תמורה והכשרה מיוחדת-
32. בענייננו, התובעת לא הוכיחה כי ניתנה לנתבע תמורה מיוחדת בגין ההתחייבות להיעדר תחרות אשר מצדיקה את הגבלת עיסוקו. בהסכם העבודה (ס' 5 להסכם) צוין כי שכר הנתבע יעמוד על סך של 10,000 ₪ בצירוף 1,500 ₪ בגין שעות נוספות. התובעת הציגה תלוש שכר המפרט כי שכרו של הנתבע עלה לסך של 15,000 ₪ (נספח 9 לתצהיר מנהל התובעת). מכאן, כי אין מדובר בשכר גבוה. לא נעלם מעינינו, כי התובעת טענה בסיכומיה כי שכר בסכום זה נחשב לגבוה ביחס לענף הבנייה (ס' 55), אולם טענה זו הופיעה לראשונה בסיכומי התובעת ולא נכללה כנדרש בתצהיריה. לפיכך, אין בידינו לקבלה.
33. עוד טענה התובעת בסיכומיה, כי אף ששכר התובע היה בשיעור זה, נקבע תשלום תמורה מיוחדת להגבלת תחרות (ס' 14 לסיכומי התשובה). עיון בהסכם העבודה, כי בס' 9.3 להסכם אכן נקבע כי שכרו של העובד כולל תמורה מיוחדת: "מוסכם ומוצהר, שבעת קביעת משכורתו הקובעת של העובד לפי הסכם זה, הובאה בחשבון וניתנה תמורה לעובד גם בגין התחייבותו להגבלת עיסוק ואיסור תחרות כאמור לעיל".
34. לטעמנו אין די בסעיף זה על מנת לעמוד בקריטריון תמורה מיוחדת. אין די באמירה כללית כי לנתבע ניתנה תמורה מיוחדת בגין הגבלת עיסוקו, אלא יש להוכיח מה היה גובה התמורה אשר שולמה בגין כך וכן כי מדובר בתמורה סבירה והולמת ביחס להגבלת העיסוק. במקרה שבפנינו, התובעת לא עמדה בתנאי זה.
35. לאור האמור לעיל, טענת התובעת כי ניתנה לנתבע תמורה מיוחדת המצדיקה את הגבלת עיסוקו, נדחית. בדומה, התובעת לא הוכיחה כי ניתנה לנתבע הכשרה מיוחדת אשר יש בה כדי להצדיק את הגבלת עיסוקו.
36. אין בטענת התובעת כי הנתבע התמקצע בשיטות התמחור ובאופן יצירת הקשרים עם לקוחותיה (אשר הועלתה בסיכומי התובעת, ס' 54), כדי להוכיח כי ניתנה לנתבע הכשרה מיוחדת. הידע והניסיון אשר צובר עובד במהלך עבודתו הופכים לחלק מהידע ומהניסיון המקצועי אשר רוכש העובד ולחלק מכישוריו המקצועיים, כפי שקורה באופן טבעי לאחר צבירת ניסיון תעסוקתי במקום עבודה חדש. בהתאם לכך, אין להגביל את העובד ולמנוע ממנו להשתמש בכישורים מקצועיים אלו. נוסף על כך, הנתבע הוכיח כי טרם עבודתו בתובעת, עסק בתחום כוח האדם בענף הבניין והביא לקוחות לתובעת מהיכרותו עם השוק עוד טרם עבודתו בתובעת (ס' 10 לתצהיר הנתבע). לפיכך, דין טענת התובעת בעניין זה, להידחות.
סוד מסחרי-
37. בחקיקה ובפסיקה נקבעו כללים ברורים בכל הקשור להוכחת קיומו של סוד מסחרי. סעיף 5 לחוק עוולות מסחריות, תשנ"ט – 1999 (להלן: חוק עוולות מסחריות), מגדיר סוד מסחרי באופן הבא: "מידע עסקי, מכל סוג, שאינו נחלת הרבים ושאינו ניתן לגילוי כדין בנקל על ידי אחרים, אשר סודיותו מקנה לבעליו יתרון עסקי על פני מתחריו, ובלבד שבעליו נוקט אמצעים סבירים לשמור על סודיותו".
