- הנתבעים אף טוענים, כי במסגרת ההליכים המשפטיים הרבים שניהלו הצדדים בקשר עם הפורמט, נחתמו בין ארמוזה הפצה לגולן וחברת תנין הסכמים מהסכמים שונים, אך מעולם לא עיגנו גולן ותנין הפקות במסגרת הסכמים אלה, את הזכויות הנטענות של ברודסקי לקבלת קרדיט, לרבות בהסכם חדש שנחתם בין ארמוזה הפצה לתנין הפקות באפריל 2014.
לשיטתם, בהסתמך על הסכמי הפשרה הראשון והשני ועל הצהרתם של תנין הפקות וגולן בריש גלי, לפיה כל זכויות היוצרים בפורמט שייכות להם, הרי שאין כל עילת תביעה נגדם וברי, כי לא היה זה מתפקידם כחברת הפצה לדאוג למתן קרדיט לברודסקי על יצירת הפורמט.
למען הסדר הטוב, יצוין כי הנתבעים הגישו הודעת צד שלישי כנגד תנין הפקות וגולן, אשר הגיש כתב הגנה מטעמו. ואולם, בהסכמה דיונית מיום 04/01/16, ויתרו הצדדים על ההודעה לצד שלישי והסכימו, כי הדיון יתמקד בטענות בכתב התביעה ובכתב ההגנה, קרי, שאלת האחריות של הנתבעים כלפי ברודסקי.
- אם כן, השאלה המרכזית העומדת לפתחי בפסק דין זה, היא השאלה בדבר אחריות חברת ההפצה למתן קרדיט לברודסקי כיוצר הפורמט, ובהתאם, טענתו של ברודסקי להפרת זכותו המוסרית ביצירה ע"י הנתבעים.
כידוע, זכות מוסרית ניתנת ליוצרה של "יצירה" בהתאם לנקוב בחוק זכות יוצרים, התשס"ח-2007 (להלן: "החוק"), ועל כן יש לבחון ראשית האם פורמט טלוויזיוני כפי שהגו ברודסקי וחבריו, חוסה תחת הגדרת ה"יצירה" בחוק וזוכה להגנה מכוחו.
זכויות יוצרים בפורמט טלוויזיוני
- בין הצדדים ניטשה מחלוקת, האם פורמט טלוויזיוני עונה להגדרת "יצירה" ברת הגנה, על פי חוק זכות יוצרים אם לאו, וכפועל יוצא, האם ליוצר הפורמט זכות מוסרית ב"יצירה".
נקודת המוצא ביסוד הקביעה האם פורמט טלוויזיוני עונה להגדרת "יצירה", נעוצה בהבחנה שבין "ביטוי" המוגן זכות יוצרים ובין "רעיון" שאינו מוגן בחוק, וזאת בהתאם לסעיף 5 לחוק זכות יוצרים לפיו:
"זכות יוצרים ביצירה, כאמור בסעיף 4, לא תחול על כל אחד מאלה, ואולם על דרך ביטויים תחול זכות היוצרים:
- רעיון
- תהליך ושיטת ביצוע .."
ההבחנה בין רעיון לביטוי אינה קלה ונועדה לשרת את המטרה היסודית של דיני זכויות יוצרים, שהיא עידוד היצירה (ראה טוני גרינמן, זכויות יוצרים, כרך א' מהדורה שניה, התשס"ט-2008, עמ' 75 (להלן: "גרינמן")). כך, בעוד שרעיונות הם בבחינת "free as the air " (מדברי הש' ברנדיס, כפי שצוטטו בספרו של גרינמן, כרך ב', עמ' 961 והאסמתכאות שם) ואינם ברי הגנה, ביטויים הממשי יכול שיהיה מוגן, ככל שהוא עומדים בדרישות החוק.
