האם החלטת השותף הכללי אודות הסרת השעבוד התקבלה בניגוד עניינים אסור?
- הסכם השותפות בין הצדדים קובע כי מטרתה הבלעדית של השותפות היא ביצוע עסקת ההשקעה המפורטת בסעיף 9 להסכם השותפות, קרי מתן ההלוואה נושא פרויקט פיפרה. על פי סעיף 6.2 להסכם השותפות, השותף הכללי הוא בעל סמכויות הבלעדיות לניהול ההשקעה עבור השותפות ומטעמה.
סעיפים 10.10 ו-10.11 להסכם השותפות כוללים גילוי בדבר ניגודי עניינים אפשריים בין השותף הכללי לפעילותו בשותפות וכן לקשרים בין השותף הכללי ללווה. אכן, הגילוי אודות קיומו של ניגוד העניינים אינו פוטר את השותף הכללי מחובתו לפעול לטובת האינטרס של השותפות ולא לפעול כדי לקדם עניינים אחרים המנוגדים לאינטרס זה (עמיר ליכט דיני אמונאות – חובת האמון בתאגיד ובדין הכללי 53-52 (2013)). יחד עם זאת, וכפי שיובהר להלן, אני סבורה כי הוכח שהסרת השעבוד נעשתה לטובת השותפות. יתרה מזאת, הוכח כי ביטול השעבוד לא גרם לתובעים נזק, שכן גם אלמלא ביטולו, לא היו התובעים זוכים להשבת השקעתם.
- דירקטוריון השותף הכללי החליט להסיר את השעבוד בהחלטה בכתב מיום 19.2.09 (נספח 3 לכתב ההגנה המתוקן). בהחלטה זו צוין כי הובהר לשותף הכללי שהבנק העלה דרישה שאינה ניתנת לביטול להסרת השעבוד שהיה קיים לטובת השותפות, ולרישומו של שעבוד לזכות הבנק. עוד צוין בהחלטה כי אם דרישת הבנק לא תתקבל, ההלוואה תועמד לפירעון מיידי, וכי משמעות הדבר היא מימוש השעבוד שהיה לבנק על הקרקע.
בהחלטה פורטו השיקולים שנשקלו על ידי השותף הכללי. בין היתר צוין כי הקרקע נושא הפרויקט ממילא משועבדת לבנק, וכי בכל מקרה קודמת זכותו של הבנק לאלה של השותפויות בפירעון החוב. עוד צוין בהחלטה כי אם הקרקע תמומש באופן מיידי, הסיכוי שייוותרו "עודפים" לפירעון ההלוואה שהוענקה על ידי השותפויות אינו גבוה. דווקא הארכת תקופת ההלוואה שהעניק הבנק, תגדיל את הסיכוי לפירעון ההלוואה – בין אם באמצעות מכירת הקרקע במחירי שוק ריאליים ובין אם מתוך הפרויקט כפי שתוכנן מלכתחילה.
- אני סבורה לכן כי חרף ניגוד העניינים בו היה מצוי השותף הכללי בהחלטה ביחס להסרת השעבוד, השותף הכללי לא העדיף את האינטרס של הנתבעת 4 על פני זה של השותפות. כאמור, הבנק היה זה שדרש את הסרת השעבוד. אין טענה לפיה ההחלטה להסכים לדרישה היתה כזו שהיטיבה עם הנתבעת 4 תוך גרימת נזק לשותפות, או כי היה לנתבעת 4 אינטרס שונה מזה של השותפות ביחס לדרישה זו של הבנק. נהפוך הוא – ההחלטה להסכים לדרישת הבנק נועדה לאפשר את הארכת תקופת ההלוואה, באופן שהיה בו כדי לשפר את מצבה של השותפות. הסכמה זו נועדה לאפשר את המשך ניהול הפרויקט, על פני האלטרנטיבה – של מימוש מיידי של השעבוד על הקרקע, שהיה עלול להזיק לשותפות ולמנוע מהשותפים את האפשרות לקבל השבה של הלוואתם.
