וברוח דומה קבע הנשיא שמגר:
"...בניה ובנותיה של חברה חופשית, שכבוד האדם הוא חלק מעיקריה, נקראים לכבד את התחושות האישיות-רגשיות של הפרט ואת כבודו כאדם, וזאת מתוך סובלנות ומתוך הבנה כי הדגשים הרגשיים-אישיים ואורחות הביטוי שלהם שונים מאדם לאדם...
...חברה נאורה גם מכבדת את אמונותיו ודעותיו של מי שדבק בהן בלהט ובהזדהות שאינם בהכרח מדרכו של האדם מן השורה. ההבנה של הזולת עולה בחשיבותה על ההבנה העצמית. הציווי של 'דע את עצמך', הלקוח ממסורת תרבותית אחרת, כבודו במקומו, אך הוא אינו יכול לבוא במקום
--- סוף עמוד 44 ---
האימוץ של עקרון הסובלנות, כביטויו, בכלל הגדול 'דעלך סני לחברך לא תעביד' (מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך). סובלנות אינה סיסמה לצבירת זכויות, אלא אמת מידה להענקת זכויות לזולת" (בג"ץ 257/89, 2410/90 הופמן ואח' נ' הממונה על הכותל המערבי ואח'; אלטר ואח' נ' השר לענייני דתות ואח' (להלן – פרשת הופמן [39]), בעמ' 354).
ובפרשה אחרת – שבה נדון היחס בין חופש הביטוי לפגיעה ברגשות השומע – ציין הנשיא שמגר:
"...הסובלנות איננה צריכה לשמש היתר לפגיעה חמורה ברגשות הדת של הזולת, ואפשר אף לומר, כי פגיעה חמורה ברגשות הדת היא אנטי-תיזה של הסובלנות. זו האחרונה נועדה לטיפוחו ולקידומו הפוזיטיבי של הביטוי העצמי האנושי ולא לפגיעה ברגשות ולדיכוים. סובלנות הדדית בין אנשים בעלי השקפות, דעות ואמונות שונות היא תנאי יסוד לקיומה של חברה דמוקרטית חופשית, ופגיעה חמורה ברגשות איננה מתיישבת עִמה" (בג"ץ 806/88 הנ"ל [9], בעמ' 30).
אכן, חברה דמוקרטית היא חברה המתחשבת ברגשותיו של כל פרט מפרטיה. ערכים דמוקרטיים נותנים ביטוי ל"תחושות האישיות-רגשיות של הפרט ולכבודו כאדם..." (הנשיא שמגר בע"א 294/91 הנ"ל [19], בעמ' 481). זאת ועוד: חברה דמוקרטית מוכנה להכיר בהגבלתן של זכויות – כגון חופש הביטוי או הפולחן – אם הגשמת אותן זכויות תפגע בחייו של אדם או בגופו. כך, למשל, אנו מכירים בכך, כי ניתן להגביל את חופש ההפגנה אם קיימת ודאות קרובה לכך כי קיום ההפגנה יפגע בגופו של אדם (בין משתתף בתהלוכה ובין צופה) (ראה בג"ץ 153/83 הנ"ל [22]). חברה דמוקרטית, המוכנה להכיר בהגבלת זכות בשל פגיעה בגוף, צריכה להיות רגישה לאפשרות של הגבלת זכות בשל פגיעה בנפש. לעתים הפגיעה בנפש אף קשה מהפגיעה בגוף. חברה דמוקרטית, המגנה על החיים, על הגוף ועל הרכוש, צריכה להגן גם על ההרגשות ועל הנפש.