38. סעיף 7(א) לחוק עוולות מסחריות קובע כי: "לא יהיה אדם אחראי בשל גזל סוד מסחרי, אם התקיים אחד מאלה: (א)הידע הגלום בסוד המסחרי הגיע אליו במהלך עבודתו אצל בעליו של הסוד המסחרי וידע זה הפך לחלק מכישוריו המקצועיים הכלליים...".
39. בעניין צ'יק פוינט התייחס בית הדין הארצי למאפיינים של המונח 'סוד מסחרי' וכך נפסק: "מכאן, עסקינן ב'סוד מסחרי', כאשר מדובר במידע המצוי בידי המעסיק בלבד, אינו נחלת הכלל ואינו ניתן לגילוי בנקל. בדרך-כלל מדובר במידע המצוי בידי חלק קטן מעובדי המעסיק, כגון: בידי ההנהלה הבכירה או בידי מנהלי מחלקת השיווק. ניתן לגלות מידע רב אודות חברה באמצעים המודרניים הקיימים כיום דוגמת האינטרנט. כמו כן, קיים מידע המופץ לכלל העובדים בחברה. כל אלה אינם בגדר 'סוד מסחרי'. מכאן, כי מידע הנגיש לציבור או מוצר מוגמר הנמכר לציבור הרחב, אינם נופלים בגדר 'סוד מסחרי'.
40. על דרך ההוכחה בדבר קיומו של סוד מסחרי נקבע כדלקמן: "'סוד מסחרי' אינו מילת קסם. על מעסיק הטוען לקיומו של 'סוד מסחרי' להוכיח את קיומו. היינו, עליו לתאר ולפרט מהו הסוד. אין להסתפק בתיאור כללי או בטענה כללית על קיומו של 'סוד', כפי שארע במקרה דנן אלא יש להצביע לדוגמא, על תוכנה, פורמולה, נוסחה מסוימת, רשימת לקוחות מסוימת, תהליך מסוים וכו'. במסגרת הוכחת ה'סוד המסחרי' על המעסיק הקודם להוכיח גם את היקפו ואת הזמן שעליו להיוותר בגדר 'סוד'. יתרה מזו, על המעסיק הקודם להוכיח, כי מדובר ב'סוד' וכי הוא נקט באמצעים סבירים במטרה להבטיח את שמירת הסוד המסחרי, כגון: חשיפתו בפני עובדים הזקוקים לו לצורך עבודתם ואי-חשיפתו לעובדים אחרים או שמירת החומר במקום מוגן".
41. בהתאם להלכה, רשימת לקוחות יכולה לבוא בגדרו של סוד מסחרי ולהיחשב כאינטרס בר הגנה "רק בנסיבות בהן יוכח שדרוש מאמץ מיוחד להשיגה, ובאותם מקרים שיוכח שיש ערך מוסף כלשהו בקבלת הרשימה 'מן המוכן'")ע"ע (ארצי) 9046/96 בן ברוך - תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ, נד(1) 625), כן נפסק כי "במקרים רבים חשיבותה של רשימת לקוחות אינה נובעת מזהות הלקוח אלא מתנאי העסקאות עמו, מהמוצרים שהוא רוכש ומהטיפול שלו הוא זוכה" )ע"ע (ארצי) 1141/00 הר זהב שירותי מזון בע"מ - פודליין בע"מ, פ"ד לח 72). גם בעניין זה לא מצאנו כי התובעת הוכיחה קיומו של סוד כאמור ונפרט.
42. ראשית, לעניין תפקיד הנתבע - התובעת טענה כי תפקיד הנתבע, מנהל תפעול, הינו תפקיד בכיר ורגיש ולכן נחשף הוא למידע סודי מהותי הנוגע לפעילותה. לא שוכנענו כי תפקידו של הנתבע היה בכיר וכי היה שותף להחלטות אותן קיבל מנהל החברה. בהקשר זה, העיד מנהל התובעת כי כל העובדים בחברה הוחתמו על הסכמים דומים להסכם עליו חתם הנתבע-
"ש. תאשר לי שאתה מחתים את כל עובדי החברה למעט העובדים הזרים על התנייה דומה?
