ב- תשלום פרמיות ביטוח: בבקשת ההלוואה נאמר כי הארגון יערוך ביטוח בחברת הביטוח "שמשון" להבטחת פירעון היתרה הבלתי מסולקת של החוב גם במקרה של פטירת הלווה. תמורת ביטוח זה נקבע כי חברה F רשאית לגבות עד 6 פרומיל מיתרת ההלוואה כהוצאות לפרמיות הביטוח. המנוחה טענה כי בכך יצאה החברה ידי חובתה בתשלום פרמיות הביטוח ולא הייתה לחברה A כל זכות לגבות ממנה סכום נוסף בגין כך, מאחר ועל פי בקשת ההלוואה אשר נערכה על
--- סוף עמוד 3 ---
ידי חברה F זהו הסכום שיש לשלמו. המנוחה הוסיפה וטענה כי בחשבונה אשר התנהל אצל חברה A לא קיים כל תשלום שהיא שילמה לחברה F, וברור לכן כי הטענה כאילו נלקחו כספים לצורך תשלומי פרמיות בשקר יסודם. המנוחה הוסיפה כי בלוח הסילוקין מופיע תשלום עבור פרמית הביטוח על פי המוסכם, ואין כל התחייבות להוסיף על התשלום הנגבה כבר על ידי חברה F וכי משום שהביטוח הזה לא נעשה, אנו נעשה בחלקו (כמה חודשים בשנת 1991), הרי שמגיע לה החזר סכומים שנגבו ממנה על ידי חברה F עבור הביטוח.
המנוחה הצהירה, שטענת חברה A כי היוונה את פרמיות הביטוח אינה נכונה וכי נהוג לשלם מדי כל תקופת זמן, כשהפרמיות אמורות לגלם את הסיכון הביטוחי הנלקח על ידי חברת הביטוח ולכן אין מקום לחייב חשבונה בפרמיה אשר משולמת לחברת הביטוח. עוד נטען כי ההיוון צריך להיעשות בריבית שאינה מגלמת כל סיכון וכי בעניינה לא היה כל היוון שכן חברה A לא העבירה כל סכומים ע"ח הביטוח לחברת הביטוח, אלא היוונה את הפרמיות ומאידך פרסה אותם חזרה בריבית גבוהה של 11.5%.
בנוסף, המנוחה טענה כי לא היה כל צורך בהלוואת חברה F "ולכל היותר היה צורך במימון ביניים בלבד, שכן" חברה F "שילמה ביום 28.3.91 את סכום ההלוואה בסך 91,974 מ"ג כאמור בנספח ג', ואילו ביום 26.6.91 התקבל סך של 89,756 מ"ג עבור הרטרו, ודמו"ד התקבל סך של 1,367 מ"ג ובס"ה- 91,123 מ"ג, כך שהיה חסר לה סך של 851 מ"ג בלבד, + ריבית לתקופת ביניים זה ותו לא". המנוחה טענה כי הנתבעים או מי מהם פעלו כך שהתשלום בגין תקופת העבר לא יסלק הלוואת חברה F, אלא פיצלו הסכום, כך שהסך של 68,086.20 מרק גרמני קיבלה חברת F ואילו היתרה הועברה לחברה A "וזאת נעשה כדי שחוב הלוואותיה לא יסולק לעולם, והנתבעים או מי מהם יוכלו לקבל את המגיע לתובעת, ולא תתאפשר לה קבלת הסכומים המגיעים לה ואשר לשמם נוצרה האמנה על בטחון סוציאלי ישראלי- מ.גרמניה". המנוחה הוסיפה וטענה כי כאשר הוחתמה על בקשת ההלוואה ידעו הנתבעים כי סכום זה אמור להתקבל עבורה ואי לכך לא יהיה כל צורך בהלוואת חברה F ובכך פעלו שלא כדין וגרמו לה לנזק.