פסק דין
1. האם זכאי התובע להחזר הלוואת בעלים שנתן לנתבעת, זו השאלה העומדת בפניי בתיק זה. לשם הכרעה בשאלה זו יש להכריע בשלוש שאלות משנה: האחת, כיצד יש לסווג את הלוואת הבעלים שנתן התובע לנתבעת, כהלוואה, כטענתו, או השקעה הונית, כטענת הנתבעת; השנייה, זכאות התובע להחזר ההלוואה / ההשקעה נוכח היעדר רווחים של החברה; שלישית, האם התשובה לשאלות הקודמות משתנה בשים לב לטענות התובע כי בעלים אחר משך הלוואת בעלים שנתן לחברה, כי מניותיו דוללו ביתר וכי קיימים אי סדרים בניהול החשבונות של החברה.
התביעה
2. הנתבעת, קפה אספרסו בר קריון בע"מ (להלן: "החברה"), הנה חברה המנהלת ומפעילה בתי קפה בקריון.
3. החברה הוקמה בשנת 2008 על-ידי התובע ומר יוסי לאטי. אין חולק כי חלוקת הון המניות הייתה כדלקמן: התובע 15%, יוסי לאטי באמצעות חברה/ות בבעלותו 85% מהון המניות של החברה.
4. אין חולק כי בעת הקמת החברה, וכנגד הקצאת מניות לתובע, הלווה התובע לחברה הלוואת בעלים בסך 300,000 ₪.
5. ביום 11.5.2014 שלח התובע לחברה מכתב דרישה לפירעון ההלוואה שנתן (נספח 4 לכתב התביעה).
6. במכתב מיום 29.5.2014 השיבה הנתבעת לתובע כי היות והחברה בהפסדים, אין ביכולתה להשיב לו בשלב זה את הלוואת הבעלים (המכתב צורף כנספח 5 לכתב התביעה).
7. לפיכך, עותר התובע כי בית המשפט יורה לחברה להשיב לו את הלוואת הבעלים שנתן לה.
ההליך
8. התביעה הוגשה כתביעה לסכום קצוב הנסמכת על מסמכים בכתב (סדר דין מקוצר). המסמכים שצורפו לכתב התביעה הנם דוחות כספיים של הנתבעת בהם נרשמה הלוואת הבעלים של התובע תחת "חובות החברה לבעלי מניות" וכן מכתב החברה לתובע מיום 20.6.2011 בו הודתה כי חובה לתובע עומד על סך 300,000 ₪.
9. בהחלטתה מיום 13.6.2014 הורתה כב' הרשמת לתובע להבהיר, במסגרת תצהיר, האם נכרת בין הצדדים הסכם הלוואה הכולל מועד לפירעונה. כן הורתה כב' הרשמת לתובע להגיש הסכם זה, ככל וקיים.
10. עם הגשת תביעתו, הגיש התובע בקשה להטלת עיקולים במעמד צד אחד. ביום 25.6.2014 ניתן צו עיקול זמני.
ביום 25.6.2014 הגיש התובע תצהיר התומך בבקשה להטלת עיקול זמני במעמד צד אחד שהגיש. בסעיף 6 לתצהיר נכתב:
"הריני להצהיר כי להלוואת הבעלים אותה נתתי לחברה לא נקבע זמן פירעון ובין הצדדים לא נערך הסכם כתוב בעניין מתן הלוואת הבעלים, ואין בידי את הסכם המייסדים שנחתם ביני לבין לאטי".
11. ביום 8.7.2014 הגישה החברה בקשה דחופה לביטול העיקול הזמני שניתן במעמד צד אחד.
12. בבקשתה טענה החברה כי התובע הנו בעל מניות בנתבעת ומחזיק ב-15% מהון המניות. עוד נטען כי הסכום שהלווה התובע לחברה מהווה למעשה את השקעתו והתמורה שנתן כנגד חלקו בחברה, כעולה מהסכם המיייסדים, שצורף לבקשה.
לפיכך, טענה הנתבעת, מדובר בהשקעה הונית, אשר נרשמה כהלוואה במקום כהשקעה בהון המניות של החברה מטעמי מס.
13. הנתבעת הוסיפה וטענה כי לא קיבלה כל הלוואה מהתובע ואין בידי התובע כל מסמך בו קיימת התחייבות שלה לשלם לו סכום כלשהו, קל וחומר מועד לפירעון אותו סכום.
14. הנתבעת טענה כי החברה הוקמה לשם הפעלת בית קפה של רשת "קפה הלל" בקריון. לאחר הקמת בית הקפה והסדרת הזיכיון החל התובע לנהל את בית הקפה.
ממועד הקמתו, צבר בית הקפה הפסדים אשר הגיעו לאחר חמש שנות פעילות לסכום של 3,342,930 ₪, אשר נפרעו על-ידי בעל המניות השני, מר יוסי לאטי.
15. בחודש יולי 2013 נסגר בית הקפה, כשהוא שקוע בהפסדים וחייב כספים לספקים, עובדים ועוד.
לאחר סגירת בית הקפה קיבל מר לאטי פנייה מרשת "קפה לנדוור" לנסות להפעיל במקום בית קפה של הרשת.
משיקולי מיסוי החליט מר לאטי להפעיל בית קפה של רשת "קפה לנדוור" דרך החברה במקום להקים חברה חדשה. לאחר שהתובע התעלם מפניות הנתבעת להשקיע את הסכומים הנוספים שנדרשו לשם הקמת בית הקפה ורכישת הזיכיון, מצא מר לאטי שותף מנהל, מר יצחק חן, אשר השקיע 300,000 ₪ בפעילות החדשה של החברה, כנגד קבלת 15% בחברה. במקביל דוללה אחזקתם של התובע ומר לאטי בחברה ב-15%.
16. לגופה של תביעה טוענת הנתבעת כי הלוואת בעלים הנה טכניקה של השקעת כספים בהון המניות של החברה, והיא מושבת בדרך כלל מתוך רווחי החברה, בכפוף לשיקול דעתו של דירקטוריון החברה. בדרך כלל הלוואת בעלים מושבת כאשר דירקטוריון החברה מוצא כי יש עודפי רווחים ראויים לחלוקה, במקום להורות על תשלום דיבידנד, הכרוך בתשלום מס. גם במקרה של רווחיות, כפוף החזר הלוואת בעלים להחלטת הדירקטוריון בדבר הסכום המוקצה למטרה זו.
