פסילתו. שומא עלינו להישמר מפני היפוך היוצרות. משהצבנו לנגד עינינו "הערת אזהרה" זו, נשים פעמינו לבחון את טענות הצדדים בנוגע לעילות השונות בגינן התבקשה פסילת התשדירים, והכל לאור פסק דינו של בית משפט קמא.
כבית משפט קמא, אפתח גם אני בדיון בנושא חוק איסור לשון הרע, באשר לטעמי, בנסיבות המקרה דנן, חוק זה הוא האכסניה הטבעית לתקיפת תשדירי הפרסומת. משם אמשיך לדיון בעוולת תיאור כוזב: נתהה על קנקנה ועל מקורותיה ההיסטוריים, ונבחן אם יש מקום להסתייע בעקרונות שהתפתחו במשפט הזר בהקשר זה, בפרט בתחום הפרסומת ההשוואתית. נסיים בדיון בטענה כי התנהלות החברה עולה כדי תחרות לא הוגנת באופן המקים לסוכנים עילה מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט.
לשון הרע בין מתחרים עסקיים
- רבות נכתב על תכליתם של דיני לשון הרע; על האיזון שהם משקפים בין זכות היסוד לשם טוב מן העבר האחד, לבין זכות היסוד לחופש ביטוי מן העבר השני; על כך ששתי זכויות היסוד נגזרות מהערך החוקתי של כבוד האדם; ועל כך שאין מדובר בזכויות מוחלטות (ראו, בין היתר, דברי הנשיא ברק בע"א 4534/02 רשת שוקן בע"מ נ' הרציקוביץ (4.3.2004) (להלן: ענייןהרציקוביץ); דברי הנשיא גרוניס בדנ"א 2121/12 פלוני נ' דיין אורבך, פס' 19 והאסמכתאות שם (18.9.2014) (להלן: ד"נ דיין)). הדברים מושרשים וידועים ונשנו פעמים רבות בפסיקה, ואין צורך לשוב ולסקור אותם מראשיתם (וראו דברי הנשיא גרוניס ברוח זו בד"נ דיין, שם).
בע"א 8345/08 בן נתן נ' בכרי, פ"ד סה(1) 567 (2011) (להלן: עניין בן נתן), שירטטתי בקצרה את תרשים הזרימה הבסיסי לפיו יש לדון בתביעת לשון הרע: תחילה יש לבחון אם הביטוי שפורסם מהווה "לשון הרע" כהגדרתה בסעיף 1 לחוק איסור לשון הרע; לאחר מכן יש לבחון אם מדובר בפרסום הנהנה מחסינות (סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע), אם עומדת למפרסם הגנת אמת הפרסום (סעיף 14 לחוק), או אם עומדת לו אחת מהגנות תום הלב (סעיף 15 לחוק); לבסוף, מקום בו נקבע כי מדובר בפרסום המהווה "לשון הרע" שאינו חוסה תחת כנפי סעיפים 15-13 לחוק, יש לבחון אם מדובר בלשון הרע המופנית כנגד "חבר בני אדם" או "ציבור כלשהו" שאינם תאגיד, שאז נכנס לפעולה סעיף 4 לחוק, היוצר "מניעה דיונית-סטטוטורית מוחלטת"
--- סוף עמוד 11 ---
להגשת תביעה אזרחית (שם, פס' 2 לפסק דיני). כפי שיפורט בהמשך, סעיף 4 לחוק הוא בעל רלוונטיות רבה לערעורים דנן.