ב. המקרים הפרטניים
התובע מס' 2, מר חוסיין אבו חג'ול
התובע מס' 2 הצהיר, כי ביום 8.3.06, לאחר שסרב לחתום על החוזה החדש, פרצו נציגי חברת הדואר את דלת הסוכנות, כאשר הוא לא היה במקום, והוציאו ממנה את התכולה, ובכלל זה את ציוד המחשבים, הריהוט והכספת שהיו מצויים בה, כאשר למחזה זה עדים שכניו המתגוררים בסמוך (ראו סעיפים 8 ו-9 לתצהירו). עוד הצהיר, כי במהלך פינוי הסוכנות נטלו נציגי חברת הדואר חפצים אישיים ומסמכים רבים שהיו שייכים לו, ובכלל זה ארנק ובו 760 ₪ בכסף מזומן, מחשבון, מכשיר טלפון, מודם תקשורת, רדיו טייפ, טבעת זהב מסמכים, שעון ומשקפי ראיה (ראו סעיף 42 לתצהירו). כן הצהיר, כי במהלך פירוק הסוכנות, גרמו נציגי הנתבעת נזק כבד למבנה, ובכלל זאת שברו את המנעול, פערו חורים בקירות ושברו את האסלה בשירותים. לדבריו, הוא נשא בכל עלויות התיקון, ובכלל זה עלות צביעת הקירות, התקנת מנורות חדשות והתקנת אסלה
--- סוף עמוד 278 ---
חדשה (סעיף 11 לתצהירו). התובע מס' 2 טוען, כי בגין האמור, על הנתבעת לפצות אותו בסך 20,000 ₪.
לטענות אלה התייחס מר דוד יחיה, מנהל מדור משק וציוד של אזור המפרץ, שאליו, בין היתר, היו מסונפות סוכנות הדואר של התובע מס' 2 (סעיפים 9-11 לתצהירו):
"ביחס לאבו חג'ול, פינוי הסוכנות אשר הופעלה על ידו התבצעה על ידינו בנוכחות אדם מטעמו אשר, למיטב זכרוני, הינו קרוב משפחה אשר נקרא למקום באותה העת על מנת לפתוח עבורנו את הסוכנות. יצוין, כי גם ביחס לאבו חג'ול, נכח אותו אדם מטעמו בסוכנות עמנו במשך כל זמן שהותנו במקום."
יודגש ויובהר, בעת פינוי סוכנויות הדואר, בררנו בקפידה במקום את כל הפריטים אשר ניטלו על ידינו. פריטים אלו כללו אך ורק דברי דואר, כספים וציוד של חברת הדואר והציבור הרחב. בשום אופן ובשום מקרה, לא ניטלו על ידינו חפצים אישיים של מי מהסוכנים. כך נהגנו בכל אחד ואחד מהמקרים וכך נהגנו בעת פינוי הסוכנויות אשר הופעלו על ידי אבו חג'ול ומלבינה.
לאור האמור, אפוא, אין כל אמת בטענתם של אבו חג'ול ומלבינה, כי סוכנויותיהם נפרצו בהיעדרם או לטענתם בדבר שימוש באלימות בעת פינוי הסוכנות תוך זריעת הרס וחורבן לכאורה. אין גם ממש בטענתם, כי במסגרת פינוי סוכנויותיהם נלקחו על ידינו חפצים אישיים של מי מהם. טענות אלה גם הן – פשוט אינן נכונות."
והוסיף בחקירתו הנגדית (פרוטוקול מיום 6.6.13, עמ' 220, ש' 1-8):
"ש. אתה איתרת את אבו חג'ול.
ת. לא הצלחנו לאתר אותו, הוא לא היה בכפר, בסוף הגיע שכן או חבר שלו וליווה אותנו עם כל הפינוי. אני לא זוכר אם פרצנו או פתחו לנו, אבל השכן היה איתנו.
ש. יש לכם סוכן ואתם לא מאתרים אותו, אתה מחפש שכן שלו והוא מלווה אותך.