לעניין זה הפנתה הנתבעת לפסק הדין בע"א 4263/04 קיבוץ משמר העמק ואח' נגד טומי מנור, עו"ד מפרק אפרוחי הצפון בע"מ, פ"ד סג (1) 548, שם דן בית המשפט, בין השאר, ב"איפיון מחדש" של הלוואת הבעלים כהלוואה או השקעה, נוכח בקשה להרמת מסך לפי סעיף 6(ג) לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: "חוק החברות").
כן הפנתה הנתבעת לפסק הדין בעמ"ה (י-ם) 414/10 שריג נגד פקיד השומה (6.12.2012), שם נבחנה החלטת פקיד השומה לסווג הלוואת בעלים כהכנסה מדיבידנד, החייבת במס. בית המשפט קיבל את עמדת פקיד השומה תוך שקבע כי סממן חשוב לסיווג ההתקשרות כהלוואה הוא חוזה הלוואה, המפרט את תנאיה, לרבות מועדי תשלום, שיעור הריבית וכיוצ"ב. בהיעדר הסכם כאמור הגיע בית המשפט למסקנה כי ההלוואה ללא ריבית שהעניקה החברה לבעלי השליטה בה מהווה חלוקת דיבידנד.
17. ביום 17.7.2014 נדונה הבקשה להסרת העיקולים שהוטלו במעמד צד אחד.
בהחלטתה מאותו יום קבעה כב' הרשמת כי בהסכם המייסדים שהגישה הנתבעת אין הוראות לעניין השבת ההשקעות או הלוואות הבעלים. כן ציינה כב' הרשמת כי:
"לאחר התפתלויות רבות הודה המבקש כי אין הסכם בעניין ההלוואה, מועד החזרתה, בטוחות להחזרתה, ולהיפך, המשיב בעדותו חיזק את גרסת המבקשת לפיה ההסכמה האמתית הייתה שהכספים יוחזרו לשני בעלי המניות כשיהיה כסף בחשבון ...
בדיון העלה המשיב טענה חדשה, שלא נטענה לפני כן, והוא לא הצליח להביא לה ראיות, לפיה מר לאטי משך חלק נכבד מההלוואה שנתן לחברה ... טענה זו לא נטענה בתצהיר, אינה מהווה חלק מהעילות למתן צו העיקול, והמשיב לא הצליח להוכיח את הטענה על אף שניתנה לו הזדמנות ועל אף שטען כי בידו מסמכים על כך ...."
18. בסופה של החלטה קבעה כב' הרשמת כי התובע לא עמד באף אחת מהדרישות להשארת הצו על כנו. לפיכך בוטל הצו תוך חיוב התובע בהוצאות.
19. ביום 11.9.2014 הגישה הנתבעת בקשת רשות להתגונן.
בהסכמת התובע, ניתנה לנתבעת ביום 29.9.2014 רשות להתגונן והתצהיר הפך לכתב הגנה.
20. לאחר שנקבע התיק לשמיעה הגישו הצדדים ראיותיהם:
מטעם התובע הוגש תצהיר עדות ראשית של התובע וחוות דעת של רואה החשבון מר ליאור מרגי. מטעם הנתבעת הוגש תצהיר עדות ראשית של בעל המניות העיקרי, מר יוסי לאטי וכן חוות דעת של רואה החשבון של החברה, מר רון קשטכר.
טענות הצדדים
21. טוען התובע כי משמודה הנתבעת בהלוואה שנתן לנתבעת אך כופרת בחובתה להעמידה לפירעון, מדובר בטענה מסוג "הודאה והדחה", ולפיכך נטל הראיה מוטל על הנתבעת.
22. לגופו של עניין טוען התובע כי מר לאטי לא השקיע בחברה בהתאם לחלקו (85%), כי "חלב" את החברה, משך כספים שהשקיע והותיר את החברה כקליפה ריקה. בנסיבות אלה, טוען התובע, קמה זכותו לקבל את הלוואת הבעלים שנתן לחברה.
23. ביתר פרוט טוען התובע כי כנגד השקעתו בחברה (300,000 ₪), היה על מר לאטי להשקיע 1.7 מש"ח (תמורת 85% במניות החברה).
בפועל, טוען התובע, השקעתו של מר לאטי מומנה על דרך של הלוואות שנלקחו על-ידי החברה (750,000 ₪ לאומי קארד, 600,000 ₪ בנק הפועלים, 150,000 ₪ בנק הפועלים). הלוואות אלה נפרעו על-ידי החברה ועל חשבונה. יתר על כן, משנפרעו, לא ניתן לומר כי יש לכלול אותן במניין הלוואות הבעלים.
24. עוד טוען התובע כי ההלוואה שנתן לנתבעת עומדת היום על סך 329,970 ₪, האמורים לשקף 6.35% מכלל החובות שיש לחברה לבעלי מניותיה, כפי שהודיעה לו הנתבעת במכתבה מיום 20.3.2014 (מכתבה של רו"ח גב' אורית סאסי, נספח ו' לחוות דעתו של רו"ח ליאור מרגי). לפיכך, בספרי החברה אמורים להיות רשומים חובות לבעלי המניות בסכום כולל של 5,202,868 ₪, כנטען באותו מכתב. בפועל יתרת חובות החברה לכלל בעלי מניותיה עומד על סך 3,342,930 ₪, מתוכם 3,012,960 ₪ בלבד ללאטי. לפיכך, מסיק התובע, החזירה החברה ללאטי במהלך השנים הלוואות בסך כולל של 1,859,938 ₪ בעוד לתובע לא הוחזר דבר.
לחלופין, בחוות דעתו של רואה החשבון, מר ליאור מרגי, נטען כי החברה החזירה למר לאטי סכומים המגיעים כדי 1.4 מש"ח, כמפורט בסעיף 3 לחוות הדעת, סעיפי משנה א' –ג '. יצוין כי בסעיף 4 לחוות דעתו מתייחס רואה החשבון למכתבה של רו"ח אורית סאסי מיום 20.3.2014 ומסביר כי הנטען בו אינו נכון, באשר סך חובות החברה לבעלים באותו מועד לא עמדו על 5.2 מש"ח, אלא 2.989 מש"ח ליום 31.12.2013 ו-2.899 מש"ח ליום 31.12.2014, כמפורט בטבלה בעמוד 3 לחוות דעתו. לפיכך, טוען רואה החשבון מר ליאור מרגי, דילול חלקו של התובע בחלקה כאמור במכתב מיום 20.3.2014 הנו שגוי.
25. טוען התובע כי בעוד על ההלוואה שנתן מר לאטי לחברה נזקפה ריבית רעיונית, אשר הגדילה את חבות החברה כלפיו, לא נזקפה ריבית רעיונית על ההלוואה שנתן הוא לחברה (למעט בשנה הראשונה). בהתאם לחוות דעתו של רואה החשבון מר ליאור מרגי, חוב החברה כלפיו, כולל ריבית רעיונית שלא נזקפה, עומד ליום 30.6.2016 על סך 417,644 ₪.
