פסק דין
לפניי בקשה למתן צו פירוק (להלן: "בקשת הפירוק").
רקע עובדתי
1. המשיבה היא חברה העוסקת בשיווק והפצה של מזון ומשקאות. המבקשת היא חברה העוסקת בתחום ייצור קמח ושיווקו. בין המשיבה והמבקשת התנהל קשר מסחרי בן כ - 25 שנים, במסגרתו עסקה המשיבה בשיווק הקמח שייצרה המבקשת ללקוחות המשיבה במגזר הערבי. בשנת 2014 הגישה המבקשת בבית המשפט המחוזי בחיפה תביעה בסדר דין מקוצר (ת.א. 29961-03-14) [פורסם בנבו] על סך של כ - 18 מיליון ₪ נגד המשיבה ונגד 17 נתבעים נוספים, ביניהם בעל המניות בחברה ונושאי משרה בה. המשיבה הגישה בקשת רשות להתגונן כנגד התביעה, בגדרה העלתה, בין היתר, טענה לקיזוז בסך של כ - 17 מיליון ₪ בגין נזקים שנגרמו לה, לטענתה עקב ביטולו שלא כדין של הסכם הפצה בלעדי על ידי המשיבה. במסגרת ההליכים המשפטיים הטילה המבקשת עיקולים על נכסי המשיבה (להלן: "נכסי המשיבה המעוקלים). הסכסוך המשפטי בין הצדדים הופנה על ידי בית המשפט בהסכמת הצדדים להליך של גישור, אשר בסיומו נחתם ביום 05.03.17 הסדר גישור, וניתן לו ביום 14.03.17 תוקף של פסק דין (להלן: "הסדר הגישור").
2. במסגרת הסדר הגישור הסכימו הצדדים על דחיית תביעת המבקשת נגד כל הנתבעים מלבד המשיבה, וסוכם, כי יינתן פסק דין בגין חוב המשיבה למבקשת בסך של 15 מיליון ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית החל מיום 31.12.11 (להלן: "החוב המוסכם"). עוד סוכם, כי כלל התביעות מושא כלל ההליכים בתיק דנן או ההתקשרות בין הצדדים נדחות בבחינת מעשה בי-דין, למעט התביעה נגד המבקשת והחוב המוסכם כאמור. בסעיף 4א ו4ב להסדר הגישור התחייבה המבקשת לפעול לגביית החוב המוסכם אך ורק מהמשיבה ונכסיה, בדרכים הקבועות לכך בדין, והתחייבה שלא לפעול, בכל מקרה, לגביית החוב המוסכם או חלקו מיתר הנתבעים האחרים, מבעלי המניות במשיבה או נושאי משרה בה, וזאת במישרין או בעקיפין, גם במקרה של פירוק המשיבה או חיסולה, או במסגרת הרמת מסך או טענות למרמה או במסגרת כל עילה הקיימת בדין או שתיווצר בכל זמן כלפי מי מהנתבעים, בעלי המניות או נושאי המשרה או בעלי התפקיד בחברה. בסעיף 5 להסדר הגישור סוכם, כי בשים לב לטענות המשיבה לקיומו של הסכם הפצה אשר בוטל, מתחייבת המבקשת לסלק את כלל העיקולים או השעבודים או ההערות אשר הטילה, ככל שהטילה, על נכסי המשיבה בכל זמן, והתחייבה שלא לפעול למימוש או מכירה או קבלת כל טובת הנאה מהנכסים שעוקלו ולא לפעול בכל דרך להיפרע מהם במסגרת תיק ההוצאה לפועל שיפתח כנגד המשיבה למימוש החוב המוסכם.
3. המבקשת לא פתחה בהליך הוצאה לפועל לגביית החוב המוסכם בהתאם לסעיף 5 בהסדר הגישור, ותחת זאת הגישה את בקשת הפירוק דנן.