זאת ועוד – השותף הכללי דאג בפועל דווקא לאינטרס של השותפות. כך עולה מהחלטתו כי תנאי להסכמתו לביטול השעבוד היה ביטול האפשרות של הנתבעת 4 למשוך כספים מהפרויקט מכוח הסכם ההלוואה. השותף הכללי דרש את המרתו של הסעיף בדרישה לקבלת קדימות לשותפויות ביחס לכל עודפי מזומנים שייווצרו בפרויקט. לכן, אינני מקבלת את טענת התובעים בהקשר זה.
האם גרמה הסרת השעבוד לנזק לתובעים?
- מעבר לכל אלה, אני סבורה כי מחומר הראיות עולה כי הסרת השעבוד בנסיבות בהן הוא הוסר, לא גרמה לתובעים לנזק הקשור בקשר סיבתי להסרת השעבוד.
הנכס היחידי שבבעלות חברת הפרויקט הרומנית הוא הקרקע – שהיתה כאמור משועבדת בכל מקרה לבנק גם בטרם רישום השעבוד לזכותו על מניות חברת הפרויקט. לו היה הבנק מממש את השעבוד על הקרקע (כפי שהודיע שיעשה), הדבר היה מביא לכך כי מניות חברת הפרויקט הרומנית היו נותרות ללא ערך של ממש. שיקול זה נלקח בחשבון וצוין מפורשות בהחלטה בכתב של דירקטוריון השותף הכללי, והוא שהביא את הדירקטוריון להחליט להיעתר לדרישת הבנק.
- התובעים ציינו כי בסמוך להסרת השעבוד, הוערכה הקרקע בכ-17 מיליון יורו (נספח ז' לכתב התביעה, המכתב מיום 3.2.2009). לגישתם, יש בכך כדי להשליך על האפשרות שהם היו יכולים לקבל השבה של השקעתם אלמלא הוסר השעבוד.
אינני מקבלת את הטענה. ראשית, כבר באותו המכתב (נספח ז' לכתב התביעה, המכתב מיום 3.2.2009) ציינה הנתבעת 3 כי "הקרקע הועמדה למכירה, אך מצב הנדל"ן ברומניה ובבוקרשט 'קפוא' וקיים מחנק של אשראי של הבנקים, וכתוצאה מכך, לא מתבצעות עסקאות" (שם). בנסיבות אלה, אילו אכן היה מממש הבנק את השעבוד על הקרקע באותו המועד, ספק אם אכן ניתן היה לקבל תמורתה את השווי שצוין. לכן, ובהעדר ראיות נוספות בהקשר זה למעט המכתב, לא ניתן לקבוע כי אילו היה הבנק מממש את השעבוד במועד דרישתו להסיר את השעבוד, היה נותר עודף לאחר פירעון החוב לבנק – כדי להשיב את ההשקעה של התובעים. כאמור – השותף הכללי הביא גם את השיקול הזה בחשבון כאשר החליט להיעתר לדרישת הבנק.
- זאת ועוד, טענות התובעים בנוגע לנזק שנגרם עקב הסרת השעבוד מהוות הרחבת חזית אסורה. גם מטעם זה אין מקום לקבל את הטענה הזו שהתובעים העלו אותה לראשונה במסגרת סיכומיהם. רק בסיכומים נטען כי הסרת השעבוד גרמה למלוא הנזק נושא פרויקט פיפרה כאשר בכתב התביעה המתוקן נטען בהקשר זה רק כי הסרת השעבוד משמעה כי ההלוואה שניתנה אינה הלוואת Non-Recourse (סעיף 88 לכתב התביעה). טענה זו הושמטה על ידי התובעים במסגרת סיכומיהם.
לכן, אני דוחה את טענות התובעים לגבי הנזק שנגרם מהסרת השעבוד בפרויקט פיפרה.
