פסק-דין
מבוא:
1. לפניי תביעה כספית, על-סך 10,000 ₪, במסגרתה עתר התובע לחייב את הנתבעת 1 בגין שיק (שיק מס' 699 על סך 8,000 ₪ משוך לפקודת מר ניסים הררי למועד פירעון 18.9.2010), שהוא אוחז בו וכן, עתר הוא לחייב את הנתבעים 2-9 בגין אחריותם לפירעון השיק מתוקף פעילותם בעמותה.
2. התביעה הוגשה ונתבררה בסדר דין מהיר. נוכח ניהול התובענה בהליך של סדר דין מהיר ובהתאם לתקנה 214 טז. לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, ינומק פסק-הדין באופן תמציתי.
פרשת התביעה בקצירת האומר:
3. אליבא דגרסת התובע כפי שעולה מכתב התביעה, הינו מנהל גמ"ח להלוואת כספים, כאשר הנתבעת 1 הינה עמותה שלוותה כספים ממנו (להלן: "העמותה"). כך, הנתבעים 2-9, אשר עסקיה של העמותה התנהלו על ידי כל אחד מהם, לוו מהתובע סך של 8,068 ₪ ותמורתו משכו שיק מ-"חשבון מוגבל" שלא כובד על ידי הבנק ואשר העתק ממנו צורף לכתב התביעה. לגרסת התובע, הנתבעים התחייבו לשלם את החוב בתוך שלושים יום, אך לא עשו כן חרף פניותיו. לטענת התובע, בכך פעלו הנתבעים במטרה לרמות נושים, לרבות את התובע עצמו.
פרשת ההגנה מטעם הנתבעים 2,3,9 בקצירת האומר:
4. אליבא דגרסת הנתבעים 2,3,9 (להלן בפסק דין זה: "הנתבעים") כפי שעולה מכתב ההגנה, העמותה אינה פעילה מזה תקופה. בנוסף, הנתבעים טענו להיעדר יריבות בינם לבין התובע הואיל והם לא לוו ממנו באופן אישי סכום כלשהו, שכן הלווה הייתה העמותה, הנתבעת 1, בעוד שהנתבעים 2,9 לא נשאו בשום תפקיד אופרטיבי בעמותה ושימשו אך כמתנדבים בה מעת לעת. אף הנתבע 3, אשר היה חבר בעמותה, לא נהג בשום תרמית המאפשרת הרמת מסך כנגדו. בנוסף, לא ברור לנתבעים כיצד נמסרה ההמחאה המדוברת לידיו של התובע ומי חתם עליה, כיוון שהמסמך שצורף לכתב התביעה הינו מטושטש ולא ברור ובקשותיהם של הנתבעים, כי התובע ימציא להם קבלה או מסמך אחר המוכיחים קבלת ההלוואה הנטענת לא נענו. כך לטענת הנתבעים, לא התחייבו כלפי התובע לדבר ובכלל זאת לפירעון ההמחאה נשוא התביעה דנן. עוד תמהים הנתבעים, על פי מה קבע התובע את רשימת הנתבעים ועל בסיס איזה רישום התבסס בקביעתו זו.
5. כן נטען, כי על מנת שתוטל אחריות אישית על חבר עמותה יש צורך בהוכחה, כי פעילות של חבר העמותה בוצעה באופן אישי ולא בשמה של העמותה ושלא מתוקף היותו נושא משרה בה. דרך שניה היא לטעון למעשה מרמה המזכה בהרמת מסך כשיש להוכיח תרמית.
מהלך הדיון:
6. בדיון שהתקיים ביום 21.05.2017 בו נכחו הנתבעים 2 ו-9 שבו הצדדים על טענותיהם והעידו בפניי.
