סילוק התביעה בשל היעדר יריבות-
166. כאמור לעיל, הטענה הראשונה אותה העלה הנתבע בסיכומיו הינה כי אין מדובר בטענה לחיוב אישי של מנהל התובעת, מר אורבך, אלא לטענה כנגד התובעת, אשר מר אורבך הינו המנהל שלה.
167. מקובלת עליי טענת הנתבע, כי ביצע את מעשה הפרסום במסגרת תפקידו כנושא משרה בחברה (ס' 73 לתצהירו, הפרסום בוצע באמצעות דוא"ל החברה בו מצוין תפקידו של הנתבע). לטענה זו הסכים גם התובע (ר' עמ' 1 ש' 1 – 2, לפ' דיון מוקדם מיום 30.12.15: "מוסכם כי התביעה כנגד מר אורבך בכל הנוגע לאיסור לשון הרע, היא מתוקף תפקידו כנושא משרה".
168. אולם, בהתאם לחוק בית הדין לעבודה, קיימת אפשרות להגיש תביעה אישית כנגד נושא משרה של המעסיק, אשר הפר את חוק איסור לשון הרע, מכוח סעיף 24(א)(1ד) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט – 1969 (להלן: חוק בית הדין לעבודה) : "(א)לבית דין אזורי תהא סמכות ייחודית לדון –... בתובענה של עובד או נציג ארגון עובדים נגד מעסיק או נושא משרה אצלו, או של מעסיק או נושא משרה אצלו נגד עובד או נציג ארגון עובדים, בקשר ליחסי עבודה, שעילתה עוולה אזרחית לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965; לעניין זה, "נושא משרה" – מנהל פעיל בתאגיד, שותף למעט שותף מוגבל, ממונה על העובד ופקיד האחראי מטעם התאגיד על תחום זכויות עובדים".
169. לפיכך, שעה שמכוח חוק בית הדין לעבודה עובד יכול להגיש את התביעה ישירות כנגד נושא המשרה ומשאין חולק כי הפרסום בוצע על ידי הנתבע, אף שמדובר בפרסום אשר בוצע במסגרת תפקידו בחברה, לא מצאתי כי יש בכך כדי להוות עילה לסילוק התביעה על הסף כנגד הנתבע ויש צורך להכריע בתביעה לגופה.
האם התנהלות הנתבע עולה כדי הפרת חוק איסור לשון הרע-
170. בע"ע 46548-09-12 לירן אבידן נגד פלאפון תקשורת ואלעד גרגיר (פורסם בנבו, ניתן ביום 31.3.15, להלן: עניין אבידן), עמד בית הדין הארצי, על ההלכה בכל הקשור לבחינת התקיימותה של לשון הרע: "בחינת התקיימותה של לשון הרע נבחנת בארבעה שלבים - בשלב ראשון, יש לברור מהביטוי את המשמעות העולה ממנו לפי אמות המידה של האדם הסביר, היינו לפי מבחן אובייקטיבי, על פי הנסיבות ולשון הדברים. בשלב השני, יש לברר על פי תכלית החוק באם מדובר בביטוי המהווה לשון הרע על פי סעיפים 1 ו - 2 לחוק. בשלב השלישי, יש לברר האם עומדת למפרסם אחת או יותר מההגנות המנויות בסעיפים 13 - 15 לחוק. בשלב רביעי, יש לדון בשאלת הפיצויים המגיעים לנפגע..".
השלבים הראשון והשני – האם מדובר בלשון הרע לפי מבחן אובייקטיבי והאם מתקיים יסוד הפרסום –
171. סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע מגדיר "לשון הרע":
(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;
(2) לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו; (3)לפגוע באדם במשרתו, אם משרה ציבורית ואם משרה אחרת, בעסקו, במשלח ידו או במקצועו;(4)לבזות אדם בשל גזעו, מוצאו, דתו, מקום מגוריו, גילו, מינו, נטייתו המינית או מוגבלותו".
172. המבחן שנקבע בפסיקה הינו אובייקטיבי לפיו יש לפרש את הביטוי על פי אמות
מידה המקובלות על האדם הסביר וזאת לא רק לפי מובנם הפשוט של
המילים המפורשות אלא גם על פי המסר המועבר "בין השורות" בהתאם להקשר הכולל (ע"א 1104/00 אפל נ. חסון, פ"ד נו(2) 607 (2002); עניין אבידן
לעיל).