ת. כן. חד משמעית. החוזה נוסח על ידי עו"ד ודינו לכל עובד בחברה , עובד שאינו עובד זר"(עמ' 15 לפ' ש' 1 – 5).
43. סבורות אנו כי תפקידו של הנתבע היה משמעותי, במובן שניתנה לנתבע אחריות ספציפית על תחום חשוב בתובעת הכולל טיפול בעובדים והתקשרות מולם, לרבות טיפול בשירותי הקרקע כגון מגורים ,ביטוח רפואי, בדיקת נוכחות והסעות (ס' 7 לתצהירו של הנתבע, עדותו של מנהל התובעת, בעמ' 18, לפ' ש' 10 – 16 ;עמ' 9 לפ' ש' 21 – 28; עמ' 10 לפ' ש' 1 – 5). עם זאת, אין די בחשיבות תפקידו של הנתבע על מנת להוכיח כי קמה לתובעת עילה להגבלת עיסוקו ויש להוכיח כי נחשף הוא למידע סודי ואף עשה בו שימוש שלא כדין, בהתאם לקריטריונים אשר נקבעו בהלכה הפסוקה.
44. בעניינו, טענות התובעת באשר לטיב המידע אליו נחשף הנתבע מכוח תפקידו, היו כלליות ביותר ולא היה בהן כדי להוכיח כי מדובר במידע סודי אשר הינו בגדר סוד מסחרי. טענת התובעת כי הנתבע עשה שימוש מפר בשמות לקוחותיה, הייתה כללית ובלתי מספקת (ס' 8 לתצהירו של מנהל התובעת). התובעת לא הוכיחה כי מתקיימים התנאים אשר נקבעו בהלכה באשר לרשימת לקוחות (כדוגמת מאמץ מיוחד הדרוש על מנת להשיגה), ואף לא הציגה את אותה רשימת לקוחות אשר עולה לטענתה כדי סוד מסחרי או כל מידע המבסס את טענותיה בתחום זה. נוסף על האמור, מעדות מנהל התובעת התברר כי מדובר בחברות גדולות ומוכרות בתחום (כדוגמת חברת סולל בונה, אשטרום וחברת אלקטרה) לכן לא קיים קושי להשיג את פרטיהן לרבות הגורמים הרלבנטיים האחראים על תחום זה בכל חברה(עמ' 10 לפ' ש' 19 - 22).
45. באשר לטענת התובעת כי הנתבע נחשף לשמות ספקים, בעדותו של מנהל התובעת התברר כי הכוונה לספקי ציוד משרדי (עמ' 12 לפ' ש' 1 - 2). גם בעניין זה לא הוכיחה התובעת כי מדובר במידע שאינו ניתן לגילוי בקלות.
46. באשר לטענת התובעת כי הנתבע נחשף לשיטות התמחיר שלה, הנתבע הצהיר כי מעולם לא טיפל בהיבטים הקשורים לתמחור (ס' 7 לתצהירו של הנתבע אשר לא הופרך). נוסף על האמור, מנהל התובעת הודה בעדותו כי מדובר בתוכנת אנדרומדה, בה כלל התאגידים עושים שימוש :
ש. ז"א שאתה מדבר על שיטות תמחיר, השתמשת בתוכנת אנדרומדה?
ת. זו תוכנה כלל תאגידית שהיום חוץ מתאגיד אחד כל התאגידים עובדים איתה, זו תוכנה לחישוב שכר העובד שבו עוסקת מנהלת השכר, אין קשר לאלכס בנושא תמחור לתוכנה הזאת. זו תוכנת שכר שמחשבת שעות.
ש. שיטות תמחור זה לא סוד מסחרי?
ת. ממש לא. אני לא מאשר את מה שאתה אומר, אין קשר, יש שעת עבודה, התוכנה מקבלת מחיר שעתי, מפיקה לו את התלוש ובמקביל מתבצעת חשבונית בהתאם למה שהעובדים קיבלו, יש שיטות עבודה שקשורים לתמחור, כמה אני מחייב את הלקוח וכמה אני גובה מכלל לקוח, מה הרגישות, הפוטנציאל והמשמעות של כל לקוח שלפיו נגבה התמחור (עמ' 10 לפ' ש' 6 - 16).