- לטענת ברודסקי, הפורמט שיצר מהווה "יצירה" כהגדרתה בחוק, שכן הוא מגלם "נוסחה שמתארת את הדרך הנכונה להבאת רכיבי התוכנית השונים לכדי מצב של תכנית טלוויזיה מוגמרת". לדבריו, הרעיון שהגה לשעשועון גובש לכדי "יצירה מוחשית" בעת יצירת ועריכת הבייבל לפורמט וצילום תכנית ה"פיילוט" לערוץ 10.
ברודסקי מוצא תמיכה לטענתו זו בעדותו של גולן לפיה - "צריך להפוך את הרעיון לפורמט שזו מערכת משחקית שלמה..." (פרוטוקול יום 08/11/16, עמ' 63 ש' 2 ) ובהמשך- "..זה הפורמט שאנחנו באנו איתו לערוץ.. הבייבל כולל את כל המסקנות של ההפקה העריכה, כשאתה מוכר את זה משלמים על הבייבל כסף. מי שקונה את הפורמט מקבל ספר שיש בו את כל התהליך, כולל עריכה, כולל מה עושים. את הבייבל אנחנו הכנו.. כשאני אומר יוצרים אני מתייחס לסער, רודריגו וגילי" (שם, עמ' 64 ש' 3-9).
- מנגד, טוענים הנתבעים כי "אין בתרומתו להגיית רעיון שעומד ביסוד פורמט טלוויזיוני כדי להפוך את התובע ליוצר של יצירה בת זכויות והגנה מכח זכויות יוצרים, וממילא אין בתרומה זו כדי להקנות לתובע זכויות מוסריות בפורמט". לטענתם, אין לייחס לברודסקי יותר מאשר "רעיון" שאינו מוגן בזכויות יוצרים, וזאת גם אם "בסופו של יום אותו רעיון ממש הפך לפורמט טלוויזיוני המשווק ומשודר ברחבי העולם (וכלל לא ברור האם זה המצב בענייננו..)" (הדגשה במקור).
הנתבעים אף מפנים לחוו"ד המומחה מטעמם, מרJohn Ranelagh מאנגליה, שהעיד ונחקר עליה בבית המשפט, לפיו ככלל פורמטים אינם זוכים להגנה משפטית, ומשכך, שוק הפורמטים נשען בעיקר על מידה רבה של אמון וכללים ופרקטיקות נהוגות.
הגישה בעולם ביחס לזכות יוצרים בפורמט טלוויזיוני
- בעולם מקובלת הגישה, לפיה פורמט של תכנית טלוויזיה הוא בבסיסו רעיון, שאינו מוגן במהותו בזכויות יוצרים, מאחר שהוא ניתן לביטוי בדרכים שונות, בפרט מקום בו עסקינן בשעשועונים, תכניות "ריאליטי" וחידונים. כך, למשל, רעיון לתחרות כישרונות בתחומי האמנות והבידור, יכול לקבל גוון שונה ולהיות מיושם בדרכים שונות, לרבות ההעמדה הכללית של התכנית, מעורבות המנחה, הביטויים החוזרים בתכנית (כדוגמת- "השבט אמר את דברו" בתכנית הריאליטי הישרדות), הכלים הדרמטיים השגרתיים בתכנית והצגתם ועוד.
מסיבה זו, דחה בעבר בית הלורדים באנגליה תביעה של מפיקי תכנית תחרות כישרונות, בה נקבע מנגנון לדירוג כישרונות המתמודדים באמצעות מכשיר "clapometer", שמדד את עוצמת מחיאות הכפיים של הקהל, וקבע כי קיים קושי בשימוש במילה "פורמט" באשר לתכונות ורעיונות של התכנית. בפסק הדין התייחס בית הלורדים לקביעה של ביהמ"ש בניו-זילנד, אשר קבע כי הפורמט הנטען אינו אלא רעיון, ומיאנו לראות בפורמט התכנית - יצירה דרמטית או מוסיקלית (Green v. Broadcasting Corp. of New Zealand [1989] 2 ALL E.R. 1056, 1058ׂׂׂׂׂ) (עוד לעניין זה ראה גרינמן, עמ' 186-187).