26. עוד טוען התובע כי החברה רשמה חוב מלאכותי למר יוסי לאטי בסכום של 504,000 ₪ בגין "שירותי ניהול" בסך 8,400 ₪ לחודש. טוען התובע כי החוב נרשם בדיעבד, בשנת 2011, ללא כל חשבונית ותוך רישום כוזב במסמכי התאגיד (מכתב רו"ח סאסי מיום 1.7.2011).
27. טוען התובע כי לא זו בלבד שהחברה החזירה חלק מהלוואת הבעלים של מר לאטי, היא אף החזירה חלק מהלוואת הבעלים של השותף החדש, מר יצחק חן, על דרך של מחילה על חלק מההלוואה (שקים שלא נפרעו, כך שחלק ההלוואה שפרעה החברה עד כה עומד על 225,000 ₪ בלבד).
28. עוד טוען התובע כי פרשנותה של הנתבעת לסעיף 4.2 להסכם המייסדים, לפיה מר לאטי רשאי למשוך את יתרת הלוואת הבעלים שנתן מעבר לחלקו בהשקעה הראשונית, הנה שגויה, שכן הסעיף מתייחס רק לחלקו של התובע בהשקעה העודפת של מר לאטי.
29. אשר על כן, טוען התובע, הנו זכאי להחזר הלוואת הבעלים שנתן לחברה (כפי שמשך מר יוסי לאטי את ההלוואה שנתן, או חלקה).
30. לטענת הנתבעת יש לדחות רבות מטענות התובע על הסף בשל היעדר סמכות עניינית ו/או הרחבת חזית (כגון שאלת מהימנות הדו"חות הכספיים של הנתבעת, האם התובע דולל שלא כדין, האם בעל מניות אחד "חלב" את החברה, האם היה על דירקטוריון החברה להורות על חלוקת רווחים לבעלי המניות, האם התנהלות החברה ביחס לתובע מהווה קיפוח של זכויותיו).
31. טוענת הנתבעת כי ניתן לפרוע את הלוואת התובע לנתבעת רק מתוך רווחי החברה, כחלוקת רווחים בין בעלי המניות, חלף חלוקת דיווידנדים.
נוכח הפסדי החברה אין מקום לדבר על חלוקת רווחים, לרבות בדרך של החזר הלוואות בעלים. לעניין זה הפנתה הנתבעת לנספח ב' לתצהיר מר לאטי, הכולל דוחות כספיים חתומים ומבוקרים של פעילות הנתבעת בשנים 2008-2014. כן הפנתה הנתבעת לעדותו של רו"ח ליאור מרגי אישר כי ההפסד המצטבר עד סוף שנת 2013 היה כשלושה מיליון ₪ (ע' 12, ש' 8-10) וכי מבחינה חשבונאית אסור היה לנתבעת לחלק דיבידנדים (ע' 13, ש' 26-30). יחד עם זאת העיד רואה החשבון ליאור מרגי כי הנתבעת רשאית הייתה לבצע החזר הלוואת בעלים, החזר נמוך (ע' 13, ש' 34), אם הייתה לוקחת הלוואה ממקור חיצוני כלשהו כדי להחזיר לבעליה מניות חלק קטן מהלוואות הבעלים שלהם.
32. טוענת הנתבעת כי לפי הוראות הסכם המייסדים, החזר הלוואת הבעלים יבוצע רק על בסיס החלטת דירקטוריון, והחלטה כזו לא התקבלה.
33. טוענת הנתבעת כי מהתפתחות הלוואות הבעלים של הצדדים לחברה לאורך השנים ניתן לראות כי משנת 2009 עד סוף שנת 2014 אין רגע בו הלוואת הבעלים של מר יוסי לאטי נמוכה משני מיליון ₪ (לעניין זה הפנתה הנתבעת לטבלה בעמוד 3 לחוות דעתו של רו"ח ליאור מרגי וכן לעדותו בע' 10, ש' 33-36). נכון ליום 31.12.2014 הלוואת הבעלים של מר יוסי לאטי לחברה עמדה על סך 3.5 מיליון ₪ (הטבלה בעמוד 3 לחוות דעתו של רו"ח מרגי). מנגד, הלוואת הבעלים של התובע לא השתנתה במהלך השנים (ע' 15, ש' 25-28 וע' 19, ש' 11-12). הנתבעת מפנה למשמעות הנתונים, אותה אישר אף רואה החשבון מר ליאור מרגי בעדותו, והיא כי בית הקפה צובר הפסדים במהלך השנים ויוסי לאטי בלבד מכסה את ההפסדים הללו (ע' 13, ש' 9-11).
34. הנתבעת דוחה את טענת התובע כי החברה החזירה למר יוסי לאטי חלק מהלוואת הבעלים שנתן לחברה. הנתבעת מודה כי במכתב רו"ח גב' אורית סאסי לתובע מיום 20.3.2014, בו נטען כי סך חובות החברה לבעלי המניות עומד על 5.2 מש"ח הנו שגוי, וכי החוב האמתי של החברה לבעלי מניותיה היה 2.9 מש"ח, כאמור בחוות דעתו של רואה החשבון ליאור מרגי. לפיכך, טוענת הנתבעת, לא קיבל מר לאטי שום החזר של הלוואת הבעלים וגם התובע לא זכאי לשום החזר.
35. הנתבעת אף דוחה את טענת התובע כי החברה החזירה הלוואת בעלים לבעל המניות החדש, מר יצחק חן. ראשית, טוענת הנתבעת, מדובר בטענה שהועלתה לראשונה בסיכומי התובע. שנית, ולגופה של טענה, מר לאטי אמנם אמר בעדותו כי נוכח ביצועיה הכושלים של הנתבעת טרם נפרע כל סכום ההשקעה של מר חן (225,000 ₪, ע' 56, ש' 35), אולם הנתבעת לא מחלה על החוב או שינתה את תנאי ההתקשרות.
36. לבסוף טוענת הנתבעת כי מר יוסי לאטי זכאי לקבל החזר מלא של חלקו העודף במימון פעילות הנתבעת מכוח סעיף 4.3 להסכם המייסדים. אל מול הלוואת הבעלים של התובע היה על מר יוסי לאטי להעמיד הלוואת בעלים בסכום של 1,700,000 ₪ (ע' 3, סעיף 1 בחוות דעתו של רו"ח מרגי). לפיכך זכאי מר יוסי לאטי בסוף שנת 2014 למשוך את חלקו העודף במימון פעילות הנתבעת לפני כל החזר של הלוואות בעלים למי מהצדדים, ללא קשר לדילול.