47. בחקירת מנהל התובעת, לא הצביע הוא על מאפיינים ייחודיים של שיטת עבודתו אשר יש בהם כדי להקנות הגנה מכוח סוד מסחרי:
"ש. תסכים איתי שאת כולם אפשר למצוא באינטרנט?
ת. לא, זה לא פשוט, האינטרנט לא עוזר. אני היום עובד עם התאגידים המובילים בגלל שיטות העבודה שלי ויכולת ההגעה שלי, האינטרקציה שיצרתי עם אותם הלקוחות" (עמ' 11 לפ' ש' 21 – 23).
48. בהקשר זה נציין, כי לא נעלם מעינינו, כי בסיכומיה הרחיבה התובעת את טענותיה והעלתה טענות נוספות לעניין רשימת לקוחות ושיטות תמחור (ס' 51 לסיכומיה). בכלל זאת, טענה התובעת כי רשימת לקוחותיה ושיטות התמחור אינן מפורסמות לציבור ויודעות למספר מצומצם של עובדים בתובעת ואף אינן ניתנות לגילוי בנקל. בנוסף, טענה התובעת כי רשימת הלקוחות ושיטות התמחור הן בעלות ערך כלכלי מובהק והערך המוסף אשר נודע להן הינו תולדה של ניסיון, תכנון והשקעת משאבי עבודה וממון. עוד טענה התובעת, כי אין מדובר ברשימת הלקוחות כשלעצמה ובתמחור המפורט בתוכנת האנדרומדה, אלא בסל הצריכה עצמו הכולל הן את הלקוחות והן את תמהיל הצריכה הייחודי של כל לקוח (ס' 13 לסיכומיה תשובה).בשם לב לשלב הדיוני בו הועלו הטענות קרי, לראשונה בסיכומי התובעת, ומאחר ומדובר בטענות עובדתיות הדורשות תמיכה באמצעות תצהיר ומתן אפשרות לנתבע לחקור בנושא זה, דין הטענה להידחות.
49. עוד נבהיר כי עיינו בפסקי הדין אליהם הפנתה התובעת בסיכומיה (סע (י-ם) 55998-09-11 סלעי ירושלים סחר ושיווק בע"מ נ' ענאן עדילה (פורסם בנבו, ניתן ביום 14.9.16; להלן: עניין סלעי ירושלים וכן בע"ע (ארצי) 1141/00 הר זהב שרותי מזון בע"מ – פודליים בע"מ ואח', פד"ע לח 72, 80 (2002)). אולם, לא מצאנו כי ניתן להקיש מפסקי דין אלו לענייננו לאור התשתית העובדתית רחבת היריעה אשר הוצגה בפסקי דין אלו ואשר הוכחה שם, אשר שונה בתכלית מענייננו והובילה להכרעות השונות אשר ניתנו בפסקי דין (ר' למשל, ס' 28 לעניין סלעי ירושלים לעיל).
50. לפיכך, נותרה לדיון השאלה האם התובעת הוכיחה כי מתקיים בעניינו של הנתבע הקריטריון הרביעי, דהיינו - הפרת חובות הנאמנות ותום הלב, אשר יש בו כדי להצדיק את טענות התובעת בדבר חיוב הנתבע בפיצוי כספי.
הפרת חובות תום הלב והנאמנות-
51. ההלכה בעניין חובות תום הלב והנאמנות החלות על עובד סוכמה בע"ע (ארצי) 35403-12-11 קאנטרי פלורס בע"מ נ' חוה נחמני (פורסם ביום 29.11.16): "חובת תום הלב המוטלת על עובד במסגרת יחסי העבודה נקבעה בשורה של פסקי דין ומקורה בניסיון ליצור מערכת חברתית ועסקית המושתתת על יחסים הוגנים וכללי תחרות אשר בבסיסם יושרה אשר מאפשרת קיומה של חברה שבה "אדם לאדם - אדם" (ע"א 207/79 רביב משה ושות' בע"מ נ' בית יולס בע"מ, פ"ד לז(1) 533 (1982)). מכח חובה זו מוטלות על העובד חובת נאמנות וחובת אמון מוגברות. חובה זו אינה נגזרת מהוראותיו של חוק ספציפי אלא מנורמות התנהגות הנפרשות על פני מערכת יחסי עובד-מעסיק המוטלות על כל עובד וביתר שאת על עובד בכיר..".