יחד עם זאת, יש להבחין בין "רעיון אמורפי" או "סקיצות ראשוניות", המהוות ראשיתו של תהליך מחשבתי ליצירת פורמט טלוויזיוני, לבין מצב בו הרעיון קרם עור וגידים וגובש לכדי פורמט "מוחשי" מקורי, הכולל סצנות ואלמנטים ייחודים בשילובם או במהותם, שאז הוא עשוי לחסות תחת החוק, ולהיחשב כ"יצירה" ברת הגנה בזכות יוצרים.
- בהתאם לגישה זו, ניתן למצוא שני פסקי דין שניתנו בעניין תכניות ריאליטי, העוסקות בהורדת משקל בקרב המתמודדים Latimore v. NBC Universal, Inc. et al, 07 CIV 9338 (AKH) (SDNY Feb. 22, 2011) (“Latimore”) and Milano v. NBC Universal, Inc. et al, No. CV 06-3237-GAF (United States District Court, CD California) (“Milano”). בשני המקרים נדחתה התביעה כנגד NBC בגין הפרת זכויות יוצרים בפורמטים טלוויזיוניים, כאשר בפס"ד Milano קבע ביהמ"ש, כי התכנים בבסיס התכנית FAT to PHAT"" אינם עונים להגדרת הסף הדרושה על מנת לחסות בגדרי ההגנה בדיני זכויות יוצרים, והצביעו על העובדה כי בשוק כבר קיימות תכניות ריאליטי העוסקות בירידה במשקל, עוד קודם לתכנית מושא פסה"ד. ובדומה, בפסה"ד Latimore קבע ביהמ"ש, כי אין דמיון מהותי בין תכנית הריאליטי The Biggest Loser" לבין תכנית הריאליטי "Phat Farm", וכי הדמיון היחיד בין שתי היצירות הוא רעיון גנרי של תכנית העוסקת בירידה במשקל, הכוללות ביטויים וסצנות סטנדרטיות ומשותפות לרעיון מסוים, אשר אינם מוגנים בזכויות יוצרים.
בדומה, מקרה אחר שנידון, עסק בתביעתם של בעלי זכויות יוצרים בתכנית ריאליטי "השורד", כנגד מפיקת תכנית ריאליטי בשם "אני סלבריטי- הוצא אותי מכאן", בטענה כי התכנית של הנתבעת מפיקה ומיישמת את הרעיון הכללי בבסיס תכנית הריאליטי של הנתבעות. במקרה זה, ביהמ"ש לא פסל הכרה בטיוטות וניירות עבודה המגלמים פורמט של תכנית, כיצירה ספרותית מוגנת והכיר בכך שזכות יוצרים יכולה להתקיים בשילוב ובהצגה מקוריים של רעיונות וכלים דרמטיים, אך קבע כי הנתבעת יישמה את הרעיונות והכלים הללו באופן שונה מן התובעת, ועל כן, התביעה נדחתה (CBS Broadcasting, Inc. v. ABC, Inc. (SDNY, January 13, 2003). כך, גם בפסה"ד שעסק בתביעת זכויות יוצרים בגין תכנית ריאליטי העוסקת בספורט, דחה ביהמ"ש את הטענה כי זכויות היוצרים בבסיס תכנית הראליטי "שתי רגליים שמאליות" (Two Left Feet" הופרו בתכנית ריאליטי העוסקת בנושא דומה Castorina v. Spike Cable Networks, Inc. (Dist. Court, E.D. New York, March 24, 2011).
