דוגמא פשוטה לכך: חוזה מטיל חיובים כספיים על צד בתמורה לקבלת שירותים. הצדדים הסכימו על תשלום של 5,000 ₪ לשנה. בחוזה נכתב כי עלותו של השירות הינה 500 ₪ לשנה. לשונו של החוזה מפורשת, ועל כן קשה יהיה לשנות את הכתוב בדרך הפרשנות. עם זאת, רוכש השירותים עשוי לזכות בטענתו על פי הכלל הקבוע בסעיף 16 לחוק החוזים – טעות סופר. הדוגמא נכונה אף לגבי הסעיפים האחרים בחוק החוזים.
ראוי להאיר נקודה נוספת. תיקון מס' 2 לא נועד לבטל כל כלל יציר הפסיקה, אשר התיקון אינו מביע עמדה לגביו. אסתפק בדוגמא אחת. בחוזה "אזרחי" אשר המדינה צד לו, ניתן לדרוש ממנה התנהלות הגונה ובתום לב, מעבר לדרישה המוטלת על היחיד.
אחרית דבר
- התיקון מציב אתגר בפני השופט בבואו לפרש חוזה. מלאכה זו אינה קלה. נהפוך הוא. כך בארץ, כך מחוצה לה. ראו למשל תיאור המצב באוסטרליה:
“In recent times contract interpretation has become one of the most contentious areas of the law of contract. There are fundamental divisions among commentators, practitioners and judges (often writing extra-judicially) as to the nature of the task and the permissible aids to interpretation”. (David McLauchlan, Contract Interpretation: What is it About?, 31 Sydney Law Review 5 (2008)).
פרשנות חוזים הינה מן התחומים הפולמוסיים ביותר בתחום החוזים, והייתי מוסיף - במשפט הפרטי כולו. קיימות מחלוקות שורשיות בין פרשנים, פרקליטים, ושופטים, המביעים דעתם אף במסגרת האקדמית.
כך סוכם המצב המשפטי בארצות הברית, בכתב העת של אוניברסיטת ייל:
“Contract interpretation remains the largest single source of contract litigation between business firms. In part this is because contract interpretation issues are difficult, but it also reflects a deep divide between textualist and contextualist theories of interpretation. While a strong majority of U.S. courts continue to follow the traditional, “formalist” approach to contract interpretation, some courts and most commentators prefer the “contextualist” interpretive principles that are reflected in the Uniform Commercial Code and the Second Restatement”. (Alan Schwartz, Robert E. Scott, Contract Interpretation Redux, 119 Yale L.J. 926 (2010)).