התובעת מס' 24, הגב' ברוריה מורנו
התובעת מס' 24, הגב' ברוריה מורנו, ילידת שנת 1962, הפעילה את סוכנות הדואר "קרית בנימין" בקרית אתא במשך כ-12 שנים, משנת 1994 ועד לשנת 2006. הסוכנות שכנה במבנה שכור, כשבשנה האחרונה לפעילותה, התובעת מס' 24 היא שנשאה בדמי השכירות (ראו סעיפים 2-3 לתצהירה). התובעת מס' 24 הצהירה, כי ביום 7.3.06, עת ביקשה לפתוח את הסוכנות ולשוב לעבודה, התבקשה לסגור אותה מידית, כשבאותו יום נחסמה תקשורת המחשבים בסוכנות (סעיף 11 לתצהירה). לגרסתה, ביום 19.3.06 מסרה את דברי הדואר, המלאי, המזומנים והציוד שהיו בסוכנות לידי נציגי חברת הדואר (סעיף 12 לתצהירה). יוער, כי בחקירתה הנגדית הוצג לתובעת מס' 24 אישור מסירה שלפיו היא קיבלה את צו בית המשפט בערב יום ה- 5.3.06, והתובעת מס' השיבה, כי הצו הונח ליד דלת הבית (ראו פרוטוקול מיום 14.11.12, עמ' 141 ש' 28 עד עמ' 142 ש' 4. אישור המסירה הוגש וסומן נ/7).
על האופן שבו השפיעה עליה סגירת הסוכנות הצהירה התובעת מס' 24, כך (סעיפים 14-16 לתצהירה):
"עם תחילת עבודתי, הפעלתי את הסוכנות תמורת תגמול זעום, תוך שאני משתמשת בחסכונותיי לצורך אחזקתה השוטפת, זאת משך כשנתיים, ובידיעה ברורה, כי מדובר במפעל חיים ושההשקעה תשתלם לבסוף ותניב את פירותיה.
במשך 12 שנות עבודתי, השקעתי את מיטב זמני, מרצי וממוני, במטרה להפוך את הסוכנות בניהולי לסוכנות מצליחה ורווחית, תוך שאני משקיעה מאמצים בשיפור איכות השירות ובהגדלת חוג הלקוחות, והכל מתוך ציפייה להמשיך וליהנות מפירות השקעתה עוד שנים רבות. עם השנים, צברתי מוניטין בקרב חוג לקוחות נאמן, ותושבי השכונה הכירו אותי כסוכנת אמינה ומקצועית. אציין, כי במהלך השנים סבלתי מ-7 מקרי שוד שאירעו בסוכנות, אך גם אירועים טראומתיים אלו לא הרתיעו אותי מהמשך עבודתי כסוכנת נאמנה ומצטיינת.
אטען כי סגירת הסוכנות ע"י חברת הדואר, לאור ההשקעות שביצעתי כאמור, מתוך הסתמכותי על הכנסותיי מהסוכנות לטווח ארוך, גדעה את מפעל חיי, וגרמה לי עוגמת נפש רבה."
יוער, כי התובעת מס' 24 אישרה בחקירתה הנגדית, כי בחלוף תקופה מסוימת שבה לא הועסקה, היא מצאה עבודה חדשה בחברת בזק, שבה השתכרה שכר דומה לזה שהרוויחה כסוכנת דואר (פרוטוקול מיום 14.11.12, עמ' 143 ש' 6- 11):
"ש. השיקולים שלך היו מוצדקים, הלכת ומצאת עבודה בשכר דומה.
--- סוף עמוד 244 ---
ת. שנה וחצי ישבתי בבית מהדיכאון, כשמצאתי עבודה השתכרתי 4,500 ₪ בנוסף היו לי תנאים של הבראה, מחלה, מתנות של ועד, הייתי נציגת שירותים טלפונים בבזק ב-199.
ש. למעשה פחות או יותר מבחינת השכר +הסוציאליות היה זהה פחות או יותר כשהשתכרת כשעבדת כסוכנת דואר.
