ובהמשך (שם, עמ' 286 ש' 22-32):
"ש. מצד שמאל זה סה"כ גירעונות ומזומנים של הסוכן שפתוח אצלך.
--- סוף עמוד 333 ---
ת. זה מבטא את יתרת המזומנים, רוב הסכום מורכב ממזומנים שלא הוחזרו. מעל 200,000 ₪, זה מזומנים שלא הוחזרו ונשארו בכספת והסוכן לא החזיר אותם, היתר זה גירעונות שלא נוכו מהסוכנות.
ש. העמודה מצד שמאל זה חיבור של מזומנים וגירעונות.
ת. הרוב כן. יכול להיות סכום או גירעונות או רק מזומנים או סכום שהוא שני הדברים.
ש. שקוראים את הדרישה נניח מקניון אורות, ואני רואה 5,346 ₪ זה כולל גירעונות ומזומנים.
ת. מהטבלה לא ניתן לראות כי זה טבלת סיכום, לכל אגורה שהסכום הזה מורכב יש הסבר שידוע מאיפה הגיעה האגורה ומה קורה איתה.
ש. האם יש לך דרישה נוספת מקניון אורות בגין גירעונות או מזומנים ולא מופיע בצד שמאל.
ת. לי כבנק הדואר לא. זה הסכום שחסר לי."
והוסיף והבהיר בחקירתו החוזרת (שם, בעמ' 289 ש' 18-25)
"ש. הפנו אותך לטבלה שצורפה כנספח 3 לתצהירך ולמסמכים שמצורפים לאחר הטבלה, אמרת המספר בטבלה משקף את הריכוז, איך אני למד על מרכיבים של גירעונות בסוכנות מסוימת.
ת. לכל ספרה בדוחות M120 ו-M303, יש תרגום שהאנשים [ש]מתעסקים עם זה מכירים את זה. לדוגמא אם זה הפרש שמדווח על ידי הסוכן עצמו בסופו של יום שגילה חוסר במזומנים או שגילו את זה בזמן עיבוד החומר אם ניכו לו מהשכר אם זה עבר לפנקסוביץ' או לא.
לשאלת ביהמ"ש: מי שלא מכיר את זה לא יכול לדעת. אני לא יכולה לראות מהמסמכים נספח 3 איך הגעת לסכומים בטבלה.
ת. נכון."
כאמור, ראינו לעיל, כי כל הפעולות הכספיות שמתבצעות בקופת הסוכנות, הן המקוונות והן הלא מקוונות, נרשמות באופן שוטף במאזן היומי של כל סוכנות, וכי בסופו של כל יום עבודה, נסגרים מאזנים אלה ומועברים אל חברת הדואר באמצעות תקשורת מחשבים, בצירוף מכלול נתונים הכוללים, בין היתר, את המועדים המדויקים בהם נפתחו ונסגרו מאזני הסוכנות וסך ערכן הכספי של הפעולות הכספיות אשר בוצעו בסוכנות באותו היום. באופן זה, הועברו לידי חברת הדואר, בזמן אמת, מלוא הנתונים והמאזנים הכספיים של הסוכנויות אשר הופעלו על ידי הסוכנים דכאן, המתייחסות לתקופה שבין 26 בפברואר 2006 - 5 במרץ 2006.
ואכן, חלק מהתובעים אישרו בתצהיריהם, כי נותר בידיהם מלאי מזומנים במועד סגירת הסוכנויות.
התובעת מס' 16, גב' פיבי זעפרני, אישרה בסעיף 52 לתצהירה, כי במועד סגירת הסוכנות נותר בידיה סך של 17,584 ₪. סכום זה תואם במדויק את המיוחס לתובעת מס' 16 בטבלה שצורפה כנספח 3 לתצהירו של מר מטלוב.
גם התובע מס' 25, מר משה נבו, אישר בסעיף 52 לתצהירו, כי במועד סגירת הסוכנות נותר בידיו סך של 43,767 ₪. סכום זה תואם כמעט במדויק לסכום המיוחס לתובע מס' 25 בטבלה שצורפה כנספח 3 לתצהירו של מר מטלוב, העומד על סך 43,398.69 ₪.
