אמנם הנתבעת טענה בתצהירה כי בשיחה שכונתה על ידיה "שימוע" הבהירה התובעת כי היא אינה מתכוונת להמשיך בעבודה בעסק, אולם כפי שכבר צוטט לעיל בחקירתה בבית הדין תיארה את הדברים באופן שונה והודתה שהתובעת אמרה שאיננה מתכוונת להתפטר.
התובעת, לא רק שהכחישה מכל וכל את קיומה ותוכנה של שיחת ה"שימוע", אלא גם שיגרה לנתבעת את המסרון , בתחילת חופשת המחלה, שממנה ברור כי היא רואה עצמה כעובדת של הנתבעת, וכי כשלתחלים תשוב לעבודה "כרגיל" ואילו היה ברור לנתבעת שהתובעת כבר איננה עובדת אצלה – היה מצופה שתכתוב שהודעת התובעת איננה במקומה ותביע תהיה הכיצד תשוב לעבודה כרגיל, אלא שהמסר מצידה היה "בריאות לכולם".
משכך – סיום יחסי העבודה בין הצדדים נבע מכך שעם שובה של התובעת מחופשת המחלה – והגעתה לעסק – מצאה עובדת אחרת יושבת בעמדת העבודה שלה, והנתבעת הודיעה לה כי אינה עובדת שם יותר.
למען הסר ספק נבהיר כי איננו מקבלים את ניסיונה של הנתבעת לייחס משקל מכריע לעובדה שהתובעת אמרה שתלך אם יינתן לה מכתב פיטורים – ולמעשה ברור (הן מחילופי המסרונים שמהווים עדות אותנטית למסרים בזמן אמת והן מהתמונה הכוללת שהוצגה לפנינו) שהתובעת שבה והבהירה לנתבעת שאין בכוונתה להתפטר ושאם האחרונה אינה מעוניינת בהמשך עבודתה – עליה לפטר אותה ולמסור בידיה מכתב פיטורים.
עוד נבהיר כי לא מצאנו לקבל את ניסיונה של הנתבעת לטעון כי יש ללמוד מהעובדה שהתובעת הקימה, בסמוך לאחר סיום עבודתה אצל הנתבעת, עסק משלה – כי הדבר תוכנן מראש והיווה סיבה להתנהגותה ו/או ההתפטרות שיוחסה לה.
בהקשר זה העדפנו את גרסת התובעת, לפיה לא נותרה לה ברירה בהינתן העובדה שזה עיסוקה מנעוריה וזה מקור הפרנסה היחיד שהיה בידיה למצוא לעצמה, וודאי שלא שאפה לכך מראש בשל העובדה שמשכורתה שימשה מקור הפרנסה היחיד למשפחתה בשל עיקולים שהוטלו על שכרו של בעלה, בעוד שהקמת עסק חדש איננה מניבה פרי משך זמן רב, והלכה למעשה גם גרמה לכך שהיא מצויה בקשיים כלכליים שנים לאחר ההתרחשויות מושא התביעה והקמת העסק העצמאי שלה.
ז. נסכם ונאמר שאנו קובעים שהנתבעת פיטרה את התובעת ביום 16/06/14, מיד כשהתובעת באה לעבודה עם סיומה של חופשת המחלה שלה, וזאת על אתר, ומבלי שקיבלה הודעה מוקדמת על הפיטורים, וגם מבלי שנמסר לה מכתב פיטורים.
- מהם התשלומים להם זכאית התובעת לאור פיטוריה?
א. ראשית, משקבענו שהתובעת פוטרה – זכאית היא לפיצויי פיטורים.
התובעת טענה כי השכר הקובע לעניין זכאותה לפיצויי פיטורים עומד על שכרה החודשי הממוצע בשנת העבודה האחרונה שהיה סך של 7,100 ₪, והנתבעת לא חלקה בשום שלב על תחשיב זה.
משכך, ובהתחשב בתקופת עבודתה, התובעת הייתה זכאית לפיצויי פיטורים בסך של 34,317 ₪, אותו היה על הנתבעת לשלם לה ביום 01/07/14.
בהינתן העובדה שאין ספק שבנסיבות העניין התקיימו חילוקי דעות של ממש באשר לעצם זכאותה של התובעת לפיצויי פיטורים, מוצאים אנו לנכון להעמיד את פיצויי ההלנה שנתבעו על הפרשי הצמדה וריבית כדין בלבד, וזאת מהמועד לתשלום הפיצויים כאמור (01/07/14), ועד לתשלום המלא בפועל.