ת. לאחר כל המשתנים של שוד ואחריות אז כן."
והבהירה בחקירתה החוזרת (שם, ש' 21-23):
"ש. נשאלת ואמרת שעברת לעבוד בבזק 199. כמה זמן עבדת שם.
ת. שלוש שנים ואח"כ התחלתי ללמוד לתואר ראשון כי העבודה שם הייתה קשה מאד מאד ומצאתי משרת סטודנט והיום אני משתכרת 2,500 ₪. "
בהתחשב בנתונים לעיל, אני פוסקת לתובעת מס' 24, גב' ברוריה מורנו, בגין הנזק הממוני סך של 38,000 ₪.
התובע מס' 25, מר משה נבו
התובע מס' 25, מר משה נבו, ילד שנת 1930, הפעיל את סוכנות הדואר "הבימה" בתל-אביב במשך כ-6 שנים, משנת 1999 ועד לשנת 2000. הסוכנות שכנה במבנה שהתובע מס' 25 שכר לצורך כך (ראו סעיפים 2-3 לתצהירו). התובע מס' 25 הצהיר, כי ביום 28.2.06 קיבל הודעה על סיום ההתקשרות עמו, וכי למרות הודעת הסגירה המידית, פינוי המלאי והציוד מהסוכנות בוצע רק ביום 16.10.07 (סעיפים 6 ו- 13 לתצהירו). יוער, כי בחקירתו הנגדית הוצג לתובע מס' 25 אישור מסירה שלפיו הוא קיבל את צו בית המשפט ביום 5.3.06. התובעת מס' 25 הכחיש כי החתימה על גבי אישור המסירה הינה שלו (ראו פרוטוקול מיום 7.11.12, עמ' 111 ש' 5-8. אישור המסירה הוגש וסומן נ/4).
על האופן שבו השפיעה עליו סגירת הסוכנות הצהיר התובע מס' 25, כך (סעיף 14-15 לתצהירו):
"מפאת גילי המתקדם (80 - ובמועד האירועים הייתי בן 76).. לא הצלחתי למצוא עבודה חלופית לאחר הסגירה ונותרתי ללא מקור פרנסה. עקב אי תשלום הכספים שחברת הדואר נותרה חייבת לי ועקב המשך ההחזקה של מבנה הסוכנות ותשלום שכ"ד עבור המקום עד למסירתו לחברת הדואר תקופה של 20 חודשים, לא היו בידי גם אמצעים כספיים כלשהם ליצירת מקור פרנסה חלופי.
למעשה, התנהגותה המעוולת של חב' הדואר לא הייתה זרה לי. משך השנים סבלתי שלושה מקרי שוד מזויין בסוכנות – גם במקרים אלה "לא הצטיינה" חב' הדואר בטיפול בענייני כאשר מנהל המחוז בחר שלא להתעניין כלל באירועים ואף לא הרים טלפון להתעניין בשלומי."
ובהמשך (סעיפים 44-47 לתצהירו):
"כאמור, אני בן 80 והשקעתי את 6 השנים (2000-2006) בטיפוחה של הסוכנות. נגרמה לי עוגמת נפש אדירה עקב ההשפלה שעברתי כאשר יצאתי להשתלמות בהוראת חב' הדואר וחזרתי ומצאתי את הודעת סיום ההתקשרות.
עוגמת הנפש מתעצמת באופן מיוחד, נוכח ההשקעה האינסופית משך 6 שנים בסוכנות ובעיקר נוכח היותי קורבן ל-3 מקרי השוד כמפורט לעיל, כאשר האחרון היה יוצא דופן בחומרתו והשאיר אצלי טראומה של ממש. מדוע זכיתי לכך כי הסוכנות תיסגר באחת כשאני מצוי בהשתלמות של חברת הדואר והסוכנות סגורה בהתאם להוראתה?
