(ג) שתי התורות העיקריות המכירות בסמכותה של הכנסת לחוקק חקיקה חוקתית הן אלו: האחת, תורת הריבונות הבלתי מוגבלת של הכנסת; השנייה, תורת הרשות המכוננת. שתיים אלו אינן בלעדיות כי יש נוספות עליהן, בין כגיוון לאחת מן השתיים הנ"ל ובין כתורה נפרדת העומדת כולה על רגליה שלה. נקדיש מספר מילים לכל אחת משתי התיזות הנ"ל.
(ד) תורת הריבונות הבלתי מוגבלת של הכנסת מעוגנת בתפיסה שלפיה הכנסת היא הרשות המחוקקת העליונה והיא בלתי מוגבלת בסמכותה, פרט לאותן הגבלות שקבעה לעצמה אין גוף מחוקק מעליה, והיא מוסמכת לחוקק כל חוק, חוקתי או רגיל. לתוך סמכויותיה נספגו והשתלבו גם כל סמכויות החקיקה החוקתית שלא באו למיצוי מאז קום המדינה ואחרי הבחירות לאסיפה המכוננת.
משמע, בכנסת, בתור שכזו, מתרכזות ומתמזגות כל סמכויותיהן של מועצת המדינה הזמנית, של האסיפה המכוננת, של בית המחוקקים שקם מכוח חוק המעבר, של חוק המעבר לכנסת השניה, ושל חוק-יסוד: הכנסת; כל אלה עברו אל כל כנסת וקיימות ונשמרות בה.
--- סוף עמוד 284 ---
בין היתר עברו אפוא לכנסת גם כל הסמכויות של המחוקק החוקתי. היא יוצרת בחקיקתה את המידרגים הנורמאטיביים השונים. הכנסת פועלת בתור שכזאת ללא חלוקה פנימית או פיצול למוסדות שונים שהאחד עליון על משנהו. פרי חקיקתה שייך, לפי בחירתה של הכנסת, למידרג החוקתי העליון או לחקיקה הרגילה, וכאשר היא מחוקקת חקיקה חוקתית היא קובעת בכך, מכוח סמכויותיה הבלתי מוגבלות, את עליונותו של החוק החוקתי על חוק רגיל ומוסמכת לפרט ולקבוע תנאים וסייגים שיחולו על חקיקה רגילה כדי להתאימה לנורמות הנקבעות על-ידי החקיקה החוקתית.
כל אקט חקיקתי נעשה על-ידי הכנסת בתור שכזאת. היא הרשות המחוקקת העליונה והכול יכולה של המדינה. זוהי אפוא תפיסה מוניסטית של סמכויותיה של הכנסת, כגוף מונוליטי, אשר בכוחו לבצע סוגי פונקציות שונים שאותן הוא מפעיל לפי שיקולו.
הכנסת אינה קטועת סמכויות ואינה מנותקת מן ההתפתחויות החוקתיות, אלא מייצגת ומשקפת אותן נאמנה, לאורך כל הדרך. כוחה הרב והרב-גוני בא לה כיוון שהיא מאחדת בתוכה את מכלול הכוחות שבאו לה במהלך ההיסטוריה החוקתית שלנו. היא אינה חייבת להתפצל ולשנות דמות, צורה ומעמד משפטי, כדי להפעיל את סמכויותיה הרחבות.
מתאים לכך תיאורו של השופט ברנזון, שלפיו:
"... נעלה מכל ספק הוא שלפי המשטר החוקתי השורר במדינה, הכנסת היא ריבונית ובכוחה לחוקק כל חוק ולמלאו תוכן כעולה על רוחה" (ע"א 228/63 עזוז נ' עזר [18], בעמ' 2547).