--- סוף עמוד 334 ---
גם התובע מס' 28, מר חיים סופר, אישר בסעיף 39 לתצהירו, כי במועד סגירת הסוכנות נותר בידיו סך של 45,833 ₪. סכום זה תואם במדויק לסכום המיוחס לתובע מס' 28 בטבלה שצורפה כנספח 3 לתצהירו של מר מטלוב, העומד על סך 45,832.99 ₪.
גם התובעת מס' 33, גב' שולמית פרלמוטר, אישרה בסעיף 51 לתצהירה, כי במועד סגירת הסוכנות נותר בידה סך של 72,620 ₪. סכום זה תואם במדויק לסכום המיוחס לתובעת מס' 33 בטבלה שצורפה כנספח 3 לתצהירו של מר מטלוב, העומד על סך 72,620.64 ₪.
יתר התובעים – למעט התובע מס' 5, מר גיל אייזן, שלא אישר ולא הכחיש כי נותר בידו מלאי מזומנים, והתובע מס' 20, מר יואל כהן, שכאמור לא הגיש תצהיר בגדרי ההליך – הכחישו כי נותר בידיהם מלאי מזומנים (ראו למשל סעיף 20 לתצהיר התובע 6, מר אברהם אשכנזי, שבו הצהיר כי "אינני חב כלפי חב' הדואר כל סכום בגין גירעונות"). ואולם, לבד מהכחשות כלליות אלו, לא הציגו התובעים כל ראיות לתמיכה בגרסתם, כאשר, מנגד, כאמור, גרסתם נשללת לנוכח המאזנים שצורפו לתצהירו של מר מטלוב.
לאור האמור, אני קובעת, כי על התובעים להשיב לנתבעת את הסכומים שפורטו בטבלה שצורפה כנספח 3 לתצהירו של מר מטלוב , כל אחד לפי חלקו.
12.2 התביעה כנגד ארגון סוכני הדואר (התובע מס' 1) יו"ר הארגון, מר בני כהן (התובע מס' 19) וחברי הוועד מר יונתן לוי (התובע מס'21), גב' יהודית פלד (התובעת מס' 31), מר מאיר רוזנר ז"ל (התובע מס' 38) וגב' סופי תורג'מן (התובעת מס' 44)
12.2.1. עילת התביעה
א. הטענות
הנתבעת טוענת, כי התובעים מס' 1, 19, 21, 31, 38 ו-44 הם אלו אשר הובילו את מאבקם הבריוני של כל אותם 180 סוכנים כנגד הנתבעת, הם אלה אשר הדיחו את כל אותם סוכנים וגרמו להם ביודעין ובלא צידוק להפסיק באורח חד צדדי, בבריונות ובניגוד מוחלט על פי דין ועל פי ההסכמים שבין הצדדים את מתן השירותים לציבור והם אלו אשר גרמו לכל אותם סוכנים להפר את התחייבויותיהם כלפי הנתבעת. נטען, כי בכך עוולו תובעים אלה בעוולת גרם הפרת חוזה שלא כדין לפי סעיף 62 לפקודת הנזיקין. על פי הטענה, גם לאחר ביטול ההסכמים עם הסוכנים שהפרו את הסכמי ההתקשרות, הורו אותם התובעים לסוכני הדואר שלא לשתף פעולה עם הנתבעת, ובכלל זה, הורו להם שלא להעביר לידי הנתבעת את הציוד והמבנים השייכים לה ואשר הוחזקו על ידי חלק מהסוכנים שלא כדין באופן אשר מנע מהנתבעת לעשות שימוש ברכושה, בציודה ובמבניה בשל החזקתם שלא כדין על ידי הסוכנים. נטען, כי תובעים אלה גם הורו לסוכנים שלא לחזור לעבודה ואף טענו במסגרת תצהיר שהגישו לבית המשפט המחוזי בבקשה לביטול הצו
--- סוף עמוד 335 ---
הארעי, כי הנתבעת מטעה את הסוכנים בכך שהיא מנסה להשיבם לעבודה. נטען, כי בהתנהגותם זו העצימו אותם תובעים את נזקי הנתבעת.