6.1 הנתבע 2 העיד בפניי, כי החתימה על השיק נשוא התביעה היא של מורשית החתימה בעמותה – הנתבעת 8. לדבריו, הינו מנהל העמותה בפועל והוא לא ביקש את פירוקה, משמע שהיא לא פורקה, אלא, אך הפסיקה את פעילותה לאחר שנקלעה לחובות רבים. דרך פעילותה של העמותה הייתה עבודה מול בית החולים "ביקור חולים" כשבהתאם להסכם שנכרת בין הצדדים העמותה קיבלה סך של 500 ₪ בעבור כל יולדת שתגיע ללידה. דא עקא, שמשרד הבריאות התריע, כי מדובר בפעילות שאינה חוקית ובשל כך חדלה העמותה מפעילותה תוך שנותרה עם חובות כבדים בהיקף של כמיליון ₪. לגרסתו של הנתבע 2, כמה שנים לאחר שהשיק לא כובד, ביקש לדעת מי מושך השיק וכיוון שהוא עומד מאחורי העמותה, הוא החזיר כספים בגין כל שיק שלא כובד. כן הוצגו לעיונו שיקים נוספים שניתנו על ידי העמותה, לגביהם טען, כי מדובר בשיק שניתן לאחיו "מאיר" לשם תמיכה כלכלית בו ובמשפחתו, שיק אחר ניתן לאשתו אף לתמיכה בה ושיק נוסף ניתן עבור רכישת כסאות למשרד העמותה.
7. דיון נוסף במעמד הצדדים התקיים בפניי ביום 28.06.2017 בו נכחו התובע והנתבע 2.
7.1 בעדותו בפניי, חזר התובע על עיקר גרסתו כפי שפורטה בכתב התביעה. כן פירט אודות מסכת עובדתית שכלל לא בא זיכרה בכתב התביעה כדלקמן. התובע מעולם לא פגש את הנתבע 2 ואף העיד, כי השיק נשוא הליך זה נמסר לו על ידי מר הראל בן משה מחברת "אנגלו סקסון" בירושלים (להלן: "הראל") שהעניק שרותי תיווך לעמותה. הראל מסר לו את השיק כשהוא "פתוח" ללא שם מוטב ואינו חתום בחתימת היסב על מנת לסחר אותו לצדדים שלישיים. כן, סיכם התובע, כי לא יבוא בטענות אל הראל והסכים לכך כיוון שסבר שהעמותה עושה חסד למרות שידע שהיא בקשיים פיננסיים.
7.2 כן העיד בפניי הנתבע 2, אשר טען, כי אביו חתם על השיק נשוא התביעה. כן אישר, כי הסכום על גבי השיק נראה לו סביר תמורת דמי התיווך שהעמותה שילמה עבור שכירת משרד ברח' עמוס 1 בירושלים. ואולם, כיוון שהעמותה היא ששכרה את המשרד ולא הוא אישית, העמותה הינה החייבת ולא הוא באופן אישי.
8. דיון שלישי במעמד הצדדים התקיים בפניי ביום 05.07.2017 בו נכחו באי כוח הצדדים אשר חזרו על טענותיהם.
דיון והכרעה:
9. לאחר שעיינתי בכתבי הטענות על נספחיהם ושמעתי את עדויות הצדדים, ולאחר שנתתי דעתי למכלול השיקולים הצריכים לעניין, נחה דעתי, כי דין התביעה כנגד הנתבעת 1 להתקבל, ואילו דין התביעה נגד נתבעים 2,3,9 להידחות. להלן נימוקי.