173. בהתאם לפסיקה, על מנת לקבוע כי מדובר ב"לשון הרע" אין צורך להשתכנע כי התובע הושפל או בוזה בפועל אלא די בכך שהפרסום עלול היה להביא לתוצאה כזו. כמו כן אף אין רלוונטיות לכוונת המפרסם (עניין אבידן והאסמכתאות המובאות שם).
174. בכל הקשור ליסוד הפרסום, בהתאם לסעיף 2(א) לחוק איסור לשון הרע, פרסום מתקיים -
"בין בעל פה ובין בכתב או בדפוס, לרבות ציור, דמות, תנועה, צליל וכל אמצעי אחר.
(ב) רואים כפרסום לשון הרע, בלי למעט מדרכי פרסום אחרות:
(1) אם היתה מיועדת לאדם זולת הנפגע והגיעה לאותו אדם או לאדם אחר זולת הנפגע;
(2) אם היתה בכתב והכתב עשוי היה, לפי הנסיבות להגיע לאדם זולת הנפגע".
175. במקרה שבפניי, אין חולק בדבר תוכן הדברים המיוחסים לנתבע, מאחר ואלו הועלו על הכתב במסגרת ההודעה אותה שלחה הנתבעת. במסגרת זו, כינה הנתבע את התובע: "עובד שסרח, גנב והפר אמון שניתן לו ע"י מעסיק של שנים רבות ולקוחות. עובד שלמראית עין ייצר תדמית של עובד נאמן ולויאלי לחברה וללקוחות כמצג שווא. אתם רק קצה הקרחון, בבדיקות שעשינו גילינו עוד רפש רב". אני סבורה כי דברים אלו מהווים "לשון הרע" כמשמעותם בסעיף 1 לחוק. באמרות אלו לכשעצמן והאופן בו נוסחו, יש כדי לבזות את הנתבע בשל תכונות והתנהגות המיוחסת לו וכן עלולים הם לפגוע במשלח ידו.
176. באשר ליסוד הפרסום, מדובר בדברים אשר הועלו על הכתב. מתוכנו של נספח ז', עולה כי הודעה זו נשלחה על ידי הנתבע באמצעות פקס וכן באמצעות דוא"ל לגב' חוה שברוצקי, מנהלת לשכת נשיא קוקה קולה (מר רוני קוברובסקי).
אינני מקבלת את טענת הנתבע כי לא הוכח כי ההודעה התקבלה. מהתכתבות הדוא"ל אשר צורפה לתצהירו של הנתבע (נספח ז') עולה כי גב' חווה שברוצקי היא שהעבירה הודעה זו, באמצעות דוא"ל לתובע וכן לגב' אתי קוברובסקי. בהמשך לכך, העביר התובע הודעה זו באמצעות דוא"ל, לאדם נוסף (גב' מיטל ראימי). מכאן, כי הוכח בפניי כי הודעת הנתבע התקבלה ע"י גב' שברוצקי. עם זאת, הוכח בפניי כי העברת ההודעה ופרסומה לבני הזוג קוברובסקי, בוצעה על ידי גורמים אחרים ולא על ידי הנתבע, לרבות התובע בעצמו (כעולה מההתכתבות נספח ז').
השלב השלישי -האם חלות אחת ההגנות הקבועות בחוק - הגנת אמת ועניין ציבורי
בפרסום -
177. סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע, קובע כי:" 14.במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום ענין ציבורי; הגנה זו לא תישלל בשל כך בלבד שלא הוכחה אמיתותו של פרט לוואי שאין בו פגיעה של ממש".
178. בעניין אבידן, עמד בית הדין הארצי על ההנחה העומדת בבסיס ההגנה לפיה בפרסומים מעין אלו יש תועלת חברתית ותרומה לדיון הציבורי; בנוסף לכך נפסק כי ההצדקה להגן על פגיעה בשם טוב נחלשת כאשר מדובר בדברי אמת (ר' עניין דנ"א 2121/12 פלוני נ. דיין-אורבך (18.9.14); להלן: עניין דיין).
179. עוד נפסק, כי "מידת ההוכחה הנדרשת לצורך הוכחת טענת אמת הפרסום, עומדת ביחס מתאים לרצינותו וחריפותו של תוכן הפרסום"; על נתבע המבקש להיבנות מהגנה זו להוכיח לפיכך שני נדבכים מצטברים - האחד, כי פרסומיו היו "אמת"; השני, כי היה בפרסומים אלו "עניין ציבורי" (עניין אבידן וכן ע"א 89/04 נודלמן נ. שרנסקי פורסם בנבו, ניתן ביום 4.8.08; להלן: עניין נודלמן).