52. בפרשת הארה (ע"ע 1688-11-11 הארה תוכניות העשרה בע"מ – אליעזר
פן, פורסם בנבו, 4.12.2012), הודגש מקומן המרכזי של חובות תום הלב והנאמנות ביחסי העבודה. בעניין הארה, נדונה פעילות המשיבים להקמת חברה מתחרה בעת שעבדו אצל המערערת, תוך התקשרות עם לקוחותיה. למרות שלא נמצא קשר סיבתי ישיר בין פעולות העובדים לנטישת הלקוחות, נקבע כי פעילותם זו מהווה הפרה של חובות תום הלב והנאמנות שחבו המשיבים כלפי המערערת.
53. בענייננו, לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, הראיות והעדויות, מצאנו כי התובעת לא הוכיחה כי הנתבע הפר את חובות תום הלב והנאמנות כלפיה, מהטעמים הבאים -
54. התובעת העלתה 4 טענות מרכזיות, עליהן סמכה את טענותיה בעניין הפר חובות תום הלב והנאמנות: הראשונה, כי הנתבע היה מעורב באירוע משמעתי עוד במהלך עבודתו בחברה בחודש 7/13; השנייה, כי הנתבע התקשר עם לקוח של התובעת, מר סוארקה ופעל על מנת להתחרות בתובעת; השלישית, כי בחודש 12/14 פנה הנתבע לחברת תדהר והציע לספק לה עובדים זרים; הרביעית, כי בחודש 6/15 פנה הנתבע לחברת אלקטרה והציע לה לספק עובדים זרים. להלן הכרעתנו בכל אחת מטענות אלו.
55. האירוע אשר ארע בחודש 7/13 - התובעת טענה כי באירוע זה העביר הנתבע קבוצת עובדים אשר אמורה הייתה להתחיל לעבוד עבור התובעת, לתאגיד כוח אדם אחר וזאת מבלי לעדכן את מנהל התובעת. בגין כך, נשלח אל הנתבע מכתב התראה (ס' 9 לתצהירו של מנהל התובעת, נספח 2 לתצהירו).
56. הנתבע הכחיש את טענת התובעת וטען כי העובדים ברחו לפרויקט אחר, בו קיבלו שכר טוב יותר: "ניסיתי להביא קבוצת עובדים חדשה, על מנת שלא ייווצר מצב בו הלקוח של התובעת (קבלן הבניין) יישאר ללא עובדים, התובעת מחויבת לאספקת עובדים זרים ללקוח, כך הבאתי ארבע קבוצות של עובדים, אך אלו לא הסכימו לעבוד באתר הספציפי (בשל השכר הנמוך). מר ניצן דווח בכל רגע נתון על הבעייתיות ועל העובדה שאף קבוצת עובדים לא מסכימה לעבוד בתנאים אלו ותשובתו אלי הייתה: "זו לא בעיה שלי – זו בעיה שלך". המשכתי בחיפושיי לאתר קבוצת עובדים, ומצאתי קבוצת עובדים של תאגיד אחר שהצעתי להם לעבור לתובעת, אך גם ניסיון זה כשל. בסופו של יום, גויסה קבוצת עובדים ע"י תאגיד אחר, ולתובעת לא נגרם כל נזק - ההיפך מכך מאחר שהפרויקט חזר לעבוד שוחררו לתובעת כספים שהיו מעוכבים" (ס' 13 לתצהירו). ובהמשך הצהיר - "מר אלדד ניצן היה מודע לכל המתואר לעיל, ועל המאמצים הכבירים שעשיתי לגייס עובדים חדשים. למרות זאת, דאג להוציא מכתב שעניינו "הפרת משמעת" שאין בינו לבין המציאות דבר" (ס' 14 לתצהירו).