מאחר ולזכות התובעת נצברו בפוליסת ביטוח מנהלים בכלל חברה לביטוח אליה הפרישה הנתבעת הפרשות בגינה כספים בגין המרכיב של פיצויי פיטורים שהתובעת הביעה נכונותה להפחיתם מהתשלום בגין פיצויי פיטורים – הרי שככל שהנתבעת תפעל לאלתר לשחרור הכספים שנצברו בכלל ותמציא מייד עם דרישה את כל המסמכים הדרושים למטרה זו – ניתן יהיה להפחית מתשלום הפיצויים את הסך של 7,689 ₪ שנצבר בגין רכיב זה, כעולה מהתדפיס שהמציאה התובעת.
ב. בנוסף, ולאור מסקנתנו לפיה התובעת פוטרה על אתר ביום 16/06/14 – על הנתבעת לשלם לתובעת תמורת הודעה מוקדמת בסך של 7,100 ₪.
גם סך זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 01/07/14 ועד לתשלום המלא בפועל.
ג. אשר לפיצוי שתבעה התובעת בגין הפגמים שנפלו בפיטוריה –
לעניין זה טענה התובעת שפיטוריה פגומים במובן זה שפטרה בשרירותיות, מבלי שקוים לה שימוע, בעיצומה של חופשת מחלה, ותבעה פיצוי בשיעור של שכר עבודה בגין 6 חודשים.
בהקשר זה נאמר כי משקבענו שהתובעת פוטרה עם שובה מחופשת המחלה – אין לראותה כמי שפוטרה "בעיצומה של חופשת המחלה".
אשר לטענה לפיה לתובעת לא קוים שימוע כדין – אמנם, לא מצאנו שהנתבעת הוכיחה את קיומה של השיחה אותה כנתה "שיחת שימוע ובירור", ודאי שלא את תוכנה המדויק, אולם ברור גם מדברי התובעת וגם מהמסרונים – שהנתבעת הבהירה היטב לתובעת, חזור והבהר ולעיתים באופן בוטה ומעליב, מדוע אינה שבעת רצון מהתנהלותה ומעבודתה.
התובעת, מצידה, ראתה את הנתבעת כאשמה בהשתלשלות העניינים, והביעה את עמדותיה ותגובתה לטענות הנתבעת לגופן לא אחת.
משכך, והגם שלא קוים לתובעת שימוע כהלכתו, מוצאים אנו כי לא נפגעה זכות הטיעון שלה במובנה המהותי, והיא ידעה מהם הנימוקים בגינם מעבידתה אינה שבעת רצון מהעסקתה, והגיבה לגופם של דברים, וגם לא התיימרה לומר כי ישנם טיעונים כלשהם שאילו היה מקוים לה שימוע כהלכתו – הייתה מעלה בנסיון לשכנע את הנתבעת שלא לפטרה.
משכך, איננו סבורים כי התובעת זכאית לפיצוי הנתבע בהקשר זה.
ד. אשר לפיצוי שנתבע מכוח הפסד דמי אבטלה בגין 90 ימים -
הלכה פסוקה היא, כי "אין לקבוע כלל גורף לפיו בכל מקרה שמעביד מסרב למסור לעובד מכתב פיטורים הוא יחויב בתשלום פיצוי בשיעור דמי אבטלה שהיו עשויים להגיע לעובד. לא פעם, קיימים חילוקי דעות ממשיים בדבר נסיבות סיום קשר העבודה, ואין מקום כי בכל מקרה בו תידחה גרסתו של המעביד לעניין נסיבות סיום קשר העבודה, הוא יחויב אוטומאטית בתשלום פיצוי בשיעור דמי האבטלה.
יחד עם זאת, ככל שהעובד יוכיח נזק קונקרטי בגין אי קיום החובה למסור לו מכתב פיטורים (כגון: סירוב המוסד לשלם דמי אבטלה; איחור בתשלום דמי אבטלה; הוצאות הכרוכות בהתדיינות מול המוסד לביטוח לאומי וכו'), וככל שיוכיח כי הימנעות המעסיק ממסירת מכתב פיטורים הייתה בלתי סבירה, יוכל לתבוע פיצוי בעד נזק שנגרם לו עקב אי מתן מכתב פיטורים על פי חוק הודעה מוקדמת או עקב אי מתן מסמך אחר שהמעסיק חייב למסור לעובד."
[ראו, ע"ע (עבודה ארצי) 212/06 ימית א. ביטחון (1988) בע"מ - אלי אפרים (פורסם בנבו, 12.11.2008) (להלן : "עניין אלי אפרים")]
ואמנם, הדברים שלעיל נאמרו בעיקר ביחס לאותם מקרים רבים בהם עובדים שפוטרו מבלי שניתן להם מכתב פיטורים – מבקשים פיצוי בגין הפסד דמי אבטלה מבלי שהגישו תביעה למוסד לביטוח לאומי לקבלת דמי אבטלה, וקיימו את יתר התנאים לזכאות לדמי אבטלה, בעוד שבענייננו התובעת הוכיחה שהגישה תביעה לדמי אבטלה וזו התקבלה, אולם המל"ל נמנע מלשלם לה דמי אבטלה בגין 90 ימי האבטלה הראשונים משום שלא המציאה הוכחות מספיקות לכך שפוטרה.