180. אשר לחלקה השני של ההגנה - "עניין ציבורי" - חלק זה נבחן כשאלה ערכית, "הבוחנת האם קיים אינטרס חברתי המצדיק הכשרת פרסום פוגעני שיש בו לשון הרע... שאלה זו מושפעת ממדיניות שיפוטית, ועניינה הוא נורמטיבי, בעל מימד אובייקטיבי, הנבחן על רקע נסיבות המקרה" (עניין אבידן, עניין נודלמן; כן ראו את דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ. קראוס, פ"ד נב(3)1 (1998)). המבחן שנקבע בפסיקה הינו האם הפרסום "תורם לגיבוש דעת קהל בעניין מסוים, אם יש בו כדי לתרום לשיח הדמוקרטי, וזאת לא בהתייחס לציבור ככלל אלא בנוגע לציבור אליו הופנה הפרסום (עניין אבידן, רע"א 10520/03 בן גביר נ. דנקנר , פורסם בנבו, ניתן ביום 12.11.06, אורי שנהר, דיני לשון הרע (1997), בעמ' 227-228).
181. בנסיבות מקרה זה, לא עומדת לנתבע הגנת טענת אמת בפרסום ביחס לביטויים הבאים: "גנב" וכן המשפט המצוין בהודעה "עובד שלמראית עין יצר תדמית של עובד נאמן ולויאלי ללקוחות החברה כמצג שווא". מדובר בביטויים משמעותיים בהודעה ובעלי השפעה על צדדים שלישיים אליהם מיועדת ההודעה. השימוש במילה "גנב", כאשר ההודעה נשלחת ללקוח מאת מעסיק קודם של התובע שכנגד, מתפרש ככינוי גנאי ויוצר מצג כי התובע ביצע מעשה של גניבה חומרית לגביה מוזהר הלקוח. בנסיבות אלו, ישנה חשיבות לאופן ניסוח ההודעה ולשימוש בביטויים אשר לא יחרגו מגדר הסביר על מנת להשיג את המטרה לה טען הנתבע. בהודעה אף לא צוין כי במקרה הספציפי, עיקר טענת הנתבע היא כי התובע שכנגד "גנב" את הלקוח אשר הינו הנמען אליו ממוענת ההודעה, אלא נעשה שימוש מכוון ועמום במילה "גנב", באופן החורג מגדר הסביר, בנסיבות מקרה זה. אוסיף, כי כאמור לעיל שוכנעתי כי התובע הפר אמונים אולם לא הוכח בפניי כי התובע ביצע מעשה של גניבה.
182. בהתאמה לאמור לעיל, המשפט הנוסף אשר צוין בהודעה "למראית עין יצר תדמית של עובד נאמן ולויאלי ללקוחות החברה כמצג שווא" יוצר מצג כי התובע שכנגד הפר את אמון לקוחות החברה ויצר כלפיהם מצג שווא. טענה זו לא הוכחה בפניי ואף לא נטענה. לפיכך, מצאתי כי גם חלק זה של ההודעה אינו אמת.
183. מאחר ואלו עניינים מרכזיים בהודעה, הרי שהודעה זו אינה נופלת לגדר הגנת ה"אמת", ומשאינה עומדת בקריטריון האמת, לא נדרשת הכרעתי בשאלה האם ההודעה עומדת בגדר קריטריון בדבר "עניין ציבורי".
הגנה מכוח סעיף 15 לחוק לשון הרע-
184. הנתבע הסתמך על שני סעיפים - סעיף 15(2) וסעיף 15(3) לחוק איסור לשון הרע. ס' 15(2)-(3) לחוק, קובעים כי: "במשפט פלילי או אזרחי בשל לשון הרע תהא זאת הגנה טובה אם הנאשם או הנתבע עשה את הפרסום בתום לב באחת הנסיבות האלו: (2) היחסים שבינו לבין האדם שאליו הופנה הפרסום הטילו עליו חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות אותו פרסום; (3)הפרסום נעשה לשם הגנה על ענין אישי כשר של הנאשם או הנתבע, של האדם שאליו הופנה הפרסום או של מי שאותו אדם מעונין בו ענין אישי כשר".
185. סעיף 16 (א) לחוק איסור לשון הרע, קובע כי בנוסף לתנאים הקבועים בס' 15 נדרש להוכיח כי הפרסום לא חרג מהתחום הסביר וכי הפרסום היה בתום לב: "הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב. (ב) חזקה על הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום שלא בתום לב אם נתקיים בפרסום אחת מאלה:...(3)הוא נתכוון על ידי הפרסום לפגוע במידה גדולה משהיתה סבירה להגנת הערכים המוגנים על-ידי סעיף 15".