התובעים מס' 1, 19, 21, 31, 38 ו-44 טוענים מנגד, כי הם שימשו במועדים הרלבנטיים כחברי הועד המנהל של ארגון סוכני הדואר, אשר הינו עמותה רשומה, וכי כל פעולותיהם נעשו במסגרת תפקידם זה. אשר על כן, כך נטען, אין כל עילה בדין לחייבם באופן אישי בגין פעולות שביצעו כאורגנים של ארגון סוכני הדואר, שהינו, כאמור, בבחינת אישיות משפטית נפרדת. נטען גם, כי חברי הועד מעולם לא הדיחו סוכני דואר וגרמו להפרת הסכם כלשהו. על פי הטענה, ההחלטות בדבר נקיטת עיצומים כנגד חברת הדואר התקבלו בראשו ובראשונה באסיפה הכללית של ארגון סוכני הדואר, דהיינו על ידי סוכני הדואר החברים בארגון. אמנם, החלטות נוספות, אופרטיביות בעיקרן, אכן התקבלו על ידי הועד המנהל של ארגון סוכני הדואר, אך ככאלה, כאמור, הן אינן מקימות אחריות אישית של חברי הועד לנזק כלשהו, אף אם היה נגרם. לעניין זה נטען, כי חברי הועד לא הפיקו טובות הנאה אישיות מהאופן שבו פעלו, לא היה להם כל אינטרס אישי בפעילותם זולת פעילותם במסגרת הארגון והם פעלו באופן סביר, בהתאם למערכת היחסים שבין הצדדים.
ב. קיומה של עילת תביעה אישית כנגד חברי הועד
בטרם אעבור לבחון את עילות התובענה להן טוענת הנתבעת כנגד חברי הוועד, יש לבחון את השאלה האם ניתן הטיל עליהם אחריות אישית, כיון שבפעולותיהם כנגד חברת הדואר פעלו כחברי וועד הארגון.
כידוע, העובדה שאדם הינו אורגן או נושא משרה בחברה אינה מקנה לו חסינות בפני תביעה נזיקית והוא יימצא חייב באופן אישי למעשה או מחדל שעשה כאורגן או כנושא משרה בחברה במקום שבו התמלאו היסודות הנדרשים לקיומה של העוולה. עמד על כך כב' השופט [כתוארו אז] מ' שמגר בע"א 725/78 בריטיש קנדיאן בילדרס בע"מ נ' אורן, פ"ד לה(4) 253, 256 (1981):
"היותו של פלוני בין השאר אורגן של חברה אינו מקנה לו חסינות בנזיקין, ואין הוא יכול להסתתר מאחורי אישיותה המשפטית של חברה, מקום שנקבע, כי מעשה נזיקין זה או אחר בוצע על-ידיו.
השאלה שיש לשאול היא, אם התמלאו היסודות, הנדרשים לקיומה של אחת העוולות, המנויות בפקודת הנזיקין [נוסח חדש]..."
בד"נ 7/81 פנידר, חברה להשקעות פתוח ובנין בע"מ נ' קסטרו, פ"ד לז(4) 673, 694 (1983, להלן: עניין פנידר), קבע כב' הנשיא מ' שמגר:
"ראייתו של מנהל כאורגן החברה באה כדי להרחיב את האחריות המוטלת על החברה ולא כדי לצמצם את היקף אחריותו של המנהל בשל מעשה שביצע בעצמו או שהיה מעורב בו, המוליד בדרך כלל חבות אישית".