טענות הצדדים בבקשת הפירוק
4. בבקשת הפירוק, טענה המבקשת, כי הגישה את הבקשה לפירוק לאחר שהמשיבה לא פרעה את החוב המוסכם בהתאם להסדר הגישור, לא נענתה למכתב הדרישה ששלחה אליה המבקשת ביום 13.06.17, גם לאחר שחלף המועד הקבוע בסעיף 258(1) לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג - 1983 (להלן: "פקודת החברות"), ואף לא נתנה ערובה או הגיעה לידי סידור להנחת דעתה הסבירה של המבקשת. נוכח האמור טענה המבקשת, כי המשיבה חדלת פירעון כמוגדר בסעיף 258(1) לפקודת החברות, משהתקיימה עילת פירוק הקבועה בסעיף 257(4) לפקודת החברות, ועל כן יש להורות על פירוקה.
5. המשיבה הגישה התנגדות לבקשת הפירוק, אליה צורף תצהירו של סאמי סאלח בעל השליטה במשיבה, בגדרה עתרה לסילוק בקשת הפירוק על הסף. לטענתה, בקשת הפירוק לוקה בחוסר תום לב, הוגשה כצעד טקטי משיקולים זרים, תוך שימוש לרעה בהליכי משפט וניסיון לעשות עושר ולא במשפט, וזאת בניגוד לכוונת הצדדים ולהסכמותיהם, כפי שבאו לידי ביטוי בהסדר הגישור. על כן טענה, כי יש לסלק את בקשת הפירוק על הסף. לחלופין ביקשה בפתח התגובה, כי ככל שתידחה בקשתה לסילוק על הסף של בקשת הפירוק, יתיר לה בית המשפט לזמן למתן עדות את המצהיר מטעם המבקשת מר ברוך תורג'מן ואת המגשר עורך הדין עמוס גבריאלי, על מנת להוכיח את טענותיה באשר לאומד דעת הצדדים ובנוגע לרציונלים המשפטי והכלכלי, שעמדו בבסיס הסדר הגישור, אשר בעטים, כך טענה, מנועה המשיבה מהגשת בקשת הפירוק.
6. המשיבה טענה, כי את התחייבויותיה האמורות של המבקשת, בסעיפים 4 ו - 5 להסדר הגישור, יש להבין על רקע הסכמתה של המשיבה לחזור בה מטענותיה ביחס להסכם ההפצה שבוטל וטענת הקיזוז בגין הנזקים שנגרמו לה בעקבות ביטולו שלא כדין על ידי המבקשת. לשיטתה, עסקינן בחיובים שלובים, והסכמתה לוויתור האמור ניתנה אך ורק נוכח התחייבויותיה המפורשות של המבקשת כאמור וכנגדן, התחייבויות אשר למעשה נועדו להגן על נכסיה של המשיבה ועל בעל המניות ונושאי המשרה בה מפני הליכי מימוש החוב המוסכם. הסכמתה לחוב המוסכם וויתורה על טענותיה נגד המבקשת לא היו באים, כך טענה, אלמלא התחייבויותיה האמורות של המשיבה. לטענתה, לא הייתה כל הסכמה בין הצדדים, כי המבקשת תהיה רשאית לנקוט בהליך של פירוק, שכן מטרת הסדר הגישור, כפי שבאה לידי ביטוי בהסדר הגישור, הייתה לאפשר את המשך פעילות המשיבה ושמירה מיטבית על נכסיה והגנה עליהם ועל בעל המניות ונושאי המשרה במשיבה. זה היה הרציונל הכלכלי והמשפטי שעמד בבסיס הסדר הגישור, והליך הפירוק מנוגד להסכמות הצדדים וחוטא למטרות הסדר הגישור ולרציונל שעומד בבסיסו.