טענות הסף
הודאה והדחה
37. טוען התובע כי משמודה הנתבעת בהלוואה שנתן לה, אולם טוענת כי טרם הגיע מועד פירעונה, מדובר בטענה מסוג "הודאה והדחה", המעבירה את הנטל לכתפי הנתבעת.
בטענה זו אין ממש. הנתבעת מודה כי התובע נתן לחברה 300,000 ₪, ולפיכך בכל הנוגע לעובדה זו מתוך לקט העובדות המהוות את עילת התביעה, לא נדרש התובע להוכיח תביעתו. דא עקא, הודאה והדחה מחייבת הודאה של הנתבעת בכלל העובדות המהוות את עילת התביעה בתוספת עובדה/ות נוספ/ות – הן ההדחה – השוללות מהתובע את הסעד הנתבע. בענייננו חולקת הנתבעת על סיווג הכספים שנתן התובע לנתבעת, הנתבעת חולקת על טענת התובע כי הגיע המועד להשבת הכספים יהא סיווגם אשר יהיה, הנתבעת חולקת על טענת התובע כי החברה החזירה למר יוסי לאטי חלקים מהלוואת הבעלים שנתן לה, כן חולקת הנתבעת על שאר טענות התובע, הגם שהרלבנטיות שלהם לענייננו מוטלת בספק.
38. משכך, לא ניתן לומר כי טענות הנתבעת עולות כדי הודאה והדחה. לעניין זה ר' פסק הדין בע"א 11100/02 רונן חצור נ' ניסים דותן (16.02.2004):
"המדובר בסיטואציה בה מודה הנתבע בעובדות המהותיות של עילת התביעה, אך מציין עובדות נוספות אשר בעטיין גורס הוא כי התובע אינו זכאי לסעד המבוקש. במצב זה מוטל על הנתבע נטל השכנוע לגבי העובדות 'המדיחות' הנטענות על ידו. כאשר הוא אינו מרימו, מתקבלת גרסת התובע, שכן הנתבע הודה בה (ע"א 642/61 טפר נגד מרלה, פ"ד טז 1000, 1004; רע"א 3592/01 עיזבון המנוח סימן טוב מנשה נגד ע. אהרונוב קבלנות בניין (1988) בע"מ, פ"ד נה(5) 193, 194; י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995, ש' לוין עורך) 321-320). הדוגמה הנפוצה לטענת 'הודאה והדחה' בכל הנוגע לתביעות מכוח חוזה, היא כאשר טוען הנתבע כי פרע את חיובו החוזי כלפי התובע. אין יסוד להבחנה בין טענה כי החיוב החוזי נפרע, לבין טענה כי החיוב בוטל בהסכמת הצדדים. במקרה הראשון כמו גם במקרה השני מודה הנתבע בכך שהחיוב התקיים בעבר, ומציין עובדה נוספת אשר לגרסתו פוטרת אותו מן החיוב בהווה. לפיכך, כאשר טוען הנתבע כי שוחרר מחיובו החוזי, עליו הנטל להוכיח זאת ..."
הרחבת חזית ו/או היעדר סמכות עניינית
39. לאורך כל ההליך, לרבות בסיכומיה, טענה הנתבעת כי רוב טענות התובע מהוות הרחבת חזית ו/או לוקות בהיעדר סמכות עניינית. לעניין זה מפנה הנתבעת לכתב תביעתו הלאקוני של התובע, המדבר על הלוואה שהלווה לנתבעת וחובתה של האחרונה להשיב לו את הכספים שהלווה לה, הא ותו לא. כן מפנה הנתבעת לכך שטענות התובע ביחס להחזר כספים ליוסי לאטי, דילול מניות התובע ביתר, אי תשלום זכויות סוציאליות לתובע עם פיטוריו וכיוצ"ב הנן טענות שיש להגיש לבית המשפט שלו סמכות עניינית (בית הדין לעבודה בכל הנוגע לזכויות הסוציאליות של התובע ובית המשפט המחוזי בכל הנוגע לטענות לעילות מכוח חוק החברות כגון עילה לעושק המיעוט. טענות בכל הנוגע לפגמים בניהול החברה יש להגיש במסגרת בקשה לתביעה נגזרת, גם זאת לבית המשפט המחוזי).
40. בכל הנוגע להרחבת חזית הדין עם הנתבעת.
בכל הנוגע לסמכותו העניינית של בית המשפט הועלתה ההתנגדות כבר בישיבת יום 18.12.2016. בית המשפט (כב' השופט ע' רוזינס) קבע כי: "איני רואה מניעה לדון בעניינים שונים על דרך הגררה כאשר הסעד העיקרי הוא בסמכות בית המשפט". לפיכך, טענות התובע יידונו רק ככל ובמידה בה הן רלבנטיות לעילת התביעה, כפי שזו נוסחה בכתב התביעה.
דיון והכרעה
הסכם המייסדים
41. הסכם המייסדים לא צורף לכתב התביעה, וכעולה מהדיון שנוהל בפני כב' הרשמת הבכירה ג' ספרא-ברנע בעניין בקשת הרשות להתגונן שהגישה הנתבעת והבקשה לביטול עיקולים שהוטלו במעמד צד אחד, התכחש לו התובע אף כשהוצג לו.
להלן הוראותיו העיקריות של המבוא להסכם המייסדים:
"הואיל ולאטי מחזיק בזיכיון להקמת סניפים של רשת קפה הלל בקריות, חיפה ונהריה ...
והואיל ושגיא הנו בעל הניסיון והידע הדרושים בניהול.
והואיל ובכוונתו של לאטי לפתוח סניף של הרשת בקריות קריית ביאליק בניהולו השוטף של שגיא.
והואיל ולאטי הנו בעלים ראשי (92%) בחברת י.ל. קפה אספרסו בר בע"מ.
והואיל וברצון הצדדים להקים חברה אשר תתקשר בחוזה שכירות בקשר עם המבנה בו ייפתח הסניף ובאמצעותה ינוהל הסניף ו/או סניפים נוספים שייפתחו בעתיד, אם וככל שיוחלט על ידי לאטי שסניפים נוספים אלו ינוהלו באמצעות החברה.
והואיל והצדדים מעוניינים להסדיר את מערכת היחסים ביניהם לרבות בקשר עם חלקם בחברה, ניהולה וכיוצ"ב.
אי לכך הותנה, הוצהר והוסכם בין הצדדים כדלקמן ...."
