4. המבקשים הגישו תביעה שעניינה אכיפת הסכם ההיפרדות, תוך עתירה לפיצוי שהם מעריכים לעת הזו ב-250 אלף ₪. לוז טענתם: כי כהן, בשיתוף פעולה עם אחרים, מפר את תניית איסור התחרות שבסעיף 4.4 להסכם ההיפרדות, ועניינה אותו עיסוק ב"ריידרים". לצד התביעה, באה אותה בקשה לסעד זמני, שהיא הנתונה להכרעתי כאן, לאסור על כהן והחברות שבשליטתו לעסוק במישרין ובעקיפין בתחום הריידרים לרכב חלופי מכל סוג שהוא המיועדים למנויים של רכבים מוגבלי ניידות, כמו גם לחלוק עם אחרים את הידע שצבר במהלך הפעילות המשותפת בחברת דרך הלב. כהן, הטעימו המבקשים, הכחיש ואף התחייב שלא להפר את הסכם אי התחרות, והנה הגיעו לידי המבקשים ראיות כי הוא עושה כן.
5. השיבו המשיבים: על הפעילות שהם מבצעים יודעים המבקשים מזה למעלה משנה, ושתיקתם כמוה כשיהוי. אותה פעילות, מטעימים המשיבים, אינה משום הפרה של תניית אי התחרות. המשיבים אינם מעניקים למנויים את ה"ריידרים", הם שירותי הרכב החלופי למוגבלי הניידות, אלא סוכני ביטוח שעמם עובדים המשיבים ואשר עמם מסוכסך גלברסון. אפשר שמבחינת המנוי המונפק למבוטח ניתן להבין כי זברה מעניקה שירותי רכב חלופי, אולם מבחינה "מהותית" מדובר בעסקה של השכרת רכב לסוכן הביטוח (והשכרה מותרת, בהתאם להסכם ההיפרדות), והסוכנים הם הדואגים לכך שמנוייהם יקבלו את שירותי ה"ריידר" (ס' 50-37 לתגובה). בכל מקרה, הציעו המשיבים בין יתר טענותיהם, אכיפת אי-התחרות עליהם כפי הצעת המבקשים יש בה משום פגיעה בחופש העיסוק שלהם, וזאת אין להלום.
6. הגיבו המבקשים, אם נתמצת תגובתם בעניין זה: אך "סיפור כיסוי", שהוא "לא רשום ולא חוקי", שהרי שהמשיבים פועלים למעשה בשיתוף פעולה עם מתחריו של גלברסון באופן החותר תחת ההסכמות הבסיסיות למניעת התחרות בין הצדדים. חטאם של המשיבים, הוסיף ב"כ המבקשים וביאר בדיון היום, הוא בכך שהם "מספקים פלטפורמה לסוכני ביטוח להתחרות ב[גלברסון]", שעה שגלברסון הוא היחיד במדינת ישראל המספק שירותי דרך וכתבי מנוי לשירותים אלה למוגבלי ניידות (עמ' 1 לפרוטוקול).
7. בדיון טענו הצדדים והתמקדו בשתי סוגיות מרכזיות שהעליתי, הנוגעות שתיהן לאינטרס הציבורי: האחת, עניין הגבלת התחרות, והאחר, סוגיית מכרז המל"ל. לעניין הגבלת התחרות, ביקשתי לקבל את התייחסות הצדדים (ובעיקר – המבקשים, שעה שהמשיבים עומדים דווקא על חשיבותה של ההימנעות מאכיפת ההסכם עליהם כפי פרשנות המבקשים תוך פגיעה נטענת בחופש העיסוק שלהם), לשאלה אם אין באמור משום הגבל עסקי, כזה שאין בית המשפט אמור לאוכפו. בפרט ביקשתי לבחון כיצד עולות תניות אי-התחרות בקנה אחד עם הוראת 2 לחוק ההגבלים העסקיים, התשמ"ח-1988, והאיסור שבו על הסדרים כובלים, ועם הפסיקה שעניינה בשחרור צד להסכם כזה מהתחייבותו נוכח האינטרס הציבורי, כאמור בדנ"א 4465/98 טבעול (1993) בע"מ נ' שף-הים (1994) בע"מ, פ"ד נו(1) 56 (2001) (להלן: עניין טבעול). גרס ב"כ המבקשים, אם נתמצת: אין כל פגיעה בתחרות, שהרי אחרים זולת כהן יכולים ללא הגבלה לפעול להתחרות בגלברסון. אין לאפשר לכהן להשתחרר מתניית אי התחרות, שהרי שאת זכויותיו בהסכם ההיפרדות קיבל כנגד ממון וכנגד ויתורים של גלברסון. המשיבים מצדם לא ביקשו מטבע הדברים לאחוז בתניות אי-התחרות ככתבן וכלשונן, ועמדו שוב על שיקולים של פגיעה בחופש העיסוק, כמו גם בחוק ההגבלים העסקיים.