- פסקי דין שהכירו בפורמטים טלוויזיוניים כנושא לזכויות יוצרים, ניתן למצוא בבית האח הגדול. כך, תביעה מאת מפיקי התכנית הישרדות במסגרתה נטען כי הפורמט חוסה תחת הגנת זכויות יוצרים, נוכח השילוב בין אלמנטים ייחודיים הכלולים בו, אשר הופרו במסגרת שידור התכנית האח הגדול. בית המשפט העליון בהולנד קבע, כי הפורמט של תכנית הישרדות הינו בר הגנה בזכויות יוצרים, ואולם דחה את התביעה משלא מצא דמיון מהותי בין שתי תכניות הריאליטי ( Castaway Television Productions Ltd. and Planet Productions Limited v. Endemol (unreported, Dutch Supreme Court, April 16, 2004. בנוסף, בברזיל הכירו בפורמט האח הגדול כפורמט הזוכה להגנה בזכות יוצרים, ונמצא דמיון מהותי בין תכנית האח הגדול שם לבין תכנית ריאליטי אחרת בשם – " (Endemol v. TV SBT, Casa Dos Artistas Brazil
(unreported, 2004
- ב"כ הנתבעים הפנה למספר מאמרים ופסקי דין העוסקים בדין הנוהג בארה"ב, גרמניה, אנגליה, ניו זילנד ואוסטרליה, וטען כי קבע בהם, כי פורמט אינו מוגן בזכויות יוצרים, בהיותו רעיון מאחר שרעיונות אינם נושא לזכות יוצרים. הדברים אינם מדויקים.
כך, למשל, במאמר הסוקר את הדין במדינות שונות, עליו נסמכים הנתבעים (נספח ח' לסיכומים) Stefan Bechtold, The Fashion Of TV Show Formats, 2013 Mich. St. L. Rev.451, 470 (2014) נאמר, כי בתי המשפט אינם ששים להעניק הגנה משפטית לפורמטים, אך המחבר מוסיף ואומר דברים (שלא צוטטו בסיכומי הנתבעים) לפיהם:
"Most claims are dismissed or settled out of court. When Fox family, producer of Race Around the World, filed a copyright infringement suit against CBS`s production of The Amazing Race in 2000, the injunction was denied without discussing the copyright claims, and the case was voluntarily dismissed". (ההדגשה שלי – ד.א.).
הנה כי כן, טענת הנתבעים כי המגמה של בתי המשפט בארה"ב היא שלא להכיר בפורמט כיצירה בדיני קניין רוחני, אינה מדויקת. בתי המשפט לא הביעו דעתם המפורשת, כי אין להכיר בפורמטים כמושא לזכות יוצרים, אלא דחו במקרים מסוימים את הבקשה ללא הנמקה, ובמקרים אחרים לא נדרשו כלל להתייחס לסוגיה, מאחר שהצדדים הגיעו לפשרה מחוץ לכתלי בית המשפט.
זו גם הגישה בגרמניה, שם מסביר המחבר (בעמ' 474), כי בית המשפט דחה תביעה, למרות שהכיר בעובדה שרעיון לפורמט יכול להוות "יצירה" ברת-הגנה, אך קבע כי אין לראות בהוראות הטכניות של התכנית עצמן (mere set of instruction on arranging elements) מושא לזכות יוצרים - והרי זו גם הגישה הנוהגת בישראל!!
המצב המשפטי בצרפת, באנגליה, בניו זילנד ובאוסטרליה כמתואר במאמר (עמ' 475-476), דומה לגישה הנוהגת בישראל, בניגוד לנטען בסיכומי הנתבעים.
- ניתן לסכם ולומר, כי לאור התפתחות ושיכלול תעשיית הפורמטים הטלוויזיוניים, חלה התפתחות גם בפסיקה וקיימת נכונות היום בעולם, להכיר בזכות יוצרים בפורמט טלוויזיוני, ובלבד שיוכח כי אין המדובר ברעיון בלבד, אלא ברעיון שקיבל ביטוי מוחשי ומיוחד דיו, ההופך את הפורמט ל"יצירה" ברת-הגנה. הגישה הנוהגת היא, כי אין מקום להגנת דיני זכויות היוצרים, כל עוד עסקינן ברעיון שלא קיבל לבוש ממשי ולא קרם עוד וגידים. כך בדין הזר וכך גם בדין הישראלי.