9.1 ראשית, יצוין ויובהר, כי חלה שגגה מלפני בית המשפט בהחלטתו מיום 8.11.16 לפיה, הורה על המשך ישיבת ההוכחות בתיק זה, שגגה שנגרמה בעקבות ניסוח לא בהיר של הסכמת הצדדים שהועלתה בסיום ישיבת ההוכחות שנתקיימה במעמדם ביום 28.6.16. שכן, הסכמת הצדדים בפרוטוקול הדיון נרשם כדלקמן: "הצדדים: בהמלצת בית המשפט, התביעה תידחה ככל שבתוך 30 יום מהיום תומצא אסמכתא בדבר שכירת המשרד ברח' עמוס 1 ע"י העמותה. כמו כן, במקרה זה, התובע ו/או בא כוחו יתרמו סך של 1,000 ₪ לעמותת צדקה ויכניס קבלה לתיק" (פרוטוקול עמ' 11 שורות 9-12). לאחר ששמעתי את הצדדים בפניי נחה דעתי, כי השגגה נפלה באופן הניסוח של ההסכמה ובאי הקלדת ההסכמה באופן בהיר. השגגה נפלה בכך, שבשורה מס' 9 בעמ' 11 לפרוט' הדיון מיום 28.6.18, לא באה נקודה לאחר המילים "התביעה תידחה" המפרידה בין מילים אלה לבין המשך ההסכמה אליה שגיעו הצדדים המהווה משפט עצמאי ובכך, שהוספה המילה "ככל". בנסיבות בהן היה במסמך שהנתבעים התבקשו להציג כדי להפיס את דעתו של התובע בלבד ואולם, לבטח לא היה במסמך זה כדי להכריע את התיק. למסקנה זו ניתן אף להגיע לאור העובדה, כי הסכמת הצדדים לא התייחסה למקרה בו לא תומצא האסמכתא.
9.2 ואולם, בנסיבות אלה, סבורני כי פטור בלא כלום אי אפשר ומשכך, אנמק בקצרה. עניינה של תביעה זו יסודו בעילה שטרית, כאשר הנתבע 2 מאשר, כי השיק נשוא התביעה נחתם על ידי הנתבעת 8 שהינה מורשית חתימה בעמותה ונמשך באמצעותה לידי הראל שסחר אותו לידי התובע. התובע, ככל הנראה, מסר את השיק למר ניסים הררי, ולאחר שהשיק לא כובד על ידי הבנק, השיק הושב לו. הנה כי כן, לפנינו מצב דברים בו מודים הנתבעים בעובדות המהותיות של עילת התביעה, אך מציינים הם עובדות נוספות אשר בעטיין גורסים, כי התובע אינו זכאי לסעד המבוקש, מאחר ומטרת משיכת השיק לא הייתה לשם מרמה והונאת נושים, כי אם לתפעולה הרגיל והשגרתי של העמותה בזמנים בהם הייתה פעילה ומשכך, העמותה הינה החייבת ואין להטיל חבות אישית על מי מהם.
9.3 לטענת הנתבעים, הנתבעת 1 הינה עמותה אשר בתקופה שהייתה פעילה, לרבות במועדים הרלוונטיים למשיכת השיק נשוא התובענה, מילאה אחר הוראות חוק העמותות, התש"ם-1980 (להלן: "חוק העמותות") והסכום שהוסב עבורה שימש אותה לתפעול השוטף בעצם שכירת משרד ברח' עמוס 1 בירושלים. על כן טוענים הנתבעים, כי לא ראוי להטיל דופי בחברי העמותה, מה גם שרק הנתבע 3 הינו חבר העמותה ואילו יתר הנתבעים היו מתנדבים בה מפעם לפעם. עדותם זו של הנתבעים נתמכה במידה רבה בעדותו של התובע ומשכך, מצאתי לקבלה.