פרויקט בנסקו
- ההשקעה בפרויקט בנסקו נעשתה ע"י הנתבעת 4 יחד עם איש העסקים מר עמוס גרינבאום (להלן: "גרינבאום"). המגרשים נושא פרויקט בנסקו הוחזקו על ידי חברה קפריסאית – לידמס, שהיתה חברה נקייה מנכסים ומהתחייבויות, שמניותיה הוחזקו בחלקים שווים על-ידי הנתבעת 4 וגרינבאום. לידמס החזיקה במגרשים נושא פרויקט בנסקו באמצעות שש חברות מקומיות (אשר הוגדרו לעיל כחברות הבולגריות), שהן שהחזיקו במגרשים.
לטענת הנתבעים, בפרק הזמן שבין החתימה על הסכם ההלוואה ועד רישום השעבוד לטובת השותפויות, הרחיבה לידמס את פעילותה. מלבד ששת המגרשים נשוא פרויקט בנסקו, הועברו אליה נכסי מקרקעין נוספים במזרח אירופה. מניותיה של לידמס אף הונפקו בבורסה בתל אביב, ושוויה לאחר ההנפקה עמד על סך של כ-280 מיליון ₪.
במסגרת פרויקט בנסקו, הובטחה לתובעים בטוחה זהה לזו שהובטחה להם בפרויקט פיפרה מכוח הסכם השותפות – שעבוד בדרגה ראשונה על מניות הנתבעת 4 בחברת הפרויקט (סעיף 9.12 להסכמי השותפות פרויקט בנסקו) יחד עם זאת, סעיף 7.1 להסכם ההלוואה נושא פרויקט בנסקו, קובע כי השעבוד שיינתן לשותפויות יהיה שעבוד מדרגה שנייה.
- אמנם, ההתחייבות נושא הסכם השותפות עומדת בסתירה להתחייבות נושא הסכם ההלוואה – הבטוחה אשר הסכימה לה הנתבעת 4 במסגרת הסכם ההלוואה שונה מזו שהובטחה לתובעים במסגרת הסכמי השותפות. יחד עם זאת, התובעים לא טענו, וממילא לא הוכיחו, כי נגרם להם נזק כתוצאה מהסתירה האמורה. התובעים גם לא טענו כי הבטוחה אשר קיבלו היתה הבטוחה הנחותה יותר. אין די בעצם קיומו של שוני בין הבטוחות שהובטחו במסגרת ההסכמים השונים כדי לבסס עילת תביעה.
- התובעים טענו כי השעבוד שניתן להם בפועל שונה מזה שהובטח להם. לגישתם, הובטח להם שעבוד על מניות הנתבעת 4 בחברות הבולגריות, בעוד שבפועל שועבדו לזכותם מניות בחברת לידמס – שהחזיקה כזכור בשש החברות הבולגריות.
כך העיד התובע 1 אודות הבנתו ביחס לשעבוד שהוא הבין שהובטח לו –
מר ניר יצחק: שלי הובטח כביטחון בלעדי, על מנת שהלוואתי תהיה מסוג נון ריקורס, שחמישים אחוז מהמניות של חברה שמחזיקה במגרשים בבנסקו, אם הכול ילך לעזאזל, שזו הפרשנות שלי, אז תיוותר בידי, בידי המשקיעים, יוותרו מחצית מהנכס הזה, מחצית משישה המגרשים האלה, ונוכל לעשות איתם הכי טוב שנוכל, על מנת למזער נזקים.
- אינני מקבלת את טענת התובעים ככל שהיא נוגעת לפער בין המידע שהופיע במצגת – כי "למשקיעים יירשם שעבוד על מניות חברת הנכס הבולגרית", לבין השעבוד שהובטח במסגרת הסכמי השותפות. זאת משום שעל פי הקביעה בערעור יניב "את המצגת יש לראות על רקע מכלול הנתונים והמסמכים שהובאו בפני המערערים, לרבות הסכם השותפות אשר נחתם לבסוף. הסכם השותפות כתוב בשפה העברית, באופן ברור וקריא, מכיל 13 עמודים ו-14 סעיפים בלבד" (פסקה 29 לפסק דינו של כבוד הש' עמית). לכן, האמור בהסכם השותפות בהקשר זה צריך לגבור על האמור במצגת.
