ', עמ' 138 ש' 27-31. אישור המסירה הוגש וסומן נ/6).
יצוין, כי כנגד גרסת התובע מס' 2, בכל הנוגע לפינוי סוכנות הדואר, עומדת גרסתו של מר דוד יחיה, מנהל מדור משק וציוד של אזור המפרץ, שאליו הייתה מסונפת, בין היתר, סוכנות הדואר של התובע מס' 2. לכך אשוב ואתייחס בהרחבה בהמשך, במסגרת הדיון בנזקים הנטענים שנגרמו לתובעים כתוצאה ממתן הצו הזמני.