המבחן לצורך הטלת אחריות אישית על אורגן של חברה, לרבות נושא משרה בה, הוא אותו מבחן רגיל הקיים בדיני הנזיקין, קרי קיום יסודות העוולה (ראו ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, פ"ד מח(5) 661, 697 (1994, להלן: עניין צוק אור); רע"א 7875/06 אמירה זלץ נ'
--- סוף עמוד 336 ---
הכשרת היישוב חברה לביטוח בע"מ, פסקה 12 (2009, להלן: עניין זלץ)). יחד עם זאת, על המבקש להטיל אחריות אישית על אורגן או נושא משרה בחברה, ישנה חובה להצביע על עילה ספציפית נגד האורגן או נושא המשרה ולהניח תשתית ראייתית אשר ממנה עולה, כי האורגן או נושא המשרה קיים את יסודותיה. שאם לא כן, ניתן אולי להיפרע מן החברה, אך לא מן האורגן או נושא המשרה (ראו ע"א 2273/02 חברת פסל בע"מ נ' חברת העובדים השיתופית הכללית בא"י בע"מ, פ"ד נח(2) 36, 43 (2003); עניין זלץ, בפסקה 12, עוד ראו: גלעד, דיני הנזיקין, כרך א', בעמ' 663, ובעיקר ה"ש 65 והאסמכתאות שם).
ויודגש, הטלת אחריות אישית אין משמעותה הרמת מסך ההתאגדות של החברה. בהטלת אחריות אישית על אורגן בחברה נשמר הכלל בדבר אישיותה הנפרדת של החברה. חיובו האישי של האורגן הינו בעצם ביצוע העוולה על ידו, כפי שנקבע בעניין צוק אור, בעמ' 7000:
"אחריות אישית היא תופעה נורמאטיבית שונה בתכלית מהרמת מסך ההתאגדות של החברה. אחריות אישית פירושה הטלת חבות על האורגן עצמו, באופן אישי, בשל פעולותיו. ענייננו באחריות אישית בדיני הנזיקין. פירושה בענייננו הוא אפוא הטלת אחריות אישית על אורגן בגין עוולה שאותה הוא ביצע. הרמת מסך היא תרופה. מהותה של התרופה – התעלמות מהאישיות המשפטית של החברה ויצירת קשר משפטי ישיר בין צד שלישי לבין בעלי המניות בחברה...
מבחינה עיונית, יש להדגיש כי האחריות האישית מקיימת את העיקרון היסודי בדבר אישיותה המשפטית הנפרדת של החברה. הרמת מסך מכרסמת באותו עיקרון על-ידי התעלמותה ממנו. יתרונה של האחריות האישית הינו בהצלחתה 'להרחיב את מעגל היריבויות ולתרום לפיתוחם של סטנדרטים לאחריות אישית של נושאי משרה ובעלי שליטה בחברה, מבלי לכרסם בכלליותו של עקרון האישיות המשפטית הנפרדת' (א' חביב-סגל, "מגמות חדשות בהלכות הרמת-המסך" עיוני משפט יז (תשנ"ב-נ"ג) 197, 214). האחריות האישית מוטלת על האורגן על-פי קני המידה הרגילים להטלת אחריות במשפט האזרחי. האורגן יישא באותו נזק אשר הוא גרם אישית לפי דיני האחריות, הסיבתיות והפיצויים. הרמת מסך – לעומת זאת – חותרת תחת עצם האחריות המוגבלת, הנובעת מאישיותה המשפטית של החברה... הסרת המחיצה האופפת את אישיות החברה עלולה לחייב את בעלי המניות באחריות בהיקף עצום, ללא בחינה מדויקת של אחריותם האישית בהתאם למכשירים המקובלים במשפטנו האזרחי".
הדברים יפים גם לעניין הארגון, שהינו עמותה, משקבעתי שאין מדובר בארגון יציג הנהנה מהגנות משפט העבודה.
ג. יסודות העוולה
העוולה הרלבנטית לענייננו היא סעיף 62 לפקודת הנזיקין, הקובע כדלהלן:
"(א) מי שביודעין ובלי צידוק מספיק גורם לאדם שיפר חוזה מחייב כדין שבינו לבין אדם שלישי, הריהו עושה עוולה כלפי אותו אדם שלישי, אולם האדם השלישי לא יוכל להיפרע פיצויים בעד עוולה זו אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון.