ת. זה לא מדויק. מה שהיה מדויק. מה שהיה מדויק זה, הרמנו טלפון לאדון חג'ול והוא אמר לנו שהוא לא נמצא בכפר ולא יגיע לפתוח את הסוכנות, אחרי מספר טלפונים, שכנועים הוא התרצה ואמר אוקי אני אשלח שכן או חבר שלו, הוא יפתח את הדלת וילווה אתכם בפינוי, כל הסוכנים התנהגו בצורה זו, שהם לא נמצאים בכפר ושולחים שכן או בת של סוכן. זה היה נוהג של כל הסוכנים ביניהם.."
כפי שציינתי, בכך לא היה די. על הנתבעת היה ללוות את פינוי הסוכנויות ולקיחת הציוד באיש מטעמה ולערוך פרוטוקול מסודר של הפינוי. לא די בנוכחות שכן או קרוב, גם אם נשלח מטעם הסוכן. ראשית, לסוכנים לא הייתה ברירה, אלא לשלוח מישהו, כיון שנאמר להם שאם לא יעשו כן יפרצו לסוכנות. בנוסף, אותם שכנים או קרובים לא מכירים את הסוכנות וספק אם יודעים להבחין בין חפצים אישיים לאחרים. כפי שעולה מעדותו של מר יחיה עצמו בהמשך (שם, עמ' 220 ש' 24 עד עמ' 221 ש' 6):
"בתצהיר שלך אמרת שאדם שליווה אתכם במקרה של חג'ול היה קרוב משפחה היום אתה אומר שהוא שכן.
ת. אני לא יודע במדויק אם הוא שכן או קרוב משפחה, לא תיחקרתי אותו ולא ביקשתי ת.ז, הוא יכול להגיד מה שהוא רוצה.
ש. בתצהיר שלך מתייחס לפעולות הפירוק והוצאת הציוד בין היתר מהסוכנות של אבו חג'ול, מדוע לא צרפת את הרישום של מה שביצעתם.
ת. זה לא היה מתפקידי לבצע את הרישום, בגלל זה זה נעשה בנוכחות הסוכן או מי מטעמו, שידעו בדיוק מה הוצאנו. אם אני לא טועה ממח' הביטחון עשו רישומים רק לגבי ציודים דברי ערך, רישומים, חבילות וכל הציוד של הדואר, בשאר הדברים לא נגענו, ציודים אישיים של הסוכנים לא נגענו. בקשר לתצהיר אבו חג'ול – שהוא אינו דובר אמת. בסעיף 1.1. בעמ' 2 לתצהיר של אבו חג'ול – הוא אומר שגרמנו נזק
--- סוף עמוד 279 ---
כבד ושברנו את המנעול ופערו חורים בקירות ודברו את האסלה בשירותים – אני אומר שלא עשינו את הנזק. אני יכול להביא את הסוכנת שפתחה אחריו ולא היה שום נזק באסלה, וקוראים לה רולה ג'אג'ה, והמבנה היה מוזנח, גם מה שהוא אומר לגבי הקירות זה לא נכון.
ש. אבו חג'ול הוא אומר שהוא תיקן, אחרי שהוא תיקן מישהו יכול להגיד שלא היה מתוקן.
ת. הוא לא תיקן, היא תיקנה הכל. לא שברנו את האסלה."
כאמור, בהעדר פרוטוקול, יש לקבל את דברי מר אבו חג'ול. יש להדגיש, כי לגבי משקפי ראייה למשל, יתכן כי אלו לא נלקחו ע"י נציגי הדואר, אך נפגעו או נעלמו במהלך הפינוי. עם זאת, התובע לא המציא ראיות לעניין זה והעמיד את הנזק על הערכה בלבד, כאשר לא נראה כי יש ממש בהערכה זו, ועל כן אני פוסקת לו בגין הערך של החפצים האישיים, סכום של 10,000 ₪.