9.4 המסגרת הנורמטיבית - עמותה הינה תאגיד משפטי בעל אישיות משפטית נפרדת ועצמאית אשר מוקמת מכוח חוק העמותות, כשהכלל הוא, שזכויותיה וחובותיה של העמותה אינן זכויותיהם וחובותיהם של חברי העמותה. אמנם דוקטרינת הרמת המסך איננה מפורטת בחוק העמותות, אך הפסיקה החילה אותה גם על עמותות והן אינן חסינות מפני הרמת מסך. ודוק, תיקון 10 לחוק העמותות אשר נכנס לתוקפו בשנת 2007 מתייחס בין היתר לנושא של הרמת מסך בעמותות. כך, לשם בחינת אחריותם האישית של חבריה, ניתן לעשות שימוש בשני מסלולים, השאובים מדיני החברות: האחד – באמצעות דוקטרינת הרמת מסך ההתאגדות בין האורגן לבין התאגיד במסגרתה פעל; השני – הטלת אחריות אישית על אורגן התאגיד, עקב פעולותיו האישיות, באמצעות דיני החוזים, במידה ולא עמד בהתחייבויות אישיות שלו, או דיני הנזיקין, באמצעות עוולת הרשלנות (ראו והשוו: ע"א (מחוזי חיפה) 18575-08-14 המדרשה הלאומית ללימודי המחתרות נ' שיכון אזרחי בע"מ (פורסם בנבו, 12.04.2015)).
9.5 ככלל, נושא משרה בתאגיד אינו יכול להסתתר מאחורי האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד, מקום בו הוא עצמו בצע מעשה נזיקי כלפי אחר (ראו למשל: ע"א 8133/03 עודד יצחק נגד לוטם שיווק בע"מ ואח', פ"ד נט(3) 66 (2004); ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נגד קאר סקיוריטי, פ"ד מח(5) 661 (1994); ע"א 9916/02 בן מעש נגד שולדר חברה לבניה בע"מ (פורסם בנבו, 05.02.2004)). תכליתה של הרמת המסך הינה למנוע שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת של החברה והיא מכוונת כנגד נושאי המשרה, שביקשו לנצל את תורת האישיות המשפטית הנפרדת של התאגיד למטרה לא כשרה, כגון הפקת טובות הנאה לעצמם בדרך של מרמה, כשהם מבקשים להסתתר מאחורי המסך החוצץ ולהינצל מחמת תביעתם של הניזוקים או "משבט זעמו" של החוק (ראו למשל: ע"א 10582/02 ישראל בן אבו נגד דלתות חמדיה (פורסם בנבו 16.10.2005); ע"א 2223/99 ויטלי קריספי נגד ח. אלקטרוניקה (1988) בע"מ, פ"ד נז(5) 116 (2003)). יודגש, כי הרמת מסך ההתאגדות הינה פעולה קיצונית אשר אינה נעשית כדבר שבשגרה ויש צורך בנסיבות מיוחדות המצדיקות זאת (ראו למשל: ע"א 4606/90 איטה מוברמן נגד תל מר בע"מ, פ"ד מו(5) 353 (1992)).
9.6 ולענייננו - אכן, לאור מצבה הפיננסי של העמותה כפי שהתבטא בעדותו של הנתבע 2 (עמ' 2 לפרו' הדיון מיום 15.05.2016, ש' 6-7), נראה כי היה קיים "סיכון סביר בדבר יכולתה של העמותה לפרוע את חובותיה". עם זאת, יש לבחון האם הוכח בפניי שהנתבעים אכן נטלו סיכון שכזה בהתנהלותם או פעלו באופן אחר אשר מקים עילה להרמת המסך וכן האם הם מאותם גורמים אשר הדין מאפשר בנסיבות המתאימות הטלת אחריות אישית עליהם. ראשית יוער, כי סבורני שלא עלה בידי התובע להניח תשתית ראייתית מספקת אשר למידת המעורבות, ככל שקיימת, לנתבעים 3 ו-9 בענייני העמותה. כן קיימת מחלוקת עובדתית בין הצדדים באשר לתפקידו ומעמדו של כל אחד מהנתבעים האמורים בעמותה, ויוער, כי לא הוצגו בפניי מסמכי הייסוד של העמותה כפי שהוגשו לרשם העמותות, לרבות תקנון העמותה, מה שהיה יכול להצביע בבירור על זהותם של מייסדי העמותה והנפשות הפועלות בה. כן לא הוצגו אסמכתאות לגבי יכולת הפירעון של הנתבעת 1. על פי חוק העמותות, מייסדי העמותה משמשים כחבריה כל עוד לא חל שינוי בכך. ודוק, מהעדויות שנשמעו בפניי ניכר כי הנתבע 2 היה האדם שעמד מאחורי פעילותה של העמותה והוא היה המוציא ומביא של ענייניה הכספיים והוא שקיבל החלטות ניהוליות ועסקיות בה. ואולם ייאמר כבר עתה, כי שוכנעתי שלא עלה בידי התובע להוכיח כי מתוקף תפקידו של הנתבע 2 היה הוא אחראי אישית להתחייבויות העמותה (ראו והשוו: ס"ע (י-ם) 38578-01-11 נחמה חדש נ' ארגון יד ליולדת ולנצרך (פורסם בנבו, 02.07.2013)). למעט התחייבויות שהנתבע 2 נטל על עצמו התחייבות אישית /ערבות אישית לכך מראש.