--- סוף עמוד 245 ---
כמו כן, הביאה חב' הדואר לפגיעה כלכלית קשה בי ובמשפחתי אשר החלה לצבור חובות שהובילו למכתבי התראה מעורכי דין, ובהמשך לצורך במשכון הדירה לצורך קבלת המשכנתא כמתואר לעיל.
מיותר לציין, כי אין לי בגילי, כל דרך למצוא עבודה או פרנסה חלופית לסוכנות שנגזלה ממני."
והוסיף בחקירתו הנגדית (פרוטוקול מיום 7.11.12, עמ' 111 ש' 30 עד עמ' 112 ש' 21).
"ש. למעשה אתה עבדת בסוכנות כפנסיונר.
ת. לאחר גיל 65, לא היה לי פנסיה.
יש לי דבר אחד שעומד לי על הלב, הייתי מנהל בכיר בבנק הבינלאומי, ידעתי ניהול ועשיתי הרבה דברים, תרבות הניהול של הדואר הייתה כזו שאותי שדדו שוד מזוין שלוש פעמים, פעם אחרונה היה משהו טראומטי לגמרי, הוא נכנס ברגע אחרון עם אקדח שלוף ונשארתי 20 דקות עד שפתחתי לו גם את הקופה עם השהייה אני רעדתי כי הוא אמר לי אם משהו ישתבש לי אני ארה בי, אני פחדתי שהבת שלי שגרה ליד תבוא ותדפוק בדלת ותעשה משהו פזיז, אמרתי לשודד אני לא רוצה שזה יסתבך, הוא אמר שיסתבך יסתבך אחרי זה כל פעם שנכנס בחור צעיר לא מזוהה הייתי מזועזע לא ידעתי מתי יבוא השוד הבא. למה אני מספר את זה? אדון דעי שהיה המנהל הישיר שלי, מנהל המחוז, לא ראה לנכון להרים לי טלפון לשאול מה שלומי, לא ראה לנכון לבוא ולטפוח על הכתף ולעזור לי עזרה מורלית..
אני ניהלתי סוכנות שהייתה יופי של סוכנות, כל הסביבה אהבה אותי. נתתי שירות פנטסטי, סוכנות קטנה מאורגנת, הרבה אנשים כתבו מאמרים בעיתונים ואחת אמרה זה בשבילי לא סוכנות דואר אלא קפה תמר. בזמנו רצו לסגור אותנו כי רשות הדואר רצתה להתייעל וברח' המלך ג'ורג' היו שני סניפים, מס' 30 ומס' 60, רשות הדואר [אמרה] בוא נצרף אותם למה להחזיק שני גופים. היא צירפה אותם ולא פגעה בפקידים כי היא צירפה אותם למס' 60 וועד העובדים של הדואר דרש מהם שייסגרו את סוכנות הבימה והוא גם עשה שביתה אחר הצהריים בכל אזור תל אביב, כל הסניפים עשו שביתה כי רצו לסגור אותנו." ".
כאמור, מר נבו החל להפעיל את הסוכנות כשהיה בגיל 70 לערך, כיון שלא הייתה לו פנסיה. היינו, הסוכנות שימשה לו מקור הכנסה לגיל פרישה. במצב דברים זה, ביטול החוזה עמו לא אפשר לו, 7 שנים מאוחר יותר, והוא כבר קרוב לגיל גבורות, למצוא מקור תעסוקה או פרנסה חלופי. עוד יש להדגיש, כי ההודעה על ביטול החוזה עמו הונחה מתחת דלת הסוכנות.
בנסיבות אלו אני פוסקת לתובע מס' 25, מר משה נבו, בגין הנזק הממוני סך של 30,000 ₪ ובגין הנזק הלא ממוני סך של 20,000 ₪.
התובעת מס' 26, הגב' שרה נחשון
התובעת מס' 26, הגב' שרה נחשון, ילידת שנת 1965, הפעילה את סוכנות הדואר בצורן במשך כ-13 שנים, משנת 1993 ועד לשנת 2006. הסוכנות שכנה בנכס שאותו שכרה התובעת (ראו סעיפים 2-3 לתצהירה). התובעת מס' 26 הצהירה, כי ביום 5.3.06 התבשרה על קיומו של צו המניעה הזמני וכי ביום 15.3.06 הגיעו לסוכנות נציגי חברת הדואר, פירקו את הציוד שהיה בה ונטלו את כל המלאי, הציוד והמזומנים (ראו סעיפים 10 ו-14 לתצהירה).