לאור האמור, תפצה הנתבעת את התובע מס' 2 בגין נזקי הפריצה, בהעדר קבלות, בסך של 10,000 ₪
כאמור, התובע מס' 2 טוען גם לעלויות תיקון נזקים בהם נשא. אולם, כיון שהתובע מס' 2 לא הביא כל ראיה לכך כי נשא בעלויות תיקון הנזקים שנגרמו במהלך הפינוי, כנטען בתצהירו, בדמות קבלה או חשבונית, נדחית תביעתו בגין רכיב זה.
התובעת מס' 17, גב' מלבינה טנוס
התובעת מס' 17 הצהירה, כי ביום 9.3.06, בעת שהייתה בדיון בבית המשפט המחוזי, פרצו נציגי חברת הדואר לסוכנות ונטלו ממנה את כל הציוד והמלאי (סעיף 14 לתצהירה). עוד הצהירה, כי נציגי חברת הדואר נהגו באלימות של ממש, כאשר שברו את רצפת הסוכנות במטרה להוציא את הכספת שעמדה באותו מקום וכי בעלה, שהגיע למקום, נדהם לנוכח ההרס והחורבן ששררו במקום (סעיף 15 לתצהירה). כן הצהירה, כי בעת פירוק הסוכנות, נטלו נציגי חברת הדואר גם חפצים אישיים שלה, ובכלל זאת משקפי ראיה בשווי של 3,000 ₪ (סעיף 42 לתצהירה). התובעת מס' 17 טוענת, כי בגין האמור, על הנתבעת לפצות אותה בסך 3,000 ₪.
גם לטענות אלה התייחס מר דוד יחיה, מנהל מדור משק וציוד של אזור המפרץ, שאליו הייתה מסונפות גם סוכנות הדואר של התובעת מס' 17 (סעיפים 8, 10 ו-11 לתצהירו):
"בכל הנוגע לסוכנותה של מלבינה במעילא, פינוי הסוכנות התבצעה על ידנו בנוכחותו של בעלה אשר לבקשת חברת הדואר הגיע לסוכנות לצורך כך ונכח בה כל העת. למען שלמות התמונה זה המקום לציין כי בעלה של מלבינה הפגין כלפינו קוצר רוח רב, גסות וחוסר שיתוף פעולה משווע. משך כל שהותנו במקום, עמד בעלה של מלבינה עם סטופר והבהיר לנו חד משמעית, כי הוא מקציב לנו שעה בלבד לצורך פינוי הסוכנות ודחק בנו כל אותה העת ללא לאות. בתום אותה שעה אשר הוקצבה לנו, אף סולקנו על ידי בעלה של מלבינה מהמקום, כאשר הוא נועל בפנינו את הסוכנות ומונע מאתנו להשיב את מלוא דברי הדואר והציוד אשר נותרו בסוכנות.
יודגש ויובהר, בעת פינוי סוכנויות הדואר, בררנו בקפידה במקום את כל הפריטים אשר ניטלו על ידינו. פריטים אלו כללו אך ורק דברי דואר, כספים וציוד של חברת
--- סוף עמוד 280 ---
הדואר והציבור הרחב. בשום אופן ובשום מקרה, לא ניטלו על ידינו חפצים אישיים של מי מהסוכנים. כך נהגנו בכל אחד ואחד מהמקרים וכך נהגנו בעת פינוי הסוכנויות אשר הופעלו על ידי אבו חג'ול ומלבינה.
לאור האמור, אפוא, אין כל אמת בטענתם של אבו חג'ול ומלבינה, כי סוכנויותיהם נפרצו בהיעדרם או לטענתם בדבר שימוש באלימות בעת פינוי הסוכנות תוך זריעת הרס וחורבן לכאורה. אין גם ממש בטענתם, כי במסגרת פינוי סוכנויותיהם נלקחו על ידינו חפצים אישיים של מי מהם. טענות אלה גם הן – פשוט אינן נכונות."