42. סעיף 3.2 להסכם המייסדים קובע כי הון המניות הרשום של החברה הנו 1,000 מניות בעלות ערך נקוב של 1 ₪ כ"א. בעלי המניות הם י.ל. קפה אספרסו בר בע"מ, המחזיקה ב-85% ממניות החברה והתובע, המחזיק ב-15% הנותרות.
43. להלן הסעיפים הרלבנטיים בהוראות ההסכם:
"4.1 השקעות בסך של _____ ₪ בתוספת מע"מ שהשקיע לאטי כיזם נכון למועד חתימת הסכם זה מהוות הלוואת בעלים של לאטי לחברה, שתועמד לפירעון מידי במועד פתיחת חשבון החברה בבנק איגוד, סניף קריית אריה בפתח תקווה.
4.2 החברה תממן את פעילותה מהון עצמי שיועמד לרשותה על ידי הצדדים, כהשקעה ו/או הלוואה ו/או מהלוואות ו/או אשראי שיועמדו לחברה על ידי גורם חיצוני כלשהו, על פי החלטת הדירקטוריון.
הצדדים מתחייבים להעמיד לחברה הלוואות בעלים ו/או לערוב ו/או לתת בטחונות אחרים, ככל שיהיה בכך צורך למימון פעילותה של החברה וככל שתידרש החברה על ידי כל בנק ו/או מלווה אשר יעמיד לחברה אשראי, בהתאם לשיעור אחזקותיהם של כל אחד במניות החברה במועד הרלבנטי בו נדרשת העמדת המימון ו/או הביטחונות כאמור.
4.3 מבלי לגרוע מהאמור בסעיף 4.2 לעיל, במידה ויידרש מי מהצדדים להעמיד לרשות החברה סכום נוסף בגין העובדה שהצד האחר לא העמיד את חלקו הנדרש, ייחשב כל סכום עודף כאמור כהלוואה של אותו צד, והלוואה זו תוחזר, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית בנקאית מקובלת, על בסיס גבייה בפועל, ובתוך תקופה שתיקבע על ידי דירקטוריון החברה.
4.4 מבלי לגרוע מכל סעד אחר הנתון למי מהצדדים, היה ומי מהם לא יעמיד את חלקו בהשקעות הבעלים כאמור לעיל, יהיה רשאי הצד השני להחליט על דילול אחזקותיו של אותו צד במניות החברה. אופן הדילול ייקבע על ידי רואה החשבון של החברה. .... בוצע דילול כאמור, יפקע החוב המתואר בסעיף 4.3 לעיל.
4.5 על אף האמור בסעיפים 4.2-4.4 לעיל, האחריות למימון הראשון שיידרש לחברה לצורך הקמת הסניף יועמד על ידי הצדדים באופן שבו שגיא יעמיד לחברה הלוואת בעלים בסך של 300,000 ₪ בלבד ואילו י.ל. קפה אספרסו בר בע"מ תעמיד לחברה הלוואת בעלים בסכום הנוסף הנדרש לצורך הקמת הסניף.
העמדת המימון לחברה על ידי לאטי כאמור יבוצע בכל דרך שלאטי ימצא לנכון, ובכלל זה, הלוואות בעלים, כנגד ריבית שוק מוסכמת וגיוס הלוואות לחברה ממקורות חיצוניים ומתן בטחונות להלוואות אלה, אם וככל שתידרשנה.
למען הסר ספק מובהר, כי אין באמור בסעיף זה כדי לגרוע מהוראות סעיפים 4.2-4.4 לעיל בכל הנוגע למימון החברה מעבר למימון הראשוני בסכומים הנקובים בסעיף זה."
44. סעיף 6.5 להסכם המייסדים מזכה את מר יוסי לאטי בתשלום חודשי בשיעור 2,000$ בגין שירותי הנהלת חשבונות, הכנת משכורות, הוצאת תלושי שכר, הכנת דוחות, העברת דוחות רבעוניים, ביצוע מאזן מבוקר, ניהול מערך פרסום, ניהול בנקים, הפקדות, קשר עם רו"ח וניהול עליון של החברה.
45. סעיף 7.1 להסכם המייסדים קובע כי רווחי החברה יחולקו בין הצדדים בהתאם לשיעור אחזקותיהם ובכפוף להחלטת הדירקטוריון על חלוקה כאמור.
46. עוד נקבע בהסכם המייסדים כי בדירקטוריון החברה יכהנו התובע ומר יוסי לאטי, ומשקל הצבעותיהם יהיה בהתאם לחלקם בחברה (סעיף 5.2), כי התובע ינהל את בית הקפה תמורת שכר חודשי (סעיף 6.2) וכי כל צד רשאי לבטל את ההסכם לאחר מתן הודעה מוקדמת ובכתב למשנהו (סעיף 10.1 להסכם).
סיווג ההלוואה
47. למרות שלסיווג ההלוואה כהלוואה או השקעה נפקות רבה בכל הנוגע לזכותו של התובע לדרוש את פירעונה לאלתר, לא התייחס אליה התובע כלל במהלך הדיון בתביעה או בסיכומיו. ניתן היה לסבור כי אין מחלוקת בין הצדדים בשאלת סיווג ההלוואה כהשקעה הונית, אלא שכתב התביעה מורינו אחרת. בסעיף 8 לכתב תביעתו טען התובע כי הלווה כספים לנתבעת כהלוואת בעלים. עוד טען התובע כי משהודתה הנתבעת בחובה כלפיו, קמה זכותו להחזר ההלוואה כתביעה לסכום קצוב וברור, הנתמך בראיות בכתב.
48. בעדות התובע במהלך הדיון בבקשה לביטול העיקולים שהוטלו במעמד צד אחד הודה התובע כי אין הסכם הלוואה (ע' 2, ש' 16-19). יחד עם זאת, עמד על כך שהכספים שנתן לחברה הנם בגדר הלוואה ואף טען כי הוסכם בעל פה על התנאים לפירעונה:
"ת. כשאני הלכתי לבנק והפקדתי 300,000 ₪ זה מבחינתי הלוואת בעלים.
ש. הסכם מעבר להפקדה הזו לא היה?
ת. לא.
ש. האם אתה ביקשת או קיבלת בטחונות כדי להבטיח את ההלוואה?
ת. לא ביקשתי.
ש. האם אני צודק שאני אומר שגם בשום מקום לא נאמר מתי החברה תחזיר לך את ההלוואה הזו?
ת. זה כן נאמר.
ש. איפה?
ת. זה נאמר בפגישות ביננו שברגע שיהיה כסף בחשבון כל אחד יקבל את הצד שלו" (ע' 3, ש' 14-23).
