--- סוף עמוד 48 ---
הטהורה). כיון שכך, בהמשך הדרך, כפי שאפרט, הרחיבו את השביתה הכלכלית וכללו בה גם שביתות אחרות שבתחילת הדרך לא נתפשו כבאות בתחומה.
(2) השביתה הפוליטית
בתחילת הדרך הבחינו בתי המשפט בין השביתה הכלכלית, בה הכירו, לבין שביתה פוליטית אסורה. כאשר שביתה נועדה למטרות אחרות, כמו שביתה שמטרתה השגת יעדים פוליטיים, לא הכירו בה כשביתה לגיטימית, גם אם נעשתה בידי ציבור עובדים. שביתה כזו, שנקראה "השביתה הפוליטית", מאופיינת בכך שהיא מופנית נגד הריבון כמי שמופקד על קביעת מדיניות. חשוב לציין שגם שביתה המכוונת נגד המדינה עשויה להיחשב כלכלית, אבל רק אם מעשה המדינה - שנגדו השביתה מכוונת – היה בגדר התערבות ישירה בתנאי עבודתם של העובדים או במשא ומתן הקיבוצי על תנאים אלו.
הסיבה לכך שהשביתה הפוליטית אסורה היא כפולה; ראשית, אין לאפשר לעובדים לשבות, כאשר המעביד, הנפגע מהשביתה, אינו יכול להיענות לדרישותיהם. שכן, הבסיס לזכות השביתה היא השוואת הכוחות בין המעביד, מזה לעובדים, מזה. הסיבה השנייה לאיסור על שביתה פוליטית היא כי מדובר בשימוש בכלי לא לגיטימי במסגרת הדמוקרטית (להבדיל מהפגנה למשל). בבגץ חטיב נדונה השביתה הפוליטית הפרדיגמטית. באותו עניין, השביתה נסובה כנגד החלת המשפט הישראלי ברמת הגולן על בסיס חוק רמת הגולן, התשמ"ב-1981. מורים מבית הספר "עיקניה" החליטו לשבות במחאה על חקיקת החוק, והם שבתו במשך חמישה חודשים. בבגץ חטיב אישר בית המשפט העליון את החלטת בית הדין הארצי לעבודה וקבע, כי שביתה פוליטית אינה בגדר שביתה, ועל כן יש לראות במורים כמי שהתפטרו מעבודתם. כב' הנשיא מ' שמגר קבע בפסקה 14 לפסק דינו:
"השביתה הפוליטית - הבאה לכפות על רשויות השלטון מעשה או מחדל שלא היו מוכנים לו אלמלא השביתה - מעוררת בעיות חוקתיות וחברתיות רבות: במשטר דמוקרטי יש בה כדי לפתוח פתח להשלטת רצונם של השובתים על המוסדות הדמוקרטיים הנבחרים ולכוון הליכים על-פי כוח הכפייה של גופים חוץ-שלטוניים ואף של קבוצות מיעוט בעלות יכולת כפייה הלכה למעשה. ייתכן שיש מדינות, בהן הפסקת חשמל כללית, לרבות זה המוזרם לבתי-חולים ולבתי התינוקות, יכולה להביא אף את המחוקק לכל מעשה חקיקה הנדרש ממנו, אך אין ספק שיחד עם המפולת המוסרית נפגעת בכך, באופן מהותי ביותר, גם דרך הפעולה של הדמוקרטיה ככזאת."
עוד על השביתה הפוליטית ראו, בין רבים: פרנסיס רדאי, "שביתות פוליטיות ושינוי יסודי במבנה הכלכלי של מקום העבודה", המשפט ב' 159 (1994), גם בתוך: רות בן-ישראל (עורכת), שביתה והשבתה בראי הדמוקרטיה, 123 (2003, להלן: בהתאמה: רדאי, השביתה הפוליטית, ו-בן-ישראל, שביתה והשבתה); מיכל שקד, "תאוריה של איסור השביתה הפוליטית", שנתון משפט העבודה ז 185, (1999) גם בתוך: בן-ישראל, שביתה והשבתה, בעמ' 142; רות בן ישראל "שביתה פוליטית", עיוני משפט, יא, 606, 616 (תשמ"ו-1986); רות בן-ישראל "השביתה בראי המשפט הציבורי: השביתה, השביתה הפוליטית וזכויות האדם" בתוך: ספרברנזון 111, 1122 (כרך