- ככל שטענת התובעים מכוונת להסכם השותפות עצמו, הרי שהבטוחה שהובטחה לשותפויות מכוחו של הסכם השותפות היתה שעבוד מניות הנתבעת 4 בחברת הפרויקט, ולא הובטח להן שעבוד על הקרקע עצמה. לכן אינני מקבלת את טענת התובעים לפיה אילו השותפות היתה זוכה לשעבוד המובטח, היא היתה יכולה למכור את הקרקע ו"להציל" את ההשקעה. כמו כן, בהסכמי השותפות נשוא פרויקט בנסקו הוגדר המונח "חברת הפרויקט" כחברה קפריסאית אשר באמצעותה יבוצע פרויקט בנסקו ואשר הנתבעת 4 מחזיקה בכ-50% ממניותיה (ס' 9.2 להסכמי השותפות). נראה אם כן כי התובעים אכן קיבלו את השעבוד שהובטח להם במסגרת הסכמי השותפות.
- כאמור, התובעים העלו גם טענה ביחס להחלטת הנתבעת 1 - השותף הכללי בשותפויות, להמיר את השעבוד שלגביו היא התחייבה בהסכם השותפות - על מניות הנתבעת 4 בלידמס (שהחזיקה בעת החתימה על ההסכמים בכ-50% ממניות לידמס), בשעבוד ב-30% מהמניות שבידיה.
- דירקטוריון השותף הכללי החליט ביום 11.9.2008 לשעבד רק 30% ממניות הנתבעת 4 בלידמס (ר' נספח 2 לכתב ההגנה המתוקן ולתצהירה של הגב' מירצקי, להלן: "החלטת הדירקטוריון"). החלטת הדירקטוריון מציינת כי "השותף הכללי קיבל את עמדת הלווה [הנתבעת 4 – ר.ר.] לפיה במועד החתימה על הסכם ההלוואה, פעלה לידמס רק במסגרת פרויקט בנסקו אשר לצורך קידמו ניתנה בפועל ההלוואה. מאחר ובמועד זה תחום הפעילות של לידמס הורחב לפרויקטים רבים, כוונת הצדדים בהסכם ההלוואה לא היתה לשעבד את כל מניות הלווה בלידמס אלא רק את כמות המניות אשר תבטיח את פירעון ההלוואה במלואה בהתאם להסכם ההלוואה". יצוין כי ככל הנראה עד החלטה זו – ובחלוף למעלה משנה מחתימת הסכם השותפות, טרם נרשם כל שעבוד לטובת השותפויות (98-99 לפרוטוקול 1). התובעים טענו כי כאשר השעבוד נרשם בסופו של דבר, היה זה כאשר שוויה של מנית לידמס החל כבר לקרוס. אולם, גם בהקשר זה לא הוכיחו התובעים נזק, משום שגם אילו היה השעבוד נרשם במועד מוקדם יותר, שווי המניה היה יורד כתוצאה מהמשבר באותו אופן עצמו, ומותיר את התובעים באותו מצב עצמו.
- החלטת הדירקטוריון היא החלטה שהתקבלה כאשר דירקטוריון השותף הכללי היה במצב של ניגוד עניינים – בין חובותיו של השותף הכללי ככזה, לבין האינטרסים של הנתבעת 4 (שהיא זו שביקשה להמיר את השעבוד). שותף כללי חב חובת אמון כלפי השותפות. סעיף 29 לפקודת השותפויות [נוסח חדש] תשל"ה-1975 קובע כי שותף חב לשותפו חובת נאמנות (ע"א 1184/04 גרשון קרויזר נ' אנטשיל שוורץ (15.04.2007), פסקה 24 לפסק דינה של כבוד הש' ברלינר). השותף הכללי היה צריך אם כן להביא בחשבון, בהתייחס להחלטה אודות המרה אפשרית של השעבוד, את האינטרסים של המשקיעים ולא רק את אלה של הנתבעת 4, שהיא כזכור חברה קשורה לשותף הכללי. האינטרסים הללו אינם עולים בהכרח בקנה אחד זה עם זה.
