--- סוף עמוד 14 ---
בית המשפט העליון הבהיר, כי בהתחשב בכך שמאזן הנוחות נוטה בבירור לטובת המבקשים נדרשת המשיבה לעמוד ברף גבוה במיוחד להוכחת זכותה לכאורה וכי בהקשר זה יש לעמוד, תחילה, על סוג היחסים המשפטיים בין המבקשים למשיבה. בית המשפט קבע בעניין זה, כך:
"סעיף 46(א) לחוק הדואר, התשמ"ו-1986, מורה כי היחסים שבין חברת הדואר לבין סוכני הדואר לא ייראו, לכל דבר ועניין, כיחסי עובד ומעביד. על כן, לא ניתן לראות בארגון סוכני הדואר ארגון עובדים ובסוכני הדואר עצמם עובדים של המשיבה (כך לכל הפחות כאשר מדובר ביחסי חברת הדואר עם הסוכנים; ראו, בג"ץ 6194/97 נקש נ' בית הדין הארצי לעבודה, פ"ד נג(5) 433, 445 (1999)). ואכן, המבקשים אינם טוענים כי יש לייחס להם מעמד של עובדים ולהחיל עליהם את דיני העבודה. לאור זאת, ובהתחשב בהוראות ההסכם שבין המבקשים למשיבה נראה, כי לפחות על פני הדברים עומדת למשיבה זכות לכאורה לקבלת הסעד שביקשה. טענות ההגנה של המבקשים, כפי שהוצגו בבית משפט קמא אינן, על פניהן, טענות חזקות. הטענה לפיה עומדת למבקשים הזכות לשבות הינה בעייתית במיוחד. זכות השביתה המוגנת הינה יציר דיני העבודה וספק רב אם ניתן להכיר בה מחוץ למסגרת היחסים שבין עובד למעביד (עיינו, חוק יישוב סכסוכי עבודה, תשי"ז-1957. נעיר כי בנסיבות מסוימות מכיר המשפט בשביתה המכוונת נגד מעשיו של ריבון ולא של מעסיק, בג"ץ 1074/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' בית הדין לעבודה, פ"ד מט(2) 485 (1995), אך קשה מכאן לגזור הכרה בשביתה של מי שאינו עובד). יתרה מכך, הכרה בזכות זו במקרה דנא עלולה לרוקן מתוכן את הוראת סעיף 46(א) לחוק רשות הדואר. הטענה בעניין חוק החוזים האחידים נראית כבעלת בסיס איתן יותר, אך היא לא נטענה בפירוט בבית המשפט המחוזי, ואף לא בפנינו. עם זאת, לא ניתן לומר כי טענותיהם של המבקשים הינן חסרות סיכוי. לפיכך, ובהתחשב במאזן הנוחות, לא היה מקום לדחותן על הסף ללא דיון ממצה. מכאן שטעה בית משפט קמא משהעניק למשיבה את הסעד שביקשה והוא מתבטל. יחד עם זאת, הואיל ומצאנו כי אין להורות על השבת המצב לקדמותו, אין מקום להורות למשיבה להחזיר את הציוד שהוציאה מידי המבקשים שכבר אינם משמשים כסוכניה."
בנקודה זו, הבהיר בית המשפט העליון, כי לפי הנתונים המצויים בפניו אחדים מהמבקשים עימם מסרבת המשיבה לשוב לעבוד טרם העבירו לידי המשיבה את הציוד המצוי בידיהם. בית המשפט העליון הבהיר בהקשר זה, כך: