ב. לפי עדותו של המערער, הוא "עבד בניהול העסק באופן מקיף ובשעות רבות" (ללא החתמת כרטיס נוכחות ובמסגרת של "שכר גלובלי", במקביל ללימודיו באוניברסיטה). למרות זאת, שכרו במהלך שנת 2013 עמד כמפורט לעיל על "מעט יותר משכר המינימום". בית הדין קבע כי "אין הלימה בין גובה השכר המופיע בתלוש לבין אופן ההעסקה". עוד צוין כי המערער אמנם קיבל פיצויי פיטורים, אך לא ידע להשיב כמה שנות עבודה נלקחו בחשבון הפיצויים ששולמו לו.
ג. המערער הסביר כי שכרו עמד על סך של 10,000 ₪ ונקבע על ידי אחיו שהיה "בעל החברה", אך זאת "למעט בתקופות שהיו פחות טובות והעסק היה במצב סיכון כלכלי". בכך הסביר המערער את שכרו בשנת 2013 כמפורט לעיל, שהיה נמוך משמעותית מהשכר ששולם לו בשנת 2012 (כ - 11,800 ₪ לחודש). המערער ציין בקשר לכך כי ב - 2013 "המקום עשה שיפוץ שהכניס את העסק לבעיה כלכלית... האפשרות הייתה לקחת שכר רגיל והעסק יקרוס או להתחשב במצב ולדחות את התשלום... רואים שהשכר הושלם במשכורות האחרונות... אם לא הייתי מתחשב במצב העסק, העסק היה קורס והייתי מאבד מקור פרנסה". בית הדין הסיק מכך כי "התובע התאים את שכרו למצב העסק לשינויים ולשיפוצים בו", דבר המלמד על כך שנהג בחברה מנהג בעלים.
ד. לפי הודעת המערער לחוקר המוסד, ביצע בחברה את אותה עבודה שביצע במסגרת השותפות שקדמה לה, כאשר העברת הפעילות לחברה בע"מ נעשתה משיקולי מס, וכאשר גם ההחלטה על בעל מניות אחד בלבד נעשתה משיקולי מיסוי ולפי עצת רואה החשבון. המערער ציין בקשר לכך בהודעתו כי "בגלל שהוא אחי הגדול נתתי לו להיות בעל המניות ומאז למעשה אני נרשמתי בתור שכיר בחברה... בפועל המשכתי לעשות את אותה עבודה". בנוסף אישר כי השקיע במסעדה את מענק השחרור שלו; כי היה בעל זכות חתימה במסמכי החברה; וכי "בפועל שנינו היינו מנהלים, העבודה התחלקה בינינו, לנהל את המקום את העסק. כל מה שקשור בניהול עסק ספקים, בנקים, להיות פיזית במקום, הכל". בית הדין קבע כי הוא מעדיף את גרסת המערער כפי שהוצגה בפני החוקר, והאמור בה "מצביע חד משמעית על היותו של התובע בעל זכויות כבעלים". לכך ניתן להוסיף את דברי המערער בבית הדין לפיהם "שמרנו על שוויוניות ברמה של השכר", ומכאן הסיק בית הדין כי "השכר לא היה פונקציה של עבודה אלא פונקציה של חלוקת רווחים בינו לבין אחיו בין אם קראו לזה דיבידנד ובין אם קראו לזה משכורת".
ה. המערער ציין בפני החוקר כי ההחלטה על מכירת העסק הייתה "ברובה" של אחיו נוכח עזיבתו את הארץ, ומכאן ניתן ללמוד כי גם המערער עצמו נטל חלק בהחלטה, תוך התחשבות ברצון אחיו נוכח שיקוליו האישיים. עוד עלה בחקירתו בבית הדין כי "רוב המכירה הייתה לכיסוי חובות והתחייבויות", ובית הדין הסיק מכך כי "שיקולי מכירת החברה היו שיקולים אישיים הנוגעים לבני משפחה ולצורך כיסוי חובות החברה מבחינת שני האחים".