טענות התובעים
- בכתב התביעה התובעים טענו כי דבר קיומה של הדירה נודע להם לראשונה רק כחודש לפני הגשת התביעה על ידם. כן נטען, כי החל מיום פטירתו של נסימי המנוח בשנת 2003 ועד ליום הגשת התביעה, הנתבעים עשו שימוש חד צדדי ובלעדי בדירה השייכת לחברה, מבלי לשלם כל תמורה על כך.
- התובעים טענו כי הנתבעים גוזלים את נכסי החברה בהסתמך על סעיף 49 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], בכך שהם מעכבים לכאורה את הדירה שלא כדין, ובהימנעותם בתשלום דמי שכירות עבור השימוש בדירה הם גוזלים למעשה את פירות החברה. עוד נטען כי הנתבעים קיפחו את התובעים מזכויותיהם בחברה, בהתאם לסעיף 192 לחוק החברות, תשנ"ט -1999 (להלן: "חוק החברות"). יצוין כי בסיכומיהם זנחו התובעים טענות אלו, ועל כן בהתאם להלכה הנוהגת לא אדון בהם במסגרת פסק דין זה.
- עוד נטען, כי יש לחייב את הנתבעים בתשלום בדמי שימוש ראויים מכוח דיני עשיית עושר, משהתעשרותם של הנתבעים בכך שלא שילמו דמי שימוש ראויים על הדירה, נעשתה על חשבונה של החברה, ובהתאם לכך על חשבון התובעים כיורשיו של בסליאן המנוח, הזכאים לפירות הדירה שבבעלות החברה. במסגרת כתב התביעה נתבעו דמי שימוש ראויים בסך 7,000 ₪ לחודש ב-7 השנים הקודמות להגשת כתב התביעה, וכן חיוב הנתבעים בתשלום שכירות לתובעים החל מיום הגשת התביעה. יצוין כי במקביל להגשת התביעה הגישו התובעים בקשה לכונס נכסים, אשר נדחתה (כב' הש' טל לוי).
- בסיכומיהם טענו התובעים, כי במסגרת ההליך הודו הנתבעים כי עשו שימוש בדירה החל משנת 1987, ועל כן יש להחיל את החריג לכלל ההתיישנות הקבוע בסעיף 9 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: "חוק ההתיישנות") ולחייב את הנתבעים לשלם לתובעים דמי שימוש ראויים החל משנת 1987 ועד להיום. עוד זכאים התובעים לטענתם לדמי השימוש הראויים מכוח סעיפים 31 ו-33 לחוק המקרקעין, תשכ"ט – 1969 וכן סעיפים 1 ו-115(א) לחוק הירושה, תשכ"ה-1965.
- לטענת התובעים, מעולם לא היה ויתור מצד בסליאן המנוח ו/או מצדם של התובעים על דמי שימוש ו/או על דמי השכירות בקשר לדירה, והנתבעים לא הציגו כל ראיה פוזיטיבית לויתור שכזה.
- עוד לטענת התובעים, טענת הנתבעים, כי לכאורה לאחר פטירת נסימי פנו לבסליאן המנוח לצורך הגעה להסדר בקשר לנכסי החברה אינה מסתדרת עם טענתם שבסליאן המנוח הסכים לכך שיגורו בדירה ללא תשלום דמי שימוש. בנוסף, ככל שהנתבעים פנו לכאורה לבסליאן להסדיר את נושא חלוקת נכסי החברה ונענו בשלילה, לא ברור מדוע כבר אז לא תבעו את בסליאן המנוח, עת ידעו על קיומו של המבנה וזכותם הלכאורית בו.
- התובעים טענו כי גם ככל שהיו הסכמות כלשהן בין בסליאן המנוח לבין נסימי המנוח לגבי חלוקת הנכסים של החברה ו/או השימוש בנכסי החברה, הרי שבכל מקרה הסכמות אלו פגו עם מותו של נסימי, והיה על הנתבעים לחדש את ההסכמות מול בסליאן המנוח, וזאת גם לנוכח ההסדר הספציפי הקיים בסעיף 115(א) לחוק הירושה.
- לטענת התובעים, לא הוכח על ידי הנתבעים כי מס הרכישה על הדירה שולם על ידם, וממילא לא הוצגה כל ראיה כי הנתבעים פנו לבסליאן שישתתף בתשלום מס הרכישה, כך שהם מושתקים לטעון כי יש לקזז סכום זה כיום.
- עוד נטען כי ככל שבוצעו שיפוצים כלשהם בדירה על ידי הנתבעים, הרי שמדובר בעיקר ברכישת ריהוט לדירה, ולא בהשבחת הדירה. יתירה מזאת, הנתבעים לא הציגו חשבוניות בגין השיפוצים, אלא מסמכים חסרי חשיבות משפטית/חשבונאית. נטען כי באחד המסמכים שצורפו על ידי הנתבעים נכתב כי על פי זכרון דברים שנערך בין בסליאן המנוח לבין נסימי המנוח, ההוצאות לגבי הדירה חלות על נסימי, כך שבכל מקרה אין לזקוף כל הוצאה בגין שיפוץ של הדירה לכאורה לחובתם של התובעים. בנוסף, ממילא מדובר בחשבונות משנת 1987 אשר חלה עליהם התיישנות.
- עוד נטען לראשונה בסיכומי התובעים כי על הנתבעים לשלם לתובעים פיצויים בגין עגמת הנפש שנגרמה להם כתוצאה מהתנהלות חסרת תום הלב של הנתבעים לכאורה.