יחד עם זאת, בעניין אלי אפרים הטעים בית הדין הארצי ואמר גם את הדברים הבאים -
"לבית הדין ידיעה שיפוטית כי במקרה שמוגשת תביעה לדמי אבטלה ויש מחלוקת בין העובד לבין המעביד לעניין נסיבות סיום קשר העבודה, המוסד לביטוח לאומי בוחן את התביעה לדמי אבטלה, ולעתים מקבל אותה למרות העדרו של אישור המעסיק, על יסוד חקירתו או מסמכים אחרים (כגון – מסמך המעיד על הגשת תביעה כנגד המעסיק). לפיכך, אנו סבורים כי על העובד להגיש תביעה למוסד לביטוח לאומי, ולבררה מול המוסד בהליכים המקובלים, לרבות הגשת ערעור לבית הדין במקרה שהמוסד דוחה את תביעתו.".
בענייננו, לא נחה דעתנו שהתובעת מיצתה את ההליכים מול המוסד לביטוח לאומי, הציגה לפניו את מכתבי בא כוחה ואת התביעה שהגישה, וראיות נוספות שהיו בחזקתה והוגשו במסגרת תיק זה, והיה בידיה גם להגיש תביעה לבית הדין כנגד החלטת המל"ל, וזאת לא עשתה.
בנוסף, איננו סבורים שנוכח חילוקי הדעות שהיו בין התובעת לנתבעת בכל הנוגע לשאלה מי הביא את יחסי העבודה לידי סיום – יש לראות את הנתבעת כמי שפעלה בחוסר סבירות או חוסר תום לב בעצם העובדה לא מסרה לתובעת מכתב פיטורים.
אשר על כן נדחית גם תביעת התובעת לפיצוי בגין אי קבלת דמי האבטלה בעבור 90 הימים הראשונים.
ה. סיכומו של דבר, אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת סך של 34,317 ₪ בגין פיצויי פיטורים וכן 7,100 ₪ בגין תמורת הודעה מוקדמת, וזאת בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 01/07/14 ועד לתשלום המלא בפועל, כאשר מהסך האמור ניתן יהא להפחית את הכספים שעומדים לרשות התובעת בגין המרכיב של פיצויים בפוליסה שהוזכרה לעיל ובתנאים שנקבעו.
- האם הנתבעת הפרישה בדין התובעת הפרשות פנסיוניות בחסר?
א. ראשית, יש לומר כי התובעת השתיתה טענותיה בהקשר זה על הטענה לפיה היה על הנתבעת להפריש בגינה הפרשות מיום עבודתה הראשון מכוח צו ההרחבה בענף הטקסטיל וההלבשה.
אמנם, שלא כטענת הנתבעת, שכפרה בעצם חלותו של הצו על מערכת היחסים בינה לבין התובעת, הרי שהצו חל בהחלט מאחר ובהגדרת "מפעל" ברישתו נכלל כל עסק שעוסק ביצור ביגוד ו/או מתפרות של מוצרים לצריכה ביתית או אחרת.
יחד עם זאת, הצו האמור אינו מרחיב את החובה לבצע הפרשות פנסיוניות שבהסכם הקיבוצי הכללי הרלבנטי, ואיננו כולל בחובו הוראה בעניין זה.
משכך, יש לבחון את זכאות התובעת לאור ההוראות ושיעורי ההפרשות שנקבעו בצו בעניין פנסיה חובה.
ב. לטענת התובעת, בתקופה שמיום 13/09/09 ועד ליום 31/12/11 הפרישה הנתבעת בגינה סך של 1,470 ₪ בלבד, וזאת למרות ששכרה בשנת 2009 הסתכם בסך של 10,415 ₪ , בשנת 2010 – הסתכם ב 60,829 ₪, ובשנת 2011 הסתכם ב – 123,459 ₪.
עוד טענה, כי בשנת 2012 הופרש בגינה סך של 2,355 ₪, בעוד ששכרה עמד על סך של 66,715 ₪, בשנת2013 הופרש בגינה סך של 3,618 ₪, בעוד ששכרה עמד על סך של 81,053 ₪, ובשנת 2014 הופרש בגינה סך של 1,962 ₪, בעוד ששכרה עמד על סך של 39,435 ₪.
