בית הדין לעבודה, ככלל, נמנע מהתערבות ואף הצביע על היתרונות בהעסקה במיקור חוץ (באמצעות קבלני כוח אדם), אך עמד על כך שמדובר במיקור חוץ אותנטי. לעיתים, מיקור חוץ הוא ראוי ובעל יתרונות, כגון בהוצאה החוצה של יחידת מחשב וקבלת שירותים אלו מחברה שמומחיותה בכך. עם זאת, קיימים מקרים בהם מדובר במנגנון שנועד לשלילת זכויות עובדים. לעניין זה, במאמרו של גיא דוידוב, "העסקה עקיפה", עבודה, חברה ומשפט, יב' 191, 192 (2009, להלן: דוידוב, העסקה עקיפה), ציין המחבר:
"קיימת מגמה משמעותית לא פחות להשתמש במנגנון של "העסקה עקיפה"...גם לצורך העסקת עובדים שמבחינה מהותית יש לראותם כ"פנימיים". במקרים אלה לא מדובר במיקור חוץ אותנטי אלא בניצול לרעה של מבנה משפטי או שימוש במבנה משפטי פיקטיבי, כדי להתחמק מאחריות של מעביד. שיטה זו נהפכה בשנים האחרונות לאמצעי המרכזי בקרב האמצעים שמעבידים יוזמים כדי להתחמק ממחויבויותיהם כלפי עובדים."
בע"ע (ארצי) 273/03 שוואב – מדינת ישראל, משרד החקלאות (2006), התעורר אחד המקרים הקיצוניים בו כל עובדי יחידה במשרד החקלאות (למעט המנהל) הועסקו ע"י קבלנים שהתחלפו מזמן לזמן. כב' הנשיא סטיב אדלר ציין את היתרונות למעסיק בשיטת מיקור חוץ וקבע כי למדינה יש זכות לעשות כן (בתמיכת נציגי הציבור ובניגוד לדעתן של כב' השופטות א' ברק וו' וירט-לבנה). הבעיה הייתה שמדובר במשרד ממשלתי, ואם היו רואים בעובדי הקבלן עובדים,
--- סוף עמוד 65 ---
המשמעות הייתה ויתור על הליכי מינוי לשירות המדינה. אך שאלה זו חורגת מענייננו. בסופו של יום, ולאור פסיקה סותרת, נחקק חוק קבלני כוח אדם, שהסדיר את הסוגיה.
לדעת דוידוב, העסקה עקיפה, יש לבחון, בכל מקרה ומקרה, האם מתקיימים בין העובד למעסיק המאפיינים של יחסי עבודה המחייבים החלת חוקי המגן. ככל שהתשובה לשאלה היא חיובית, אזי החוזה בו נקבע מיקור החוץ הוא פיקטיבי ואין לתת לו תוקף. אם, לעומת זאת, בעקבות מיקור-חוץ, חל שינוי אמיתי באופי היחסים, כך שעל פי המבחנים מדובר אכן בקבלן, אזי מדובר בשינוי לגיטימי, שמשפט העבודה אינו צריך להתערב בו (שם בעמ' 193).
מבלי להיכנס למחלוקת לעניין מיקור חוץ (לעניין זה ראו, למשל: רות בן-ישראל, "מיקור-חוץ: 'מתמקרים החוצה': העסקת עובדים על-ידי קבלני כוח אדם- פרשנות אחרת המרת העסקה הפורמאלית בעיסקה האותנטית", ספר ברנזון, חלק שני, 561; אמירה גלין, "מיקור חוץ (outsourcing): ההיבט הארגוני והניהולי, ספר ברנזון, חלק שני, 603), הרי שבמקרה שלפניי הסוכנים מאז ימי משרד הדואר היו בעלי עסקים עצמאיים. חוק רשות הדואר לא שינה את מעמדם, אלא רק קבע את שהיה מצב הדברים עד אותה עת לגבי סוכנים – חלק מפעילות הדואר בוצעה באמצעות סוכני דואר. לגבי דוורים שונה הייתה התמונה, כפי שאפרט להלן, והדבר מדגיש כי לגבי סוכנים דובר בסוג של מיקור חוץ שהיה נהוג מימים ימימה ולא נוצר עם הקמת רשות הדואר.