7. המשיבה טענה, כי לשון הסדר הגישור קובעת מפורשות את אופן פירעון החוב במסגרת ההוצאה לפועל, ובסעיף 5 להסדר הגישור נקבע הסדר ספציפי המסדיר את הדרך האופרטיבית היחידה לגביית החוב המוסכם. בהתאם לאמור בסעיף 5, התחייבה המבקשת לסלק את כל העיקולים שהוטלו על נכסי המשיבה המעוקלים, ולפעול לגביית החוב המוסכם במסגרת תיק ההוצאה לפועל שתפתח, וזאת בכפוף להתחייבותה האמורה להימנע מהליכי מימוש כלשהם לגבי הנכסים המעוקלים ובעלי המניות ונושאי המשרה במשיבה. לטענתה, בכך שנמנעה מפתיחת תיק ההוצאה לפועל כמתחייב, ותחת זאת נקטה בהליך קיצוני של בקשת הפירוק, התעלמה המבקשת מהתחייבויותיה המפורשות בהסדר הגישור, הפרה את הסדר הגישור, ועשתה שימוש לרעה בהליכי משפט, שכן עושה היא בהליך זה שימוש בעקיפין למימוש נכסי המשיבה אותם התחייבה שלא לממש, וזאת במטרה לרוקן את הסדר הגישור מתוכנו. לטענתה, המבקשת פעלה בחוסר תום לב קיצוני, ומבקשת לאחוז במקל בשתי קצותיו, שעה שהיא מבקשת לחמוק מתוצאות ביטולו של הסכם ההפצה, נוכח וויתורה של המשיבה על טענותיה בעניין זה במסגרת הסדר הגישור, ומאידך מבקשת היא בפועל לממש את הנכסים אותם התחייבה שלא לממש, וזאת במסגרת הליך הפירוק. לטענתה, אין להתיר למבקשת מהלך של מתן צו פירוק, החוטא להסדר הגישור ולרציונל המשפטי והכלכלי שעמד בבסיסו, ויש לדחות את הבקשה תוך שימוש בדוקטרינת ההשתק, המניעות, תום הלב ומשיקולי צדק.
8. המשיבה הוסיפה, כי לא בכדי לא צוינו בהסדר הגישור אופן ומועד פירעון החוב, שכן ציון החוב המוסכם נבע משיקולים של תכנון מס בלבד, ולא מתוך כוונה לגבות את החוב בפועל. לטענתה, בהגשת הבקשה מתעלמת המבקשת מההסכמות כאילו לא היו דברים מעולם, ופועלת בניגוד להסכם, בחוסר תום לב, כשכל מטרתה היא להפעיל על המשיבה לחץ פסול, המגיע לכדי סחטנות של ממש, ולהביאה לידי מימוש נכסיה על אף קיומה של התחייבויות מפורשת של המבקשת כי תימנע מכך.
9. המשיבה הוסיפה וטענה, כי במקרה זה לא מתקיימת עילה לפירוקה לפי סעיף 258(1) לפקודת החברות. לטענתה, לו פעלה המבקשת בהתאם להתחייבותה ופתחה תיק הוצאה לפועל למימוש החוב, אזי הייתה מנועה מלעשות שימוש בסעיף 258(1) לפקודת החברות, והדרך שהייתה פתוחה בפניה הייתה לפעול על פי סעיף 258(2) לפקודת החברות, במידה שהמשיבה הייתה מפרה צו של ההוצאה לפועל. לטענתה, משסטתה המבקשת מהדרך המוסכמת בהסדר הגישור, אין היא זכאית ליהנות מפירות הפרה זו.