אכן, ניגודי העניינים האפשריים של השותף הכללי גולו על ידיו במסגרת הסכם השותפות. כך לדוגמא בסעיף 10.11 ציין "כי ידוע לשותפים המוגבלים והם מסכימים לכך כי השותף הכללי, בעצמו, באמצעות תאגידים הקשורים אליו ו/או באמצעות מי מטעמו, נמנה על בעלי המניות בלווה ולפיכך ... עלול להתעורר ניגוד עניינים לכאורה בין מעמדו של השותף הכללי כבעל מניות בלווה לבין מעמדו כשותף הכללי בשותפות". בהמשך, בסעיף 10.12 צוין כי "כי חברה בשם Leader Real Estate (2006) Ltd., אשר הנה חברה קשורה בשותף הכללי הנה בעלת המניות העיקרית בחברה הלווה". יחד עם זאת, וכפי שכבר צוין בפרק הקודם, אין די בקיומו של גילוי אודות ניגוד העניינים כדי להתיר לשותף הכללי לקבל החלטות שאינן עולות בקנה אחד עם האינטרס של השותפים המוגבלים.
- משהוכח כי ההחלטה שהתקבלה הינה החלטה בניגוד עניינים מוטל על הנתבעים הנטל להוכיח כי ההחלטה שהתקבלה הינה לטובת השותפות. אני סבורה כי אף בהעדר הוכחה של הנתבעים כי ההחלטה היתה לטובת השותפות, אין מקום לקבל את התביעה. זאת משום שמקרה דנן הוכח פוזיטיבית כי העובדה ששועבדה לזכותם של התובעים כמות קטנה יותר של מניות לידמס, לא גרמה להם לנזק, וכי מצבם לא היה טוב יותר גם לו היו כל המניות משועבדות לזכותם כטענתם.
מסקנה זו נובעת מהאמור בסיכומיהם של התובעים עצמם. כך, בהערת שולים 1 בסיכומיהם של התובעים מצוין כי "לטענתו של הנתבע 10, שווי המניות היה כ-6.2 מיליון ₪ ... אלא שזו אינה האמת ובפועל המניות הינן חסרות כל ערך, שכן נמחקו מן המסחר בבורסה ואין להן כל ערך כספי, בהיעדר קונים פוטנציאלים" (ההדגשה אינה במקור – ר.ר.). מהאמור עולה כי לא היתה למעשה חשיבות לשאלה האם ישועבדו לזכות התובעים כל מניות הנתבעת 4 בלידמס או שישועבדו רק חלק מהן – שכן לעמדתם של התובעים עצמם, כך או כך לא היה למניות אלה כל ערך.
- למעלה מן הצורך אציין כי אינני סבורה שהנתבעים הרימו את הנטל שהוטל עליהם להוכיח כי ההחלטה להמיר את השעבוד דווקא בשעבוד על 30% ממניות לידמס, היתה החלטה לטובת השותפים המוגבלים.
הנתבעים טענו בסיכומיהם כי "היה צורך להגיע לסיכום בדבר כמות מניות לידמס אשר תשועבד לטובת השותפויות כבטוחה בגין השקעת בנסקו. לאחר מו"מ שהתנהל בין הצדדים סוכם כי לידר אינטרנשיונל [הנתבעת 4 – ר.ר.] תשעבד לטובת השותפויות 30% ממניותיה בלידמס. ההחלטה בעניין זה התקבלה על ידי כנף חו"ל [הנתבעת 1 – ר.ר.], במסגרת סמכויותיה כשותף כללי... ולאחר שערכה בדיקות בדבר שוויה של הבטוחה האמורה, ובכלל זה בדיקות הנוגעות לגובה ההון העצמי של לידמס והנכסים הנוספים אשר הוחזקו על ידה" (פסקה 45 לסיכומי הנתבעים).