"נוסיף ונבהיר כי שוכנענו כי ודאי נכון היה לדחות התביעה בגין התיישנותה, למצער, החל מ- 1.4.95 (אחורה), ודאי וודאי מעת שקיבלה קביעות (1.5.99) – שהרי מאותה עת גם יכלה בנקל להוכיח טענותיה (עובדתית), ודאי ידעה על "השינוי במעמדה". כך הוא גם בהתייחס לבג"צ נקש (25.10.99) – והנה "נמצא" לתובעת להגיש תביעתה רק בסוף 2008.
לאור הראיות שבפנינו, ולאור ההלכות בבית-הדין ובבית המשפט העליון, נמצא כי תביעתה הכספית ככל הנוגע לתקופה שקדמה ליום 27.10.2001 (שבע שנים לפני מועד הגשת התביעה בתיק זה) – התיישנה".
שנית, בית הדין קובע כממצא כי היקף משרתה היה נמוך ממחצית משרה. וכך נאמר:
"נמצא כי התובעת לא הצליחה להרים את נטל הראיה כי עבדה חצי משרה ולמעלה מזה בתקופה שקדמה לקליטתה כעובדת. עדותו של מר שומלי לא היה בה כדי לסייע לתובעת, הואיל והתבסס על השערות ולא על מסמכים או על עובדות ברורות ומשכנעות להוכחת היקף השירותים של התובעת".
לצד זאת, נאמר בפסק הדין כי:
"אין יכול להיות חולק כי לא "אויינה" סמכות בית-הדין לעבודה, בסעיף 46 אלא שלטעמנו, עסקינן בבחינת העובדות הספציפיות להליך דנא והראיות שהובאו לכך, בפנינו. סעיף 46 קבע את סמכותה של הרשות (הנתבעת, כיום) לבצע תפקידה באמצעות מחלקי דואר, שאינם עובדיה, בהיקף של עד 50% משרה (של עובד). והנה – בשונה מהעובדות בפרשת נקש – התובעת החלה ליתן שירותיה רק לאחר החוק ובהעדר ראיות לעובדות שיכולות להוכיח את היותה עובדת של הרשות – משכזו לא הוכח – לא שוכנענו כי יש לקבוע, כעתירתה, בין היתר בהתאמה לסעיף 46. כך או כך, לא הוכח בפנינו הקף משרה רלוונטי לעיתוי הרלוונטי" (סעיף 7.5 לפסק הדין).
שלישית, בית הדין קובע כי לא שוכנע בקיומם של יחסי עובד-מעסיק, וגם מטעם זה נדחתה התובענה. כך נאמר בסיכום פסק הדין:
"א. לא שוכנענו ולא הוכח בפנינו כי התובעת הייתה עובדת הנתבעת קודם ל- 1.4.95. משכך, נדחית עתירת התובעת לסעד הצהרתי כאמור.
ב. נדחית העתירה להצהיר על התובעת כעובדת "דור א" הואיל ובמועד שבו נחתם ההסכם הקיבוצי לא היתה עובדת של הנתבעת ולא היתה זכאית להקלט כעובדת של הנתבעת מאחר והיקף השירותים שנתנה לנתבעת לא הגיע לכלל חצי משרה, ומכל מקום לא הוכח בפנינו היקף נטען!
ג. בהתאם, אין זכאית התובעת לזכויות הנגזרות מתקופה קודמת ל- 1.4.95.
ד. למצער, אף לו הוכח בפנינו כנטען, לא הוכיחה התובעת את תביעתה הכספית ולא ביססה חישוביה. אף לו נעתרנו לתביעה, היה מקום לזכותה במירב לפי "ותק" מ- 9/89 (וסה"כ כחישובי נחמיה, 6 שנים ו-4 חודשים, סעיף 11.4), ולפי חישוב שיבוצע עפ"י נתונים מדויקים (כולל ניכויים/קיזוזים/הפחתות כבחישובי נחמיה, בהם שוכנענו)".