10. בתשובה לתגובת המשיבה טענה המבקשת, כי בהיעדר מחלוקת על עצם קיומו של החוב והעובדה שהמשיבה לא פרעה חוב זה על אף מכתב הדרישה שנשלח אליה, אין מנוס מקביעה כי המשיבה היא חדלת פירעון, מאחר שהתקיימו התנאים הקבועים בסעיפים 257 ו – 258 לפקודת החברות אשר בהתקיימם יורה בית המשפט על פירוק המשיבה. לטענת המבקשת, השאלה היחידה העומדת על הפרק היא האם הסדר הגישור מונע ממנה הגשת בקשה זו, ובהקשר זה טענה, כי על פי הפרשנות הראויה להסדר הגישור, לא חלה כל מניעה מהגשת בקשת הפירוק. לטענתה, ככל שהמשיבה הייתה מעוניינת להגביל אותה בדרכי גביית החוב, ולמנוע ממנה את האפשרות להגיש בקשת פירוק, היה עליה לעשות כן במפורש במסגרת הסדר הגישור, ומשלא עשתה כן, פתוחה בפני המבקשת הדרך להגשת בקשה זו. יתירה מזו, לטענתה, בסעיף 4ב בהסדר הגישור מוזכר במפורש הליך פירוק החברה כהליך שבאפשרות המבקשת לנקוט לגביית החוב מהמשיבה. על כן לטענתה, לא יכול להיות חולק למקרא הסכם הגישור, כי הליך הפירוק לגביית החוב עמד לעיני הצדדים בעת החתימה על הסכם הגישור, והם התייחסו לעניין זה במפורש ולא שללו את האפשרות לנקוט בו.
11. המשיבה הודתה, כי התחייבה בסעיף 5 להסדר הגישור, שלא לממש את הנכסים המעוקלים, וטענה, כי היא אף עמדה בהתחייבות זו עת ביטלה את העיקולים שהטילה על הנכסים המעוקלים. יחד עם זאת טענה, כי אין בסעיף 5 להסדר הגישור הגבלה או איסור המונעים ממנה להגיש בקשה לפירוק המשיבה, ולשיטתה, היא אינה מנועה מלפעול לגביית החוב המוסכם באמצעות נכסים אחרים שבבעלות המשיבה, וזאת במסגרת הליך הפירוק. לטענתה, בהליך הפירוק קיימים למבקשת שני יתרונות מהותיים על פני פתיחת תיק הוצאה לפועל: הראשון, ניתן לקבל סעדים במקרה שהמשיבה העבירה נכסים בדרך של הענקה וזאת במטרה להתחמק מנושיה או במקרה שבוצעה העדפת נושים; והשני, קיים הבדל מהותי בסכומי האגרה בין הליכי ההוצאה לפועל להליך הפירוק, ולשיטתה, היא זכאית לבחור בין ההליכים השונים. עוד טענה המשיבה, כי ממילא טרם הגיע המועד להכרעה בשאלת מימוש הנכסים המעוקלים, שכן על שאלה זו להיבחן בהמשך ההליכים, בשים לב לעמדת המפרק שימונה בהליך ולעמדת הנושים האחרים, ככל שיצטרפו להליך, אשר לשיטתה כלל אינם כבולים להסדר הגישור ובכלל זה ההתחייבות להימנע ממימוש הנכסים המעוקלים.
12. בהתייחס לבקשת המשיבה לזמן למתן עדות את המגשר עו"ד עמוס גבריאלי ואת מנהל המבקשת ברוך תורג'מן, טענה המשיבה, כי זימונם למתן עדות ביחס לדברים שהוחלפו בין הצדדים במהלך הליך הגישור, מנוגד לכללי החסיון והקבילות החלים על הליך הגישור בהתאם לסעיף 79ג(ד) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד – 1984 הקובע כי "דברים שנמסרו במסגרת הליך גישור, לא ישמשו ראיה בהליך משפטי אזרחי". כן טענה, כי בהתאם לסעיף 2א לתוספת לתקנות בתי המשפט (גישור) תשנ"ג – 1993 "בעלי הדין מתחייבים לא למסור לבית המשפט דברים שנאמרו בהליך הגישור ולא להציג מסמכים בכל עניין שהועלה, במישרין או בעקיפין, בהליך הגישור". עוד ציינה, כי סעיף 5 לתקנות הגישור קובע חובת סודיות על המגשר על דברים שנמסרו לו במהלך הליך הגישור. לטענתה, משלא נתנה הסכמתה לוותר על החסיון שהוענק לה על דברים שנאמרו ומסמכים שהוצגו בהליך הגישור, אין לשמוע עדויות בעניין זה, ויש למחוק מתצהירו של סאמי סאלח מטעם המשיבה את אותם סעיפים, בהם לשיטתה יש התייחסות לפרטים שהוחלפו בהליך הגישור בין הצדדים, ובכללם סעיפים 3.4, 3.5, 4.2, 4.3, 4.5, 4.6.
