טענות הנתבעים
- הנתבעים טענו בכתב ההגנה כי דווקא התובעים הם אלו שהתעשרו על חשבון הנתבעים, היות שבסליאן החזיק במשך שנים במבנה ברח' חובות הלבבות בתל אביב ונהנה משכירות ששולמה לו מהשכרת דירות וחנויות במבנה.
- לטענת הנתבעים, בסליאן המנוח ידע על קיומה של הדירה ועל השימוש בה ואף ביקר בה מאות פעמים, כך שיש לתהות על טענת התובעים כאילו נודע להם על קיומה של הדירה רק ערב הגשת התביעה. בהקשר זה, טענו הנתבעים, הודו התובעים כי ידעו על קיומה של הדירה, אך לכאורה חשבו כי מדובר בדירה בבעלות נסימי. בנוסף, התובעים לא סיפקו כל אסמכתא לכך שבסליאן המנוח דרש במרוצת השנים, אף לו פעם אחת, דמי שימוש מנסימי המנוח ו/או מהנתבעים על השימוש בדירה, למרות שידע כאמור על קיומה ועל השימוש בה על ידי הנתבעים. הנתבעים טענו כי נסימי המנוח עבר להתגורר בדירה בשנת 1987 בידיעת ובהסכמת בסליאן המנוח, וזאת לאחר שבסליאן המנוח סירב להתחלק עם נסימי המנוח בפירות השכרת היחידות במבנה, ובכך יצר דה-פקטו הסכם מקפח כלפי נסימי המנוח במשך עשרות שנים.
- לטענת הנתבעים, טענת התובעים כי על ביהמ"ש לפסוק להם דמי שימוש ראויים החל ממועד פטירת נסימי המנוח עומדת בסתירה להוראות חוק ההתיישנות, הקובע מגבלת תביעה של 7 שנים.
- בנוסף, כשנה וחצי לפני הגשת התביעה, ביקש הנתבע 2 להיפגש עם התובע 3 על מנת להסדיר את חלוקת נכסי החברה, ובשל עיכוב מטעם התובעים, נערכה הפגישה רק לאחר 9 חודשים, במסגרתה עמדו התובעים על כך שהתובעים יוותרו על המבנה והנתבעים יוותרו עם הדירה, כפי שהיה כל השנים, כך לטענתם.
- הנתבעים טענו כי לא יכול להיות חולק כי נשאו בתשלום של מס הרכישה בסך 20,000 ₪ בקשר לדירה, וכי על התובעים לשאת במחצית מתשלום זה.
- הנתבעים טענו כי הם יסכימו לחיובם בדמי שימוש ראויים בגין המגורים בדירה כל עוד שבמקביל באופן זהה ובאותם המועדים יחויבו התובעים בדמי שימוש בגין השימוש הבלעדי במבנה.
ב.2. התביעה שכנגד
טענות התובעים שכנגד
- התובעים שכנגד טענו בסיכומיהם כי במהלך ההליך התבררה טענתם של הנתבעים שכנגד כי שמעו על קיומו של המבנה רק לאחרונה כלא מדויקת, משום שהודו בחקירתם כי הם מכירים את המבנה מאז שהיו ילדים.
- הנתבעים שכנגד אף הסתירו מבית המשפט את קיומו של הליך קודם שניהלו נגד מר אופיר אמינוב, בקשר לשימוש של מר אמינוב במבנה, ואשר נסגר בהסדר פשרה בין הצדדים. התובעים שכנגד אף טענו, כי בהתאם לתיק המבנה, בסליאן המנוח השכיר יחידות במבנה למר אמינוב, וזה השכיר זאת לצדדים שלישיים, מבלי לשתף את נסימי המנוח ו/או את התובעים שכנגד בתמורה עבור השכירות. הנתבעים שכנגד אף לא הודיעו ו/או צירפו את התובעים שכנגד להליך שניהלו התובעים נגד מר אמינוב, למרות שידעו כי התובעים שכנגד הם יורשיו של נסימי המנוח, שהיה בעל מניות בחברה.
- נטען כי בסליאן המנוח היה המחזיק בפועל ברוב המבנה, נהג בו "מנהג בעלים" ונהנה מתשלום השכירות שקיבל בגין השכרת היחידות במבנה. עוד נטען, כי להיותו של בסליאן המנוח המחזיק במרבית היחידות במבנה קיימות ראיות רבות, וצורפו לכתב ההגנה תדפיסים לגבי רשימת הדיירים במבנה משנת 1999 ושנת 2008, דוחות ביקורת שנערכו בשנת 2008, במסגרתם מסר מר אמינוב לפקחים כי הוא שוכר את המבנה מבסליאן המנוח ומשכיר למחוסרי בית, והצהרות של דיירים שונים במבנה על פינוי היחידות במבנה והעברת החזקה לבסליאן המנוח. עוד העיד עו"ד ראובן בן שלמה, כי בתחילת שנות ה-2000 היה בעל משרד תיווך, והוא נפגש עם בסליאן המנוח פעמים רבות לצורך השכרת יחידות במבנה לשוכרים שונים.