9.7 הנה כי כן, לא מצאתי בפעולת העמותה שעניינה משיכת השיק נשוא התביעה משום שימוש לרעה באישיות המשפטית הנפרדת שלה (השוו: ע"א 4395/06 עמותת ז.פ. ואח' נ' לוי רמות עבודות עפר, כבישים ופיתוח בע"מ ואח' (פורסם בנבו, 06.05.2009)). זאת בשים לב לעדותו של הנתבע 2 אשר העיד, כי הינו מכיר את מר הראל בן משה וכי מדובר בסכום סביר לדמי תיווך שהעמותה שילמה עבור שכירת משרדים בירושלים. כך, לא שוכנעתי כי בהצגת שני השיקים האחרים – אשר ניתנו לבני משפחתו של הנתבע 2 – הוכיח התובע דרך ניהול נפסדת של העמותה שמטרתה מרמה והונאת נושים, זאת נוסף לכך שלא הוכח כי דובר בחלוקת רווחים אסורה. בידוע, העיקרון מורה, כי רווחים המופקים מפעולת עמותה חייבים לשמש את מטרותיה בלבד (ראו למשל: ת"א (מחוזי תל אביב-יפו) 1570/03 Fairleigh Dickinson University נ' מכון ביוטכנולוגי ת"א (פורסם בנבו, 07.06.2007)). בשים לב לעדותו של הנתבע 2, לפיה, הכספים שהועברו לבני משפחתו הועברו כתמיכה כספית לנזקקים, ובהיעדר ראיות סותרות - הנני מקבל את גרסתו, כי העברת הסכומים הללו תאמו את מטרות העמותה שבמהותה הוקמה לשם סיוע לנזקקים. יתר על כן, מתקשה אני להשליך על דרך הילוכה של העמותה בכל שנות פעילותה אך מעצם הצגת שני השיקים לעיל. יתרה מכך, התובע נמנע מלהביא לעדות את מר הראל בן משה, שבאמצעותו ובתיווכו נסחר השיק נשוא התובענה, כאשר עסקינן בעד אשר ללא ספק היה ביכולותיו להאיר טענות התובע. הלכה פסוקה ומושרשת היטב היא, כי הימנעות מהבאת ראיות פועלת לחובתו של הנוקט בה, כיוון שמתחייבת ממנה המסקנה שאילו הוצג המסמך או אילו הושמע העד, היה בכך כדי לתמוך בגרסת היריב. הימנעות מהבאת ראיה מקימה למעשה, לחובתו של הנמנע, חזקה שבעובדה, הנעוצה בהיגיון ובניסיון החיים, לפיה דין ההימנעות כדין הודאה בכך שאילו הובאה אותה ראיה, היא הייתה פועלת לרעת הנמנע (ראו למשל: ע"א 55/89 קופל נהיגה עצמית נ' טלקאר, מ"ד(4) 595 (1990); ע"א 641/87 קלוגר נ' החברה הישראלית לטרקטורים וציון בע"מ, פד"י (1) 239, 245 (1990)).