זכויות היסוד של האדם מצאו לראשונה ביטוי ברור וישיר בחקיקה החוקתית.
אמנם אין עדיין מגילת זכויות מלאה החובקת את כל זכויות היסוד, אולם שני פרקים ראשונים וחשובים הפכו למילה חקוקה, וקטע חשוב מהגדרת החירויות הפך לנכס ששורשיו נטועים במשפט, ביציבות ובאיתנות, קרי במילה החוקתית הכתובה.
פועל יוצא בעל חשיבות ראשונה במעלה הוא כי מתאפשרת עתה ביקורת שיפוטית על חוקתיותה של חקיקה ראשית לאור הנורמות החוקתיות שנוצקו עתה בחוק החרות, היינו על-ידי בחינת חוקתיותה של החקיקה לפי אמות המידה שבחוקי היסוד.
המידרג הנורמאטיבי: חוק יסוד, חוק, חקיקת משנה
.19הבנת חוקי היסוד החדשים מחייבת התייחסות לעקרונות שלפיהם מתפרשת הזיקה בין חיקוקים שונים. נבחן את הזיקה של חוק מול חוק, תקנה מול תקנה ותקנה מול חוק. המקרה הכללי הינו מקרה שבו חוק רגיל קובע הוראה, לרבות הוראה בדבר הענקת הגנה לזכות מסוימת. נניח שחוק מאוחר לאותו חוק קובע כי אין הגנה על אותה זכות, משמע, מבטל את ההבנה או גורע ממנה, מהיקפה או מעומקה. החוק המאוחר יכול לשלול לחלוטין את ההגנה על זכות או לרוקן אותה מתוכנה (קרי, "שינוי" הכולל "ביטול" הזכות); לחלופין יכול החוק המאוחר להגביל את ההגנה המוענקת לזכות המוגנת בלי לשנותה או לבטלה (קרי, "פגיעה" בזכות). אגב, בהמשך הדברים נוסיף ונפרט בעניין המשגים "שינוי" ו"פגיעה" וההבחנות ביניהם.
בשני המקרים (שינוי ופגיעה) יפה כוחו של החוק המאוחר לשנות או את הזכות המוגנת בחוק המוקדם או לפגוע בה. חוק מוקדם נסוג מפני חוק מאוחר. כדברי האימרה
--- סוף עמוד 265 ---
הלאטינית: lex posterior derogat priori("וישן מפני חדש תוציאו"; ויקרא, כו, י[א]). בדרך כלל קובעת מילתו האחרונה של המחוקק.
נקודת המוצא העיונית היא, כי המחוקק, ברצותו לשנות או לפגוע בזכות מוגנת, עושה זאת בהוראה מפורשת או על-ידי קביעה סותרת ברורה בנוסח ההוראות החדשות, שאינה מתיישבת עם זו הקודמת לה. בכל מקרה יש לנסות ולקיים חוקים הדנים באותה סוגיה על-ידי ניסיון ליישב ביניהם. לפיכך, החזקה הפרשנית הינה כי אין שינוי או פגיעה בזכות מוגנת בחוק רגיל, באמצעות חקיקה רגילה מאוחרת, אלא אם נאמר או משתמע אחרת (ראה בג"צ 428/86, 429, 431, 446, 448, 463, בשג"צ 320/86 ברזילי ואח' נ' ממשלת ישראל ואח' [9], בעמ' 542). הווי אומר, החזקה הפרשנית הינה כי שני החוקים, הקודם והמאוחר יותר, דרים בכפיפה אחת. חזקה זו ניתנת לסתירה על-פי נוסחו של החוק המאוחר. אולם אם החזקה נסתרת, הרי שהדין הפוזיטיבי התקף הוא הדין הקבוע בחוק המאוחר. הטעם לכך הוא כי חזקה על הדין המאוחר שהוא אשר משקף את כוונתו העדכנית של המחוקק ואת תכליתו העכשווית של המערך החקיקתי. לשון אחר, הכלל הלכאורי הוא כי אין התנגשות חזיתית בין-חוקית (חוק מול חוק). אולם אם הכלל נסתר, במפורש או מכללא, הרי שהחוק המאוחר – ידו על העליונה.