"לא השקעתי כי אני מזכיר שזו הייתה הלוואת בעלים" (ע' 6, ש' 4)
49. הנתבעת, לעומת זאת, טוענת כי הכספים שנתן התובע לחברה הנם למעשה השקעה הונית, אשר נרשמה כהלוואת בעלים משיקולי מס (החזר הלוואת בעלים פטור ממס בעוד דיבידנד מחויב במס הכנסה).
50. את התשובה לשאלת סיווג הכספים שנתן התובע לנתבעת יש לחפש בהוראות הסכם המייסדים, מכוחם שולמו הכספים.
לטעמי, הוראות הסכם המייסדים מצביעות לכיוון סיווג הכספים שנתן התובע לנתבעת כהשקעה הונית. מסקנתי זו מבוססת על הוראות סעיף 4.2 להסכם המייסדים, הקובע למעשה כי הלוואות הצדדים יהוו את הונה העצמי של החברה. סעיף 4.5 להסכם המייסדים קושר באופן מפורש בין הלוואת הבעלים של התובע לבין הקמת בית הקפה.
51. זאת ועוד, סעיף 4.2 להסכם המייסדים מוסיף וקובע כי במקרה בו יידרשו כספים נוספים למימון פעילותה של החברה, יינתנו הכספים על-ידי הבעלים במסגרת הלוואות / אשראים, בהתאם לחלקם באחזקת החברה. משכך, לא זו בלבד שהסעיף קושר בין הלוואות הבעלים לבין הונה העצמי של החברה, הסעיף קושר בין הלוואות הבעלים לבין הקצאת המניות בין המשקיעים. לעניין זה רלבנטיות גם הוראות סעיף 4.3 להסכם המייסדים, הקושרות בין היקף אחזקת המניות לבין היקף הלוואת הבעלים. גם סעיף 4.4 להסכם המייסדים קושר בין היקף ההשקעה בהלוואת הבעלים לבין דילול מניות במקרה של השקעת חסר על-ידי אחד הצדדים. עוד ניתן ללמוד מסעיף 4.3 להסכם על ההבדל בין ההתייחסות להלוואות הבעלים במסגרת ההשקעה הראשונית, לבין השקעה עודפת של אחד הצדדים, המוגדרת אף היא כהלוואה, אולם בשונה מהלוואת הבעלים בגדר ההשקעה הראשונית מזכה הלוואה זו את המלווה בריבית והצמדה, והסעיף אף מציין את מועד החזר (בהתאם להחלטת הדירקטוריון).
52. לעניין סיווג הכספים כהשקעה או הלוואת בעלים ר' החלטת בית המשפט בהפ (ת"א) 30906-02-13 צבי רוזנברג נ' חביב שלו (16.3.2013):
"מהותה של ההשקעה – הלוואת בעלים או רכש מניות?
המחלוקת בין הצדדים בסוגיה זו היא בשאלה מה היה טיבה האמתי של ההשקעה. לטענת המבקש, הסך שהשקיע בחברה – 700,000 ₪ - הוגדר ומהווה הלוואת בעלים, שאמורה הייתה להיות מוחזרת לידיו באמצעות חלוקת דיבידנדים, אלא שזו נמנעה על ידי המשיבים. לטענת המבקש, ההימנעות (או: מניעת) חלוקת הדיבידנדים נוגדת את הקבוע בסעיף 3.1 להסכם השותפות, לפיו יחולקו בין השותפים רווחי החברה, מדי חודש בחודשו.
מנגד טוענים המשיבים, כאמור לעיל, כי ההשקעה הוגדרה כהלוואת בעלים רק בשל שיקולי מס של המבקש, אולם במהותה היא הייתה תמורה בעסקת רכש מניות.
ללא ספק, בסוגיה זו הצדק עם המשיבים: למרות הגדרת ההשקעה כ'הלוואת בעלים' בהסכם השותפות, במהותה הייתה ההשקעה תשלום עבור רכישת מניות.
כך ניתן להבין כבר מעיון בהסכם, הקובע כי חלקה של ההשקעה יועבר למשיבים 2-1 כנגד חשבונית, וחלקה האחר יוחזר למבקש עד להשבה המלאה רק באמצעות משיכת כספים מתוך רווחי החברה. אם בכך לא די כדי לעמוד על טיבה של ההשקעה, הדברים מקבלים משנה תוקף מן הקביעה כי הרווחים יתחלקו באופן שווה בין כל בעלי המניות (בהמשך, תידון משמעותה של ההימנעות מחלוקת דיבידנדים).
יתרה מזאת, בחקירתו אף הודה המבקש כי זה היה טיבה האמתי ...
הקביעה בדבר טיבה של ההשקעה שומטת את הבסיס תחת טענת המבקש (בפרק ב.11 לבקשה) לאי-פירעון הלוואת הבעלים שהעמיד ובכך פוחתת תחולתה של טענת הקיפוח, אשר תידון להלן."
53. כן ר' את פסק הדין בעניין משמר העמק, אליו הפנתה הנתבעת במסגרת הבקשה לביטול העיקולים שהוטלו במעמד צד אחד. באותו פסק דין התייחס בין המשפט ל"אפיון מחדש" של הלוואת בעלים, בהקשר להוראות סעיף 6(ג) לחוק החברות (דחיית פירעון הלוואת בעלים במקרה של מימון דק):
"הרמת מסך התאגיד וחיוב בעלי המניות במלוא חיוביו של התאגיד כלפי ציבור הנושים היא התרופה הקיצונית, המבטלת לחלוטין את ההפרדה בין התאגיד לבין בעלי מניותיו. במקרה של מימון דק, תרופה זו עשויה להתאים למצב קיצוני שבו, מלכתחילה, לא הושקעו אמצעים מספיקים בעסק, והוא מנוהל בצורה אופורטוניסטית תוך ניסיון עקבי להטיל את מלוא סיכוני הכישלון העסקי, אם יתרחש, על הנושים. הרמת מסך כאמור היא סעד דרסטי. השעיית פירעון הלוואות בעלים שניתנו לחברה על-ידי בעלי המניות היא אמצעי מתון יותר, העשוי לחייב את בעלי המניות רק בגדרם של סכומי הלוואות הבעלים שנתנו לחברה, ולא במלוא היקף חובותיה לנושיה, כפי שמתרחש בהרמת מסך מלאה. השעיית פירעון חובות בעלי המניות שנתנו הלוואות בעלים והסטת זכותם לסוף תור הנשייה, לאחר שהנושים החיצוניים קיבלו את מלוא חובם, היא תרופה פחות קיצונית, העשויה להתאים למצבים שונים שבהם קיימת הצדקה למעין 'אפיון מחדש' של הלוואות הבעלים וראייתן מהבחינה הנורמטיבית כהשקעה הונית בחברה ...