והוסיף, בחקירתו הנגדית (עמ' 221 ש' 7-16):
"בקשר לסוכנות של מלבינה – יש לך רישום של מה שהוצאתם מהסוכנות.
ת. לא. לא היה לנו זמן, עד שאיתרנו את בעלה, היא לא הייתה, היא אמרה שהיא בדיון, בעלה בא וכולו בפקעת עצבים, בא נכנס בהתפרצות, הציב לנו שעה ותוך שעה אתם מפנים את הדברים לכן לא יכולנו לבצע רישום, כל רגע הוא אמר לנו כמה זמן נשאר. מה שהיה חשוב לנו זה המכתבים הרשומים, החבילות של האנשים, דברי ערך וכספת ובזה התחלנו דבר ראשון לטפל, אנשים רצו את המכתבים ואת החבילות. חלק מהציוד השארנו שם כי לא הספקנו בשעה להוציא את הכל. הוצאנו רק את הכספת ודברי הערך.
ש. שם לא רשמתם.
ת. לא יודע אם ביצענו רישום בגלל הלחץ. יכול להיות שעשו רישום לא היה לנו זמן, הוא עמד עם סטופר להוציא את הציודים."
במקרה זה, של התובעת מס' 17, הגם שלא נערך פרוטוקול, הרי שבעלה נכח בעת פינוי הסוכנות, כפי שאישרה בחקירתה הנגדית (פרוטוקול מיום 19.11.12, עמ' 172 ש' 30 עד עמ' 173 ש' 11):
"ש. היו לך כל מיני טענות על הדרך שבה הוציאו את הדברים מהסוכנות, אני שואל אותך אם אחרי שחתמת על התצהיר ראית מה אומר דוד יחיה על אופן פינוי הסוכנות.
ת. לא ראיתי מה הוא אומר.
ש. זה נכון שלא את היית בזמן הזה שפינו אלא בעלך.
ת. נכון. אני הייתי בכנס לפי בקשת הארגון כולנו והם באו 9.3 הם פרצו לסוכנות לקחו (מעיינת בתצהיר).
ש. את מסבירה למה לא היית. אך לא ראית.
ת. אחרי שבאתי מהכנס אני ראיתי מה עשו, שברו רצפה, לקחו חפצים שלי למשל, משקפי ראיה 3000 ₪, ביום שהתקשרתי אליהם איפה המשקפיים אמרו לא יודעים. כל יום אני לובשת את המשקפיים.
ש. בעלך ראה אותם לקוחים את זה.
ת. תשאל את בעלי.
ש. אם את אומרת שיש חורים יכולת לצלם.
ת. בעלי סיפר לי ולאחר שבאתי מהכנס אני ראיתי מה עשו."
אמנם, בעת פינוי הסוכנות נכח בעלה של התובעת מס' 17 מטעמה, ומאחר שמדובר במי שעבד עמה בסוכנות הוא ידע באיזה ציוד מדובר. עם זאת, גם על פי עדותו של מר יחיה מר טנוס היה נסער מאד, ובלהט האירועים יתכן בהחלט כי נעלמו או ניזוקו משקפי הראייה שלה. אמנם, גב' טנוס לא המציאה קבלה על רכישת המשקפים, אולם הסכום בו נקבה הוא סכום סביר למשקפי ראייה.
על כן, הנתבעת תפצה את גב' טנוס בסך של 3,000 ₪.
--- סוף עמוד 281 ---
התובעת מס' 31, גב' יהודית פלד
התובעת מס' 31 הצהירה, כי בשנת 2007, לאחר שהוצאו תאי הדואר מהסוכנות על ידי נציגי חב' הדואר, היא נאלצה לממן בניית ויטרינה לכיסוי החלון שנותר חשוף, בסך 6,930 ₪. התובעת מס' 31 טוענת, כי לאור העובדה שהוצאה זו נגרמה לה בעקבות פירוק הסוכנות על ידי חברת הדואר, על האחרונה לפצות אותה בגובה ההוצאה הנ"ל.