- עוד נטען, כי שככל שהיו או קיימים כיום פולשים בנכס, הרי שהדבר נמצא באחריותו של בסליאן המנוח ו/או התובעים, ואין הם יכולים להלין אלא על עצמם בעניין זה. כך גם כל תשלומי ארנונה שלא שולמו, ככל שקיימים בקשר למבנה, ראוי שישולמו על ידי מי שהחזיק ומחזיק במבנה, דהיינו בלסיאן.
- נטען כי ככל הנראה בסליאן המנוח זייף מסמכים תוך שהוא מכר את אחת היחידות במבנה לגב' אולגה גולברט אשר הקימה שם מרפאת שיניים. נטען כי המסמך שהוצג כי נסימי המנוח ויתר לכאורה על זכויותיו במבנה לטובת בסליאן המנוח הינו חסר כל נפקות משפטית, היות שבכל מקרה זכויותיו של בסליאן במבנה, כפי שנטען על ידו בהליך נגד אמינוב, היו מכוח היותו בעל מניה בחברת, וממילא מדובר במסמך שנערך באופן רשלני, ואין כל אסמכתא לגביו אצל רשם המקרקעין ו/או רשם החברות.
- עוד נטען, כי אין כל רלוונטיות לדמי השימוש שקיבל בסליאן המנוח משוכרים שונים במבנה, זאת בהיעדר כל אסמכתא לתשלום בפועל, לרבות ההסכמות שנערכו בין בסליאן המנוח לבין מר אמינוב, ועל כן יש להסתמך בעניין זה על דמי השכירות שנקבעו בחוות הדעת.
- נטען יש לדחות את הטענות כאילו בהתאם להסכם הרכישה עם מר פנדו, רכשה החברה לכאורה רק את היחידות המפורטות בהסכם הרכישה ולא מחצית מהזכויות במבנה, וזאת הן לנוכח העובדה כי מספר היחידות הנוכחי במבנה אינו תואם למספר היחידות שהופיע בהסכם הרכישה עם מר פנדו, ובהסכם הרכישה של הגב' רחל נמדר ז"ל, והן לנוכח העובדה שמדובר במבנה הרשום במושע ולא קיים כל הסכם שיתוף.
- התובעים שכנגד טענו כי כל טענה של התובעים ו/או הנתבעים בקשר לתשלומי מיסים ו/או שיפוצים בקשר למבנה אינן מקומן בהליך דנן, אלא שיש להעלותן במסגרת הליכי החייאת החברה ופירוקה.
- התובעים שכנגד הוסיפו, כי יש לדחות את הטענות שיש להשית על הנתבעים את הוצאות הארנונה על המבנה, היות שממילא הוצאות ארנונה מוטלות על המחזיק במבנה, ואין חולק כי נסימי המנוח ו/או התובעים שכנגד לא החזיקו במבנה. לגבי טענת בסליאן כי נסימי צריכים לשאת בהוצאות המשפטיות בהליך נגד מר אמינוב, נטען כי ממילא בסליאן לא טרחו להודיע לנסימי על קיומם של הליכים אלו, ואף לא קיבלו את הסכמתם של נסימי לאישור הסדר הפשרה בשם החברה. לעניין הוצאות השיפוצים של בסליאן על המבנה, לא הוצגה כל אסמכתא לתשלום שכזה, מלבד הצעת מחיר, וממילא ראוי להטיל את הוצאות שיפוץ של המבנה על בסליאן, בשל הזנחתו של המבנה על ידי בסליאן המנוח.
- בנוסף, כתבי הטענות שנחשפו לגבי ההליכים שניהלו הנתבעים שכנגד נגד מר אמינוב, העלו כי הנתבעים שכנגד הודו בעצמם כי בסליאן המנוח היה המחזיק בפועל של המבנה מזה עשרות שנים. בנוסף, בסליאן בעצמם חתומים על הסכם הפשרה, כך שהם אינם יכולים לטעון כי לא היו מעורבים בהליך זה.
- נטען כי זכאותם של התובעים שכנגד לדמי שימוש ראויים בקשר למבנה נובעת מסעיפים 33 ו-35 לחוק המקרקעין, ויש לחייב את הנתבעים שכנגד בתשלום דמי שימוש ראויים על השימוש שביצע בסליאן המנוח ו/או הנתבעים שכנגד במבנה במשך 45 שנים, כך שישולם להם 25% מדמי השימוש הראויים במבנה בהתאם לחוות הדעת, סך של 850 ₪ לחודש עבור השימוש במרפאת השיניים וסך של 1,100 ₪ לחודש בגין חלקם בדמי השימוש של 3 יחידות על גג הבניין, וזאת החל משנת 1972 או לפחות 7 שנים שקדמו להגשת התביעה ועד למועד פירוק החברה וחלוקת נכסיה.