תחולת הדין הזר
- בסיכומיהם טענו הנתבעים, כי על תביעה להפרת זכות יוצרים חל דין מקום ההפרה, ולכן היה על התובע להוכיח את הדין הזר. מדובר בטענה שלא נטענה בכתב ההגנה והועלתה לראשונה בשלב ההוכחות, כלאחר יד. מדובר אף בטענה משוללת יסוד, לאור העובדה שהסכם ההפצה בין בעלי הזכויות (תנין הפקות) נחתם עם ארמוזה בישראל. במסגרת הסכם זה, הצהירה תנין הפקות כי היא בעלת זכויות היוצרים בפורמט (לאחר שרכשה אותן מהתובע ושותפיו), והיא מעניקה לארמוזה את זכות ההפצה הבינלאומית של הפורמט. הנתבעים ידעו, כי תנין הפקות קשורה בהסכמים שנחתמו בישראל עם התובע, אשר במסגרתם הובטח לו קרדיט על הפורמט שיופץ בישראל או בחו"ל.
יתירה מכך, גם אם נכונה הטענה, כי הדין החל על עוולות בתחום הקניין הרוחני הוא דין מקום ההפרה, לא הוכח על ידי הנתבעים כי מדובר בדין שונה מהדין הנוהג בישראל. המומחה מטעם הנתבעים לא ביסס את קיומו של דין שונה במדינות העולם. חזקת שוויון הדינים, המוכרת על ידי המשפט הבינלאומי-פרטי, מושתתת על ההנחה, כי החוקים במדינות הנאורות הם זהים (ת.א. (ת"א) 41/92 קימרון נ' שנקס, פ"מ תשנ"ג(3) 10, 21).
יתירה מכך, מסתבר כי הדין הנוהג במדינות העולם הנאורות, דומה לדין החל בישראל, כפי שהוסבר בסעיפים 20-24 לפסק הדין.
מעבר לנדרש אציין, כי הדיון התנהל מראשיתו בהתאם לדין הנוהג במדינת ישראל, והנתבעים לא ערערו על כך עד לסיומו של ההליך. טענתם בנוגע לתחולת הדין הזר הועלתה בשיהוי ניכר, שלא לומר בחוסר תום לב, והיא מהווה הרחבת חזית אסורה בנסיבות הענין ובנוסף, אין בה ממש.
יצירה טלוויזיונית לאור חוק זכות יוצרים
- סעיף 4 לחוק קובע את התנאים לקיום זכות יוצרים ביצירה. בין היתר, מציין החוק רשימה סגורה של סוגי יצירות והן "יצירה ספרותית, יצירה אומנותית, יצירה דרמטית או יצירה מוזיקלית" וקובע כי ההגנה תינתן אך ורק ליצירה מקורית אשר קובעה בצורה מוחשית. (תמיר אפורי חוק זכות יוצרים (2012), עמ' 91-92).
ההלכה העקרונית היא כי יצירה הראויה להגנת זכות יוצרים צריכה להיות פרי כשרון, מאמץ והשקעה של המחבר, באופן המקנה לה אופי שונה מאופי החומרים מהם עוצבה, ואולם לשם מילוי דרישה זו די במידה צנועה של כשרון ומאמץ (ראה ע"א 360/83 סטרוסקי בע"מ נ' גלידת ויטמן בע"מ, פ"ד מ(3) 340, עמ' 346).
"יצירה דרמטית" מוגדרת בחוק כך:
"לרבות מחזה, יצירה קולנועית, יצירה דרמטית-מוסיקלית, יצירת מחול ופנטומימה"
בספרו מציין גרינמן כי המאפיין את כל סוגי היצירה הדרמטית הוא היותם מיועדים לביצוע על דרך משחק או בדרך דרמטית אחרת, וכי זה הדבר המבחין בינה ובין יצירה ספרותית שנוצרה על מנת שיקריאו אותה או שישמעו אותה (גרינמן, עמ' 162 והאסמכתאות שם).
החוק ממשיך ומגדיר מהי "יצירה קולנועית" –