כתיאורו של פרופ' קלינגהופר, במאמרו הנ"ל, בעמ' 75-76:
"...סטייה זו מהכרזת-העצמאות בוצעה מכוח חוק מיוחד של מועצת המדינה הזמנית, כלומר: באמצעות שינוי חוקי של ההסדר שנקבע בהכרזת-העצמאות. ולבסוף, השאלה החשובה ביותר: האם קיימה האסיפה המכוננת את מצוות מתן החוקה, ואם לאו – האם זנחה בכך את רעיון רציפות המשפט, שמקורו בהכרזת-העצמאות? האסיפה המכוננת – שלאחר כינוסה שינתה את שמה ל'כנסת ראשונה' – נענתה לדרישה זו לכל היותר בכך שקיבלה חוקים בעלי תוכן חוקתי, שדירוגם במערכת המשפטית לא עלה על דירוגם של חוקים רגלים ... הכרזת-העצמאות לא קבעה כל מועד למתן החוקה, והעברת הסמכויות של האסיפה המכוננת לידי הכנסת השנייה וממנה לידי כל כנסת שנתכוננה אחריה נעשתה מכוח הסדר חוקי מיוחד. זוהי מעין העברה נמשכת, שכל עוד היא בתוקפה מצויה בידי בית המחוקקים הישראלי סמכות למתן חוקה, שהוקנתה לו בדרך של ירושה בלתי-פוסקת" (ההדגשה שלי – מ' ש').
פרופ' קלינגהופר ביטא כאן אפוא בבירור את רעיון שרשרת הסמכויות הישירה הנמשכת, אשר העבירה לבית המחוקקים הישראלי, היינו לכנסת בתור שכזאת, את כל סמכויותיה של האסיפה המכוננת, והקנתה לה סמכות לחוקק חקיקה חוקתית, נוסף על סמכותה לחוקק חקיקה רגילה. הסמכות לתת חוקה הוענקה לכנסת בתור שכזאת.
(ג) חוק המעבר והחלטת הררי
אין צריך לומר שחוק המעבר עצמו, פרי החקיקה היחידי של הרשות המכוננת תחת שמה, איננו חוק יסוד בתוארו, כי אין הוא נבדל כהוא זה מבחינת כינויו, דרכי קבלתו או כל סממן רלוואנטי אחר מחוק רגיל. עם זאת, תוכנו הוא בעל אופי חוקתי. המשמעות העולה מכך היא כי בעת ההיא לא היה ביטוי גלוי לכך שהרשות המחוקקת, שהשילה מעמה את תוארה בעל המשמעות ויוצר הרציפות החוקתית, קבעה סממנים לשם הבדלה בין חקיקה רגילה לחקיקה בעלת תוכן חוקתי.
(ד) הכנסת לא התנתקה מעולם מן המטלה של מתן חוקה למדינה. ביטוי עיקרי לכוחה של הכנסת ולמשימתה האמורה ניתן בהחלטת הררי מיום 13.6.50, שקבעה:
--- סוף עמוד 281 ---
"הכנסת הראשונה מטילה על ועדת החוקה, חוק ומשפט להכין הצעת חוקה למדינה. החוקה תהיה בנויה פרקים פרקים באופן שכל אחד מהם יהווה חוק יסודי בפני עצמו.
הפרקים יובאו בפני הכנסת, במידה שהוועדה תסיים את עבודתה, וכל הפרקים יחד יתאגדו לחוקת המדינה" (ד"כ 5(תש"י) 1743; ההדגשות שלי – מ' ש').
אין להניח שחברי הכנסת סברו כי כל הפרקים יוכנו בכנסת הראשונה; חזקה עליהם שהבינו כי המדובר בפעולה מתמשכת. אם לשוב להיסטוריה החקיקתית כביטויה בדברי הכנסת, יש יסוד להניח כי רובם גם רצו בהתמשכות זו. ביטוי לכך ניתן בהוראותיו של סעיף 5לחוק המעבר לכנסת השניה, תשי"א-1951, שקבע כי לכנסת השנייה ולחבריה יהיו כל הסמכויות, הזכויות והחובות שהיו לכנסת הראשונה ולחבריה. הוסיף על כך סעיף 10לאותו חוק, אשר לפיו חוק המעבר הנ"ל יחול בשינויים המחויבים לפי העניין גם על המעבר לכנסת השלישית ולכל כנסת שלאחריה, כל עוד לא קיבלה הכנסת "חוק אחר" בדברים הנדונים בחוק המעבר האמור. השאלה אם חוק-יסוד: הכסת הוא בגדר "חוק אחר" לצורכי סעיף 10הנ"ל, היא שאלה הנתונה במחלוקת.