יש לומר כי הנתבעת הסתפקה לכל אורך הדיון בתביעה בהכחשות כלליות וסתמיות ובטענה חוזרת ונשנית שהפרישה בגין התובעת כנדרש ו"במידת הצורך" תזמין את רואי החשבון שלה, אלא שלא הומצא כל חישוב חלופי מטעמה וודאי שלא אסמכתא, והתובעת לא נחקרה כלל בכל הנוגע לשיעורי השכר שנטענו בתצהירה כבסיס להפרשות.
על כן, בהעדר טענה עניינית מצד הנתבעת, הרי שיעשה תחשיב בנוגע לזכויות התובעת על בסיס סכומי השכר השנתיים הנטענים ולאור הוראות הצו בעניין פנסיה חובה.
ג. ראשית, בהעדר טענה לכך שלתובעת היה ביטוח פנסיוני קודם לעבודתה בשירות הנתבעת, וכי ביקשה להמשיך את ההפרשות לקופה קודמת, יש לקבוע שהיה על הנתבעת להתחיל להפריש בגינה החל מתום 6 חודשים ממועד תחילת עבודתה, דהיינו ממחצית חודש מרץ 2010.
נעיר כי החישובים יערכו על דרך הממוצע למרות שטוב היה אם ניתן היה לערכם לאור השכר המדויק, אלא שהנתבעת, כאמור, לא טרחה לחלוק באופן ענייני על הסכומים שנטענו מצד התובעת.
אשר לשנת 2010 – אין לפנינו פירוט באשר לשיעורי השכר בכל חודש בחודשו, ועל כן יחושב השכר השנתי על בסיס ההנחה שהשכר החודשי הממוצע עמד על 4351.25 ₪, ועל כן החל ממחצית מרץ ובגין התקופה המזכה הסתכם שכרה ב – 41,336.87 ₪.
באותה שנה עמדו שיעור ההפרשות שהיה מקום להפריש בגין תגמולי מעביד על 2,5%, ועל כן היה על הנתבעת להפריש סך של 1033.42 ₪.
אשר לשנת 2011 – שכרה של התובעת הסתכם, כאמור, ב – 123,459 ₪.
באותה שנה עמדו שיעור ההפרשות שהיה מקום להפריש בגין תגמולי מעביד על 3.33%, ועל כן היה על הנתבעת להפריש סך של 4,111.18 ₪.
בסך הכל בגין התקופה שמיום תחילת העבודה עד לתום שנת 2011 היה על הנתבעת להפריש סך של 5,144 ₪ בעוד שהפרישה סך של 1470 ₪, והמסקנה שהפרישה בחסר סך של 3,674 ₪, אותו יש לשלם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מחציון התקופה, דהיינו מיום 15/02/11 ועד לתשלום המלא בפועל.
אשר לשנת 2012 – שכרה של התובעת הסתכם, כאמור, ב – 66,715 ₪.
באותה שנה עמדו שיעור ההפרשות שהיה מקום להפריש בגין תגמולי מעביד על 4.18%, ועל כן היה על הנתבעת להפריש סך של 2,792.86 ₪.
בגין אותה שנה הופרש סך של 2,355 ₪, ועל כן והמסקנה שהפרישה בחסר סך של 438 ₪, אותו יש לשלם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מחציון התקופה, דהיינו יום 01/07/12 ועד לתשלום המלא בפועל.
אשר לשנת 2013 – שכרה של התובעת הסתכם, כאמור, ב- 81,053 ₪.
באותה שנה עמדו שיעור ההפרשות שהיה מקום להפריש בגין תגמולי מעביד על 5%, ועל כן היה על הנתבעת להפריש סך של 4,052.65 ₪.
בגין אותה שנה הופרש סך של 3,618₪, ועל כן והמסקנה שהפרישה בחסר סך של 435 ₪, אותו יש לשלם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מחציון התקופה, דהיינו יום 01/07/13 ועד לתשלום המלא בפועל.
אשר לשנת 2014 – שכרה של התובעת הסתכם, כאמור, ב – 39,435 ₪.
באותה שנה עמדו שיעור ההפרשות שהיה מקום להפריש בגין תגמולי מעביד על 6%, ועל כן היה על הנתבעת להפריש סך של 2366 ₪.
בגין אותה שנה הופרש סך של 1,962₪, ועל כן והמסקנה שהפרישה בחסר סך של 404 ₪, אותו יש לשלם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מחציון התקופה, דהיינו יום 01/03/14 ועד לתשלום המלא בפועל.
יוער כי גם בעניין זה על הנתבעת לפעול לאלתר לשחרור מלוא הכספים שהופרשו על ידיה בגין התובעת, שאם לא תעשה כן יהא עליה לשלם את הסכומים המלאים שהחבות לשלמם נקבעה לעיל, מבלי שיופחתו מהם הסכומים שהופרשו ונצברו בגין המרכיב של תגמולים.