190. נוסף על האמור, לא שוכנעתי כי התקיים במקרה דנן יסוד תום הלב. מצאתי כי האופן בו נוסחה ההודעה הינו בוטה וחורג מגדר הסביר, תוך שימוש מכוון בכינוי גנאי ("גנב"), המצביע על כך כי לא מדובר בדיווח ענייני אלא בניסוח אשר פוגע במידה רבה ומעבר לסביר להגנת הערכים המוגנים על ידי סעיף 15, לכן חזקה היא כי נעשה בחוסר תום לב. חזקה זו לא הופרכה על ידי הנתבע, כאשר אף שוכנעתי כי הנתבע פעל מתוך כוונה לפגוע בתובע שכנגד.
191. אוסיף כי בהקשר לסעיף 15(3), נדרש הנתבע להוכיח ארבעה תנאים מצטברים (עניין אבידן; שנהר, בעמ' 295) – והם קיומו של עניין אישי כשר (בין של המפרסם, בין של הצד אליו הופנה הפרסום ובין של צד שלישי שלאדם אליו הופנה הפרסום יש בו עניין אישי כשר), אשר הגנתו הצדיקה את עשיית הפרסום; כי תוכן הפרסום נועד להגן על אותו עניין; כי הפרסום הופנה רק לאותו ציבור רלוונטי; וכי הפרסום נעשה בתום לב.
192. לא שוכנעתי כי הפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של הנתבע, מאחר והנתבע העיד כי באותו שלב כבר ידע כי צד ג' מתעתד לעזוב את החברה ולחדול להיות לקוח שלה. מטעם זה אין מדובר בפרסום אשר נעשה בתום לב, אלא התרשמתי כי מדובר בפרסום אשר חרג מגדר הסביר לצורך השגת מטרה מסוימת, מתוך כוונה לפגוע בכבודו של התובע ובעיסוקו.
הנזק-
193. בהתאם לסעיף 7 לחוק איסור לשון הרע, פרסום לשון הרע הינה עוולה אזרחית המקנה זכות לפיצוי, בהתאם להוראות פקודת הנזיקין. בנוסף, סעיף 7א(ב) לחוק לשון הרע, קובע זכות לפיצוי ללא הוכחת נזק, שלא יעלה על 50,000 שקלים וכאשר הוכח כי פורסמה בכוונה לפגוע, פיצוי שלא יעלה על כפל הקנס. בהתאם לסעיף 7א(ג) לחוק במשפט בשל עוולה אזרחית לפי חוק זה, שבו הוכח כי לשון הרע פורסמה בכוונה לפגוע, רשאי בית המשפט לחייב את הנתבע לשלם לנפגע פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום האמור בסעיף קטן (ב), ללא הוכחת נזק.
194. בנסיבות המקרה שבפניי, התובע לא הוכיח כי נגרם לו נזק ממוני או לא ממוני. התובע לא הוכיח כי נגרם נזק לעיסוקו או להתקשרותו עם הלקוח הספציפי (בני הזוג קוברובסקי וחברת קוקה קולה). התובע אף לא הפריך את טענת הנתבע (ס' 76 לתצהירו), כי גם לאחר שליחת הודעת הדוא"ל ונכון למועד הגשת התצהיר, הנתבע עדיין נותן שירותים לחברת קוקה קולה.
195. אומנם, התובע טען בתצהירו כי הפרסום גרם לו לעוגמת נפש רבה ולמתחים נפשיים מיותרים (ס' 84 לתצהירו) אולם טענה זו הועלתה על הכתב באופן כללי ביותר אשר אין בו כדי להוכיח כי אכן נגרם לתובע נזק נפשי. עם זאת, מצאתי כי בנסיבות העניין יש מקום לפצות את התובע בסך של 15,000 ש"ח בגין פיצוי ללא הוכחת נזק, בהתאם לסעיף 7א(ב) לחוק, אף שכאמור לעיל, בהתאם לסעיף 7(א)(ג) לחוק, רשאי בית המשפט לפסוק פיצוי שלא יעלה על כפל הסכום.