--- סוף עמוד 246 ---
על האופן שבו השפיעה עליה סגירת הסוכנות הצהירה התובעת מס' 26, כך (סעיפים 31-34 לתצהירה):
"אטען כי סגירת הסוכנות באופן בו נעשתה ע"י חב' הדואר גרמה לי לעוגמת נפש רבה ובפרט כאשר הדבר נעשה על לא כל עוול בכפיי ובהיותי סוכנת ומחלקת דואר מצוינת.
השקעתי מאמצים אדירים ברכישת לקוחות ופעלתי בהתמדה להרחבת מעגל לקוחותיי. משהגעתי לסוכנות בעל שם טוב ושירות מעולה – באה הודעת הסגירה.
אטען כי לא הייתה כל הצדקה להפסקת ההסכם עמי והדרך שבה נעשתה הסגירה, בפתאומיות ובהפגנתיות תוך רמיסת זכויותיי להתפרנס בכבוד מהסוכנות, אשר על פיתוחה עמלתי משך שנים, גרמה לי לתחושת השפלה שעד היום מלווה אותי.
אטען כי גם המצב הכלכלי הקשה אליו נקלעתי לרבות הצורך במימוש חסכונות על מנת לשרוד את ההפסקה הפתאומית בפרנסה תרם לעוגמת נפש רבה."
גב' שרה נחשון נאלצה, לאחר 13 שנה שבהן הפעילה את הסוכנות, לצפות בעובדי הנתבעת מרוקנים את הסוכנות בפתאומיות ובהפגנתיות.
לאור כל הנסיבות המפורטות לעיל, אני פוסקת לתובעת מס' 26, גב' שרה נחשון, בגין הנזק הממוני סך של 58,000 ₪ ובגין הנזק הלא ממוני סך של 5,000 ₪.
התובע מס' 27, מר משה סולומון
התובע מס' 27, מר משה סולומון, יליד שנת 1965, הפעיל את סוכנות הדואר "סטלה מריס" בחיפה במשך כ-10 שנים, משנת 1995 ועד לשנת 2006. הסוכנות שכנה במבנה שכור (ראו סעיפים 2-3 לתצהירו). התובע מס' 27 הצהיר, כי ביום 2.3.06 הוא קיבל הודעה על סיום ההתקשרות עמו וביום 6.3.06 הגיע נציג חברת הדואר לסוכנות ונטל ממנה את המלאי, המזומנים ודברי הדואר שהיו בסוכנות, למעט הציוד (ראו סעיפים 7-8 לתצהירו). עוד הצהיר, כי ביום 7.3.06, בהיותו בדרכו לדיון בבית המשפט, התקשרו אליו אנשי האחזקה של מתחם המבנים בו מצויה הסוכנות ודיווחו לו כי נציגי חברת הדואר פורצים לסוכנות. כאשר הגיע למקום, נגלה לעיניו מחזה קשה, של פירוק ברוטלי של הסוכנות (סעיף 9 לתצהירו).