האמצעי של 'אפיון מחדש' של הלוואת הבעלים עניינו, בעיקרו, התחקות אחר האופי האמתי של עסקת הלוואת הבעלים, תוך בחינת יסודותיה של העסקה. האם יסודות אלה אכן מצביעים על עסקת הלוואה אמתית, או שמא הלוואה זו, על-פי נסיבותיה, דומה יותר להזרמת הון בעלים לחברה שבבעלותם. שיקולים רלבנטיים לעניין זה הם, בין היתר, האם עסקת הלוואת הבעלים נעשתה במהלך העסקים הרגיל; מהו אופי הסכם ההלוואה, מהו מצבה הכספי של החברה עם מתן ההלוואה, מהו אופי הקשר בין בעל המניות לבין החברה, לאיזו מטרה שימשו כספי ההלוואה - האם לרכישת נכסים הוניים או להוצאות שוטפות; האם קיימות בטוחות להלוואה, וכיוצא באלה מאפיינים. אפיון מחדש של הלוואת בעלים כרוך בראייה נורמטיבית, המסירה את המסך מעל תיאורה המילולי של העסקה, ומתייחסת למהותה האמתית, תוך ייחוס תוצאות משפטיות למהות זו.
הרמת מסך התאגיד או השעיית פירעון הלוואת בעלים אינה חייבת לחול על כלל בעלי המניות או על כלל נותני הלוואות הבעלים. היא עשויה לחול על חלקם, בהתאם לתנאים ולנסיבות המיוחדים להם. השעיית פירעון הלוואות בעלים שניתנו על-ידי בעלי המניות מהווה מעין הרמת מסך חלקית, השואבת את תכניה ואת תנאיה מרעיון הרמת המסך המלאה, אך ברמת קיצוניות פחותה."
54. במאמרו "צדק, הגינות ויעילות בדיני חברות: הערות בעקבות ע"א 4263/04", משפטים מ' תשע"א 701, ביקר פרופ' דורון טייכמן, בין השאר, את התייחסות בית המשפט לעילת "הסיווג מחדש" הנהוגה בארצות הברית ומשמשת כדי לטפל במצבים בהם הוסווה הון מניות כהלוואה. במצבים כאלה, מציין פרופ' טייכמן, מוסמך בית המשפט להתעלם מהמינוח הפורמלי שבחרו הצדדים ולראות בהלוואה חלק מהון המניות של החברה. אולם, טוען פרופ' טייכמן, בתי המשפט בארצות הברית מבחינים בין דחיית פירעון הלוואת בעלים בשל מימון דק לבין סיווג מחדש של חוב כהון מניות, בשונה מכפי שנהג בית המשפט. עוד ציין פרופ' טייכמן כי העילה של "סיווג מחדש" כוללת שורה של מבחנים שנועדו לבחון את אמיתות ההלוואה, בעוד בית המשפט בעניין משמר העמק התייחס לחלקם בלבד. התייחסות לכלל המבחנים, הוסיף פרופ' טייכמן, הייתה מובילה למסקנה שונה (שם, עמ' 710-711). לעניין המבחנים הפנה פרופ' טייכמן לפסק הדין Autostyle Plastics, Inc. 269 F. 3d 726, 750-751 (6th Cir. 2001) אליו התייחס בית המשפט בפסק דינו (סעיף 52).
55. מעיון בפסק הדין בעניין Autostyle Plastics עולה כי הוא מונה 11 מבחנים:
א. השם שניתן להלוואה;
ב. קיומו או העדרו של מועד פירעון ולוח סילוקין;
ג. קיומו או העדרו של שער ריבית ותשלומי ריבית;
ד. מקור ההחזרים (האם ההחזרים מותנים בקיום רווחים);
ה. האם הון החברה מספק או שמדובר במימון דק;
ו. הזהות בין המלווים ובעלי המניות והיחס בין גובה ההלוואה לבין חלקם של הלווים בהון המניות;
ז. קיום בטוחה למתן ההלוואה;
ח. יכולת החברה לקבל מימון חיצוני;
ט. המידה בה ההלוואות כפופות לתביעות של נושים חיצוניים;
י. המידה בה ההלוואות שימשו לרכישת נכסי הון;
יא. קיומה או העדרה של קרן לפדיון להבטחת החזר התשלומים.
56. בענייננו מצביעים שני מבחנים על סיווג הכספים כהלוואה (א' ו-ד'). התשובה לסעיפים ח' ו-ט' אינה ברורה. מכל מקום, גם אם נניח כי ארבעה מבחינים מתוך 11 מצביעים בכיוון של סיווג הכספים כהלוואה, רובם המכריע מצביע על סיווגם כהשקעת הון.
אשר על כן, אף מטעם זה, יש לסווג את ההלוואה כהשקעה הונית.
החזר השקעה הונית
57. משקבעתי כי הכספים שהשקיע התובע בנתבעת מהווים השקעה הונית, בהתאם לאחזקותיו בחברה, אין לבצע החזר של הכספים אלא מתוך רווחי החברה. לעניין זה ר' הוראות סעיף 302 לחוק החברות, הדן בחלוקה מותרת:
"(א) חברה רשאית לבצע חלוקה מתוך רווחיה (להלן - מבחן הרווח), ובלבד שלא קיים חשש סביר שהחלוקה תמנע מן החברה את היכולת לעמוד בחבויותיה הקיימות והצפויות, בהגיע מועד קיומן (להלן - מבחן יכולת הפירעון).
(ב) בסעיף זה –
'רווחים', לעניין מבחן הרווח - יתרת עודפים או עודפים שנצברו בשנתיים האחרונות, לפי הגבוה מבין השניים, והכל על פי הדוחות הכספיים המותאמים האחרונים, המבוקרים או הסקורים, שערכה החברה, תוך הפחתת חלוקות קודמות אם לא הופחתו כבר מן העודפים, ובלבד שהמועד שלגביו נערכו הדוחות אינו מוקדם ביותר משישה חודשים ממועד החלוקה;
'דוחות כספיים מותאמים' - דוחות כספיים מותאמים למדד או דוחות כספיים הבאים או שיבואו במקומם, והכל לפי כללי חשבונאות מקובלים."
סעיף 310 לחוק החברות מוסיף וקובע כי אם ביצעה חברה חלוקה אסורה, על בעל המניות להשיב לחברה את אשר קיבל.