196. במסגרת החלטתי שקלתי את השיקולים הבאים (על השיקולים אשר על בית המשפט לשקול בפסיקת פיצוי, ר' רע"א 4740/00 לימור אמר נגד אורנה יוסף, פ"ד נה(5) 510): מחד, את היעדר תום הלב אשר נלווה לפרסום. כמו כן, הצורך בהרתעת מעסיקים להתנהל באופן דומה. בהקשר זה שקלתי גם את העובדה, כי ההודעה לגב' שברוצקי, מנהלת לשכת הנשיא, נשלחה לא רק באמצעות דוא"ל אלא גם באמצעות פקס ללשכת נשיא חברת קוקה קולה ומכאן כי עלולים היו לראות אותה אנשים נוספים.
197. מנגד ,לא ניתן להתעלם מטיב מערכת היחסים בין הצדדים ומהאירועים אשר אירעו סמוך לביצוע הפרסום. כאמור לעיל, הפרסום פורסם ביום 17.3.14 והוכח בפניי כי בסמוך לכך, התברר לחברה ולנתבע, כי התובע הפר את אמון החברה בכך שהקים עסק עצמאי ואף התקשר עם אחד מלקוחות התובעת, לאחר סיום עבודתו בחברה. אומנם, אין בדברים אלו כדי להצדיק את הפרסום ואת האופן בו בוצע הפרסום, כפי שקבעתי לעיל אולם בנסיבות אלו יש לטעמי כדי להפחית באופן משמעותי את גובה הפיצוי לתובע.
198. שיקול נוסף אשר יש בו כדי להפחית את גובה הפיצוי, הינה זהותו של נמען הפרסום. הוכח בפניי כי הפרסום נשלח ללקוח אחד בלבד, הוא הלקוח אשר היה מעורב במסכת העובדתית אשר קדמה לפרסום. לקוח זה, חברת קוקה קולה ובני הזוג קוברובסקי, היו למעשה לקוחותיהם של שני הצדדים למחלוקת, התובע והחברה/הנתבע. לפיכך, מדובר בצד ג' אשר הינו חלק ממסכת האירועים העובדתית אשר קדמה לפרסום, הכיר את שני הצדדים, מודע למערכת היחסים בין התובע לנתבע ולפיכך מידת הנזק נמוכה יותר.
199. עוד שקלתי בהקשר זה כשיקול אשר יש בו כדי להפחית את גובה הפיצוי, את העובדה כי מרבית ההודעה כפי שנוסחה על ידי הנתבע, אינה עולה כדי לשון הרע.
200. לאור הטעמים האמורים לעיל, הנני מקבלת את תביעת התובע בגין לשון הרע, וקובעת כי הנתבע יישא בתשלום בסך של 15,000 ₪ לתובע.
סוף דבר-
201. מר שמגר בן ענת ישלם לחברה תוך 30 יום מקבלת פסק הדין , פיצוי בסך של 32,480 ₪, בגין הפרת חובות תום הלב והנאמנות.
202. התובעת(החברה) תשלם למר שמגר בן ענת תוך 30 יום מקבלת פסק הדין פיצוי בסך של 53,460 ₪, בגין עבודה בשעות נוספות.
203. הנתבע ישלם למר שמגר בן ענת תוך 30 יום מקבלת פסק הדין, פיצוי בסך של 15,000 ₪, בגין הוצאת דיבה.
הסכומים הנזכרים לעיל יישאו הפרשי ריבית והצמדה כדין, מיום הגשת התביעה ועד התשלום המלא בפועל.
לאור התוצאה אליה הגעתי, יישא כל צד בהוצאותיו.
לצדדים זכות ערעור לבית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 יום מיום המצאת פסק הדין.
ניתן היום, י"ב חשוון תשע"ח, (01 נובמבר 2017), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.
רוית צדיק