186. בהתאם לפסיקה (ר' עניין אבידן והאסמכתאות המובאות שם), את תום הלב הנדרש יש לבחון הן בהתייחס לאינטרסים הרלוונטיים לסעיף המשנה הנדון והן בהתייחס להקשר של יחסי עבודה על מאפייניהם הייחודיים, כאשר "חובת תום הלב מערבת אלמנטים סובייקטיביים ואובייקטיביים כאחד".
עוד נפסק כי "אל למפרסם להתכוון לפגוע יתר על המידה" (דנ"א 2121/12 פלוני נ. דיין-אורבך, פורסם בנבו, ניתן ביום 18.9.14).
187. בהתאם לפסיקה ולספרות, על מנת לעמוד בהגנה המוקנית מכוח סעיף 15(2) לחוק איסור לשון הרע, על הנתבע להראות שהייתה עליו חובה לבצע פרסום; עליו להראות כי החובה חלה כלפי כל מי שאליו הופנה הפרסום; יש להוכיח שהחובה נגעה לתוכנו של הפרסום המסוים המהווה את עילת ההליך, היינו כי יש "קשר הגיוני" בין החובה לפרסם לבין הפרסום שבמחלוקת; ולבסוף יש לעמוד בדרישת תום הלב שפורטה לעיל (עניין אבידן, שנהר, בעמ' 282)
188. במקרה שבפניי, הנתבע טען בעדותו כי הייתה לו חובה חוקית למסור את הדברים:
"ש. מפנה לנספח א' לתביעה שעניינו פצויים בגין לשון הרע - תאשר שאתה כתבת את המייל הזה?
ת. מאשר.
...
ש. אתה כותב בפסקה השלישית, אתה עליו כך " ..."גנב... " – תפנה אותי לאסמכתא אחת שמבססת לך את הטענה שהתובע בתיק הזה גנב? מה הוא גנב?
ת. גנב זכויות יוצרים, הוא השתמש במשאבי החברה, הוא השתמש בטל' של החברה.
ש. זו הגדרת גניבה בספר החוקים.
ת. לא מכיר את ספק החוקים. מחובתי בעת שהכנסתי ללקוח כל כך רגיש שמנהל חברה כל כך גדולה עם מדע רגיש וסודי, ופרטי המחויבות המוסרית שלי כגורם שהכניס את שמגר לביתו, בצורה הקרובה ביותר למען הסר ספק, עובדי התובעת יכלו להכנס לבית הלקוח אף ללא נוכחותו. זו רמת האמון שהיתה בינינו. חשתי מחוייבות ליידע את הלקוח בחשיפה שיכולה להיגרם.
ש. מתי כתבת את המיל הזה.
ת. מספר ימים אחרי שמצאנו שהוא העביר את הדומין והתחלנו בבדיקות וגילינו את ההפרות ההסכם השונות שהוא ביצע. רשום לך התאריך. חושב שב – 17/3 שנת 14' אם אני זוכר נכון.
ש. מתי התובע סיים לעבוד בתיק הזה?
ת. בתחילת ינואר 14'. אני מדבר על התנהלות של עובד במהלך העסקתו ברדיקס ושאלת לגבי מה האו גנב – מסמכים וידע, הוא עשה הרבה פעילות של הוצאת קניין רוחני מהחברה.
ש. זה מצדיק הכפשתו של עובד על גניבה?
ת. היתה לי כוונה להתריע בפני לקוח שהיה לי איתו קשר במשך 15 שנה והייתי בן ביתו ואני הכנסתי אליו את שמגר. לקוח שידעתי שעוזב אותי. ברור לי לגמרי שהוא לא יחזור אלי. עדיין חובתי המוסרית והחוקית להתריע בפניו"(עמ' 12 לפ' ש' 8 – 30, עמ' 13 לפ' ש' 1 – 11).
189. בנסיבות מקרה זה, איני סבורה כי לנתבע הייתה חובה חוקית כלשהי למסור מידע לצד ג', הלקוח, מאחר והפגמים אותם מצא מנהל התובעת(הנתבע) לא היו ביחסים בין התובעת לבין לקוחותיה, אלא ביחסים בין החברה לבין התובע. מאחר ומדובר ביחסי מעסיק – עובד ולא ביחסי עובד – לקוח, בנסיבות מקרה זה בהן עיקר הטענות היו ביחס להקמת עסק עצמאי מתחרה, איני סבורה כי הייתה חובה למסור מידע ללקוח, לא כל שכן, לקוח אשר ידוע כי כבר עתיד לעזוב את החברה.