58. התביעה הוגשה ביוני 2014. בהתאם לסעיף ג'1 לחוות דעתו של רואה החשבון מר רון קשטכר, צברה החברה הפסדים במהלך פעילותה בשנים 2008-2013 כדלקמן:
א. 2008 – (798,150)
ב. 2009 – (403,829)
ג. 2010 – (195,108)
ד. 2011 – 112,027
ה. 2012 – 68,405
ו. 2013 – 1,099,352
סך הכל הפסידה החברה במהלך ששת שנות פעילותה הראשונה סך של 2,540,061 ₪. לסכום ההפסד יש להוסיף, לדברי רואה החשבון קשטכר, את דמי הניהול לשש שנים (72 * 8,400) בסך 604,800 ומחיקת ההשקעה בזיכיון קפה הלל בסך 175,400 ₪. סך הכל – 3,320,261 ₪ נכון ליום 31.12.2013.
59. אף רואה החשבון, מר ליאור מרגי, אישר בעדותו כי במצב כזה לא ניתן לטעון לקיומם של רווחים ראויים לחלוקה:
"ש. לו אתה רואה החשבון של החברה הזו, האם לפי הבנתך המקצועית החברה הזו יכולה לטעון לקיומם של רווחים ראויים לחלוקה?
ת. לא.
ש. לאמור, מבחינה חשבונאית, אסור לה לחלק דיבידנד, נכון?
ת. נכון.
ש. כמו שהיא לא יכולה הייתה להחליט לחלק דיבידנד, היא גם לא יכולה הייתה להחליט להחזיר את הלוואת הבעלים לבעלים שלה, נכון?
ת. לא מדויק. אולי מבחינה טכנית זה נכון, אך כמו שציינתי, אם היא תחליט לקחת הלוואה או יהיו לה יתרות מזומנים מסוימים, היא יכולה לבצע החזר, החזר נמוך. יש הבדל בין מה שאמרת חלוקת דיבידנד לבין הלוואת בעלים. דיבידנד אסור לחלק כשאין לחברה רווחים ראויים לחלוקה, אך להחזיר הלוואת בעלים, אין מניעה" (ע' 13, ש' 26-36)
60. לזאת יוסף כי סעיף 7.1 להסכם המייסדים קובע כי רווחים יחולקו בהתאם להחלטת הדירקטוריון. לא זו בלבד שאין רווחים, אף החלטת דירקטוריון אין. בהיעדר רווחים, ובהיעדר החלטת דירקטוריון המורה על חלוקת רווחים (שאין) או החזר השקעת בעלים, אין פגם בהחלטתה של הנתבעת לדחות את דרישת התובע כי תוחזר לו השקעתו.
61. ויודגש: הן בכתב תביעתו והן בסיכומיו לא הצביע התובע על כל עילה המזכה אותו בסעד המבוקש, החזר הלוואת הבעלים שנתן לחברה לעת הזו. התובע הודה כי לא נכרת בין הצדדים הסכם ביחס להחזר ההלוואה. התובע לא הצביע על כל הוראה בהסכם המייסדים או עילה משפטית המזכרות אותו בסעד הנתבע. את עיקר סיכומיו הקדיש התובע לקעקוע טענת הנתבעת כי לא החזירה אף למר לאטי את הכספים שהשקיע בחברה. דא עקא, אף לו היה עולה בידי התובע להוכיח טענתו, עניין אליו אתייחס בהמשך, לא היה בכך בכדי להקנות לו את הסעד המבוקש – החזר הכספים שהשקיע בחברה – כל עוד לא הצביע על עילה לקבלתו. זאת לא עשה התובע.
62. בעדותו במסגרת הבקשה לביטול העיקולים שהוטלו במעמד צד אחד טען התובע כי הוסכם בעל פה כי ש"ברגע שיהיו כספים בחשבון, כל צד יקבל את חלקו". הסכמה נטענת זו לא נזכרה בכתב התביעה, בתצהיר התובע או בסיכומיו. יתר על כן, לא כל כך ברור כיצד יש לפרשה. ככל שהכוונה לרווחים, תומכת עדות התובע בעמדת הנתבעת. ככל והכוונה לתזרים מזומנים, לא ברור מדוע המתין התובע עם דרישתו שש שנים, לאחר שבית הקפה צבר הפסדים ונסגר או מדוע לא עמד על כך שההוראה תיכלל בהסכם המייסדים (כפי שנכתב בכל הנוגע להשקעותיו של מר לאטי בשלב ייזום החברה, סעיף 3.1 להסכם).
סיכום ביניים
63. מורם מהאמור עד כה, התובע השקיע בנתבעת 300,000 ₪ בשנת 2008. כנגד השקעתו הפך בעלים של 15% ממניות החברה.
64. בהתאם לדוחות המבוקרים של החברה, הפסידה החברה במהלך שנות פעילותה עד יום 31.12.2013 סכום של 2,540,061 ₪ (לפני הוספת דמי ניהול ומחיקת ההשקעה בזיכיון). נכון למועד הגשת התביעה, לא היו לחברה רווחים לחלוקה.
65. התובע לא הצביע על כל הוראה בהסכם המייסדים / הסכם אחר / הוראה בדין, המחייבת את החברה להשיב לו את השקעתו לעת הזו. הסכם המייסדים לא קובע כל הוראות בכל הנוגע להחזרת הלוואת (השקעת) הבעלים (להבדיל מההוראות בעניין החזר השקעה עודפת של אחד הצדדים). סעיף 7.1 להסכם המייסדים קובע כי רווחים יחולקו בהתאם להחלטת הדירקטוריון. בענייננו אין רווחים ואין החלטה.
66. ניתן היה בשלב זה למעשה לסיים את פסק הדין ולהורות על דחיית התביעה.
בסיכומיו טוען התובע כי החברה השיבה למר לאטי חלקים מהשקעתו, ולפיכך הנו זכאי כי החברה תחזיר אף לו את השקעתו או חלקה. דעתי שונה. אף לו הוכיח התובע טענתו לא היה בכך לזכותו בסעד הנתבע מאת החברה, היא הנתבעת, אלא, לכל היותר, לחייב את מר לאטי, במסגרת תביעה שתוגש לבית המשפט המחוזי וכנגד מר לאטי, להשיב את הכספים לחברה. יחד עם זאת, בשולי הדברים, אתייחס גם לטענות אלה בקצרה.
התפתחות הלוואות הבעלים
67. בעמוד 3 לחוות דעתו של רואה החשבון, מר ליאור מרגי, מציג רואה החשבון את יתרות הזכות של הבעלים באלפי ₪.