מדובר בנזק שנגרם לתובעת מס' 31 בעקבות סגירת הסוכנות, ולא בשל צו המניעה, ועל כן נדחית תביעתה בעניין זה.
התובעת מס' 45, גב' ורד תורג'מן
התובעת מס' 45 הצהירה, כי בעת פירוק הסוכנות, נטלו נציגי חברת הדואר גם חפצים אישיים שלה, ובכלל זה ספר מבקרים, תמונות, אוסף בולים יקר ערך, מכתבי המלצה מלקוחות שנצברו במשך שנות עבודתה, התכתבויות עם נציגי חברת הדואר, תיקי עובדים ומסמכים נוספים. לטענתה, בגין נטילת חפצים אלה על הנתבעת לפצות אותה בסך 150,000 ₪.
לטענות אלה, של התובעת מס' 45, התייחס מר יהודה דמתי, קצין בטחון במרחב חיפה והצפון, שאליו הייתה מסונפת, בין היתר, סוכנות הדואר של התובעת מס' 45, כך (סעיפים 3-15 לתצהירו):
"כפי שנמסר לי מחברת הדואר, בחודשים פברואר-מרץ 2006, הפרה גב' תורג'מן את חוזה ההתקשרות עמה בבוטות ובתוך כך, חדלה ממתן שירותים לציבור, ועיכבה בסוכנותה דברי דואר רבים, כספים וציוד יקר ערך השייכים לחברת הדואר ולציבור הרחב אשר נזקק להם בדחיפות. לפיכך, בהתאם להנחיותיה של חברת הדואר ועל פי הוראותיהם של הצווים הארעיים אשר הוצאו לבקשתה על ידי בית משפט נכבד זה, נדרשתי להשבת דברי הדואר והציוד המעוכבים בסוכנותה של גב' תורג'מן, על מנת שניתן יהיה למוסרו לתושבי היישוב ללא כל דיחוי ולהמשיך ולספק להם שירותי דואר תקינים וסדירים – באופן מיידי.
לצורך כך יצרנו קשר עם גב' תורג'מן בשעות הבוקר של יום הפינוי וביקשנו שתגיע אל הסוכנות ותפתח אותה עבורנו לצורך הוצאת דברי הדואר, הכספים והמלאי אשר נותרו בסוכנות כבני ערובה. יודגש, כי במשך מספר שעות רב – החל משעות הבוקר ועד שעות הערב המוקדמות של אותו היום המתנו לגב' תורג'מן על מנת שתגיע לסוכנות. בכל אותן שעות תמימות התקשרנו לגב' תורג'מן – ללא הרף והפצרנו בה להגיע לסוכנות ללא דיחוי ולפתוח אותה עבורנו.
דא עקא, פעם אחר פעם הושמעו על ידי גב' תורג'מן תירוצים מתירוצים שונים אשר הובררו בדיעבד כלא יותר מאשר ניסיון למשוך זמן ולהתחמק מביצוע הצווים הזמניים אשר ניתנו על ידי בית המשפט הנכבד. לא זו בלבד, בשלב מסוים הגב' תורג'מן אף נמנעה כליל מלענות לשיחות הטלפון מצדנו בהן ביקשנו לברר האם ומתי היא תתייצב בסוכנות ומה משך הזמן אשר עלינו להוסיף ולהמתין לה. בנסיבות אלה, כאשר הבנו כי אין בכוונתה של גב' תורג'מן להגיע אל הסוכנות וכל רצונה הוא למשוך זמן בלבד, לא נותרה בידינו הברירה אלה להיכנס לסוכנות בעצמנו על פי הוראות הצו על מנת לשחרר את דברי הדואר החיוניים המעוכבים ומוחזקים שם כבני ערובה, על מנת למוסרם לציבור ללא כל דיחוי. אין, אפוא, כל ממש בניסיונה של גב' תורג'מן, להציג מצג לפיו נהגנו כלפיה לכאורה בחוסר רגישות ואטימות. כל טענותיה כי בקשותיה מאתנו