יצוין, כי כנגד גרסה זו של התובע מס 27 עומדת גרסתו של מר יהודה דמתי מטעם הנתבעת, אשר במועדים הרלבנטיים לתובענה שימש כקצין ביטחון במרחב חיפה והצפון, שאליו הייתה מסונפת, בין היתר, סוכנות הדואר של התובע מס' 27. הלה הצהיר לעניין זה, כך (סעיפים 20-244 לתצהירו):
"במסגרת תצהירו, מעלה מר סולומון שלל טענות ביחס לאופן ביצוע פינוי סוכנות הדואר אשר הופעלה על ידו. מפאת הזמן הרב שחלף ומספר המקרים בהם טיפלתי, אינני זוכר את פרטי פרטיו של מקרה. ספציפי זה על בוריו. עם זאת, הנני יודע לומר, כי הנחיות חברת הדואר ביחס לאופן פינוי סוכנויות הדואר היו לנהוג במתינות ובזהירות המרבית האפשרית ביחס לכל סוכנות וסוכנות אשר הדרש לפנותה, תוך שיתוף פעולה מרבי עם הסוכנים ותוך
--- סוף עמוד 247 ---
נקיטתם של האמצעים המרביים האפשריים למזעורם של נזקים. כך נהגנו ביחס לכל אחת ואחת מהסוכנויות וכך נהגנו גם ביחס למר סולומון והסוכנות אשר הופעלה על ידו.
בנוסף לכך, למיטב זכרוני ולאחר בדיקות ובירורים נוספים אשר ערכתי בעניין לצורך אימות העובדות, הנני יודע לומר, כי מר משה סולומון היה נוכח בעת פינוי הסוכנות והוא אשר פתח אותה עבורנו. אין אפוא כל שמץ של אמת בתיאוריו הצבעוניים של מר סולומון לפיהן סוכנותו פורקה בברוטאליות תוך "זריעת הרס וחורבן" והכל בניצוחם של נציגי חברת הדואר. אין גם כל אמת בטענותיו, לפיהן הסוכנות פונתה שלא בנוכחותו. האמור והנטען בעניין זה, פשוט איננו נכון."
והבהיר בחקירתו הנגדית (פרוטוקול מיום 6.6.13, עמ' 237 ש' 1-17):
"ש. הנושא של סולומון משה- מדוע אתה מתייחס בתצהיר שלך למשה סולומון אם הסוכנות היחידה שטיפלת בפינוי היה של ורד תורג'מן.
ת. ההתייחסות שלי היא התייחסות כללית. לא יודע לענות. מי שטיפל אז בכל הסוכנים לאורך עשר שנים לפני זה זה אני, לכן מי שהתייחס אליו זה אני.
ש. התייחסת מבחינת בטחון לעוד סוכנים מ-150.
ת. כן.
ש. למה הכנסת את מר סולומון.
ת. אין לי תשובה.
ש. סולומון זה סוכנות דואר בסטלה מריס.
ת. כן.
ש. אתה לא נכחת בזמן הפינוי.
ת. למיטב זכרוני לא זוכר שנכחתי בזמן הפינוי.
ש. מר סולומון סיפר לנו שהוא קיבל הודעה להגיע לסוכנות והוא ראה אותך ואתה עמדת שם ונתת הוראה לפרוץ את הדלת.
ת. יכול להיות שכן. אני זוכר משהו ספציפי היו לו דגלונים והוא הכניס אותם לתוך קרטון, אני לא זוכר, יש לי בלק אאוט מהפינוי של הסוכנות הזו. מה שאני כן זוכר שהוא פשוט הכניס את הציוד האישי שלו לתוך קרטון. אז כנראה שהייתי בפינוי הזה אך אני לא זוכר פרטים...".
כפי שציינתי בפתח הדברים, וגם עולה מעדותו של מר דמתי, הלה אינו זוכר במדויק את פרטי האירועים. מדובר במרחב גדול, כשבלהט האירועים אך טבעי הוא כי קצין הביטחון לא יזכור כל מקרה במדויק, כאשר התובע מס' 27, מנגד, חווה את סגירת הסוכנות שלו על בשרו. על כן אני מעדיפה את גרסת התובע מס' 27 לעניין זה.
על האופן שבו השפיעה עליו סגירת הסוכנות הצהיר התובע מס' 27, כך (סעיפים 34-35 לתצהירו):
"לאחר סגירת הסוכנות, הפיצו עובדי חב' הדואר שמועות בקרב הלקוחות, לפיהן נסגרה הסוכנות באשמתי, ובשל מעורבותי באי-סדרים. שמועות אלה פגעו בשמי הטוב, והסבו לי עוגמת נפש רבה.