(ב) לענין סעיף זה, היחסים הנוצרים על ידי נישואין לא ייחשבו כחוזה, ושביתה והשבתה לא ייחשבו כהפרת חוזה."
--- סוף עמוד 337 ---
חמישה הם יסודותיה של עוולת גרם הפרת החוזה, הקבועה בסעיף 62(א) לפקודת הנזיקין: חוזה מחייב כדין; הפרת חוזה; גרימת הפרה ביודעין; והיעדרו של צידוק מספיק (ראו ע"א 8483/02 אלוניאל בע"מ נ' אריאל מקדונלד, פיסקה 63 לפסק-דינו של השופט א' ריבלין (2004, עוד ראו: נילי כהן, התערבות ביחסים חוזיים (תשמ"ב); נילי כהן, גרם הפרת חוזה (דיני הנזיקין, העוולות השונות, גד טדסקי עורך, תשמ"ו).
בהצעת חוק דיני ממונות נקבעה עוולה של גרם הפרת חיוב בסעיף 399, לפיו:
"גרם הפרת חיוב היא גרימה ביודעי ובלא הצדק סביר לכך שאדם לא יקיים את חיובו כלפי אדם שלישי".
בדברי ההסבר נאמר, כי הכוונה להרחיב את תחולת ההוראה כיום:
"השינוי המשמעותי בהוראה המוצעת לעומת ההוראה הקיימת (סעיף 62 לפקודת הנזיקין) נוגע להרחבת החיובים אשר גרימת הפרתם יוצרת עוולה. אין הצדקה לצמצם את החיובים המוגנים רק לחיובים חוזיים, שכן למקורו של החיוב אין חשיבות לעניין זה..."
היינו, הכוונה להרחיב את האחריות בעניין זה.
כמדומני, כי לא יכולה להיות מחלוקת כי התנהלות יו"ר הארגון בענייננו עונה על חמשת היסודות האמורים;
כפי שראינו, העוולה של גרם הפרת חוזה מחריגה מגדר העוולה פגיעה ביחסים חוזיים באמצעות שביתה. זאת, במטרה, למנוע מהרתעת העובדים או הוועדים המארגנים את השביתות, חבות בשל גרם הפרת חוזה (ראו לעניין זה עניין פיינשטיין, וכן: נילי כהן, "סטטוס, חוזה, וגרם הפרת חוזה", הפרקליט לט 304, 312 (1989). כן ראו סעיף 376 להצעת חוק דיני ממונות).
ודוק, אין מחלוקת כי בין סוכני הדואר לבין חברת הדואר היו הסכמים מחייבים; כי הסכמים אלו הופרו על ידי הסוכנים, כי הסכמים אלו הופרו בעידודו של יו"ר הארגון וכי בנסיבות העניין לא קיים צידוק מספיק, שהרי ראינו לעיל כי לא עמדה לסוכנים זכות השביתה וכי הנקיטה בעיצומים היוותה הפרה יסודית של ההסכמים.
כפי שפורט לעיל בהרחבה בחלק העובדתי, ראינו כי גם לאחר שהנתבעת שלחה לסוכני הדואר מכתבי התראה, בהם עמדה על כוונתה לבטל את ההסכמים עם אותם סוכנים שינקטו בעיצומים, פטר הארגון מכתבים אלו בלא כלום, ובמכתבים ששלח לסוכנים בתגובה אף ציין, כי "איומי סגירת הסוכנויות אינם ענייניים ולא יעמדו במבחן המשפטי והארגוני" (כך במכתב ששלח הארגון מיום 29.1.05, צורף כנספח 15 לתצהירו של מר בר-מג). בכל אותם מכתבים ששלח הארגון לסוכנים, הורה הארגון, מפורשות, שלא ליתן שירותים מסוימים, שלא להשתתף בהדרכות ומאוחר יותר הורה על נקיטת עיצומים ואף השבתות מלאות. למעשה, גם לאחר שהיה ברור ליו"ר הארגון, כי חברת הדואר תבטל את ההסכמים עם הסוכנים שיוסיפו לשבות, הנחה יו"ר הארגון