13. ביום 03.12.17 התקיים דיון בבקשה, במהלכו חזרו הצדדים על טענותיהם. לא הותר זימונם למתן עדות של העד מטעם המבקשת ושל המגשר. המבקשת לא ביקשה לחקור את המצהיר מטעם המשיבה.
המסגרת הנורמטיבית
14. המסגרת הנורמטיבית הרלבנטית המסדירה את העילות, אשר בהתקיימן, מוצדק להורות על פירוקה של חברה מוסדרת בסעיף 257 (4) לפקודת החברות הקובע, כי בית המשפט רשאי לפרק חברה, כאשר החברה הייתה לחדלת פירעון. סעיף 258 מגדיר את התנאים שבהתקיימם רואים חברה כחדלת פירעון כדלקמן:
"(1). נושה שמגיע לו מן החברה, על פי המחאה או באופן אחר, סכום העולה על חמישה שקלים שהגיע זמן פירעונו, מסר לחברה במשרדה הרשום דרישה חתומה בידו לשלם לו את חובו, ובמשך שלושה שבועות לאחר הדרישה לא שילמה החברה את החוב ולא נתנה ערובה ולא הגיעה לידי סידור להנחת דעתו הסבירה של הנושה;
(2) צו הוצאה לפועל או כתב בי-דין אחר שניתן על פי פסק דין או צו של בית משפט לטובת הנושה של החברה לא קוים כולו או מקצתו;
(3) הוכח להנחת דעתו של בית המשפט, לאחר שהביא בחשבון את חבויותיה המותנות והעתידות, שאין ביכולתה של החברה לשלם את חובותיה."
15. אין חולק על דבר קיומו של חוב מוסכם פסוק בסך של 15 מיליון ₪ של המשיבה כלפי המבקשת מכוח הסדר הגישור, ואין חולק, כי המשיבה לא פרעה את החוב או חלק ממנו עד למועד הגשת בקשת הפירוק, על אף שהמבקשת שלחה מכתב דרישה כאמור בסעיף 258(1) לפקודת החברות. במקרה זה נוצרה חזקה שבדין, לפיה המשיבה היא חברה חדלת פירעון בהתאם לתנאי סעיף 258(1). גם משהוכח לכאורה את קיומם של התנאים הקבועים בסעיפי הפקודה כאמור לעיל, בבוא בית המשפט לדון בבקשת פירוק, עליו להפעיל שיקול דעתו, ובכלל זה להתחשב בהשלכות צו הפירוק על כלל הנושים של החברה, על עובדי החברה ואלה שאינם נושיה, וכן בשיקולים של תום לב ושיקולי צדק ויעילות.
16. עקרון תום הלב הוכר בשיטתנו כעקרון על, אשר חל על כל השיטה המשפטית בישראל, ואשר חל ביתר שאת בכל הנוגע לבקשות לפירוק חברה. במקרים בהם הגיע בית המשפט למסקנה, כי בקשת הפירוק הוגשה בחוסר תום לב, ובמטרה להשיג מטרות זרות, בית המשפט ידחה את הבקשה, בפרט שעה שהתברר כי הגשת בקשת הפירוק היא אמצעי להפעלת לחץ טקטי פסול להשגת מטרה אחרת (ר' פר"ק (נצ') 10-11-47613 טולגל דגניה יהלומי תעשיה בע"מ נ' אורן ציוד חמים בע"מ [פורסם בנבו] (21.12.10); פש"ר (ת"א) 1828/02 א.פ. השקעות (70) נ' הבנק לפיתוח תעשייה בע,מ [פורסם בנבו] (03.09.02).