עוד טוענים התובעים כי נכפה על החברה חיוב רטרואקטיבי וללא הסכם בגין שכירת חדרי קירור מתוצרת חקלאית. קופרלי ושלום החליטו כי במסגרת התשלום עבור הסלטים שקבוצת חצי-חינם רכשה מהחברה, לא יילקח בחשבון משקל הנוזלים, וכן כי לא יילקחו בחשבון ניכויים וזיכויים נוספים כגון זיכוי בגין אריזות ריקות של סלטים אותם אכלו עובדי חצי-חינם שהופיעו תחת "החזרות" או "טעימות". עוד נטען כי קבוצת חצי-חינם עשתה שימוש במותג "כיד המלך" ללא ידיעתם של ברק ובכר, וכי קופרלי ושלום ניצלו הזדמנות עסקית של החברה לייבא מחית אבוקדו.
13. התובעים גורסים כי המשמעות הכספית של כלל מעשי הקיפוח שצוינו לעיל יכולה להיות מחושבת על-ידי התאמת הרווח הגולמי של החברה בשנים 2007 - 2011 לשיעור הממוצע בשוק (שיעור של 34%). זאת לאור חוות-דעתו של המומחה מטעם הנתבעים רו"ח שמואלי, שהודה כי הרווחיות הגולמית הממוצעת בענף המזון עומדת על 34% בעוד ששיעור הרווחיות הגולמית בחברה עמד על כ-20% בלבד. התובעים ציינו כי רו"ח שמואלי ניסה לשנות את גרסתו ולטעון כאילו רק חברות גדולות מגיעות לרווחיות גולמית של 34% או לטעון שהחברה היא בעלת "מותג פרטי" של קבוצת חצי-חינם, וכי חברות בעלות מותג פרטי מאופיינות ברווחיות נמוכה. אולם לכל אלה – כך נטען – לא הציע רו"ח שמואלי כל בסיס.
לטענת התובעים, ניתן לחשב את הנזק גם באמצעות התייחסות לפריטים השונים ולטענות לגביהם. סכומי הנזק שהוכחו נובעים מעלויות עודפות בגין רכישת ירקות מתוצרת חקלאית; הפסד הכנסות בשל מחירי מכירה נמוכים לקבוצת חצי-חינם; עלויות הובלה עודפות; עלות עודפת בשל רכישת שמן בבקבוקים; והפסד הכנסות בשל ניכוי נוזלים. סך הנזק לחברה עומד על כ- 7 מיליון ש”ח. אולם, כך טוענים התובעים, התוצאה של תחשיב כזה היא חסרה לאור הקושי להוכיח את הנזק, ומשום שאין אפשרות להציג תחשיב מהימן לגבי מעשי קיפוח אחרים שגרמו לנזק של מיליוני שקלים.
התובעים טענו כי בשנת 2011 הוכנה על-ידי רו"ח ענת כהן וצדוק הלוי הערכת שווי אובייקטיבית לחברה על רקע האפשרות למכירתה. בהתאם להערכה זו היה שווי החברה באותו מועד 40.9 מיליון ש”ח. אמנם, גב' כהן העידה כי אין מדובר בהערכת שווי אלא בהצעת מכירה, אך לגישת התובעים אין לכך חשיבות. הם טוענים כי בהתאם לתחשיב האמור, שווי חלקם של התובעים בחברה עמד על 19.6 מיליון ש”ח. לטענתם, מאחר שהנתבעים לא התכוונו לשלם לתובעים את הסכום הזה עבור חלקם, הם נטלו את החברה לעצמם.
14. עוד טענו התובעים כי קופרלי ושלום החליטו להעביר את מפעל החברה לחצור הגלילית כדי לשלבו עם חברת ויטה פרי-הגליל (להלן: "פרי-הגליל") השייכת לקבוצת חצי-חינם, וזאת לצורך קבלת מענק ממשלתי. ברק התנגד למעבר שמשמעותו היתה פיטורים של כל העובדים. למעבר אף לא היה היגיון כלכלי לאור העובדה שרוב לקוחות החברה נמצאים במרכז הארץ. טענת קופרלי לפיה העברת המפעל נבעה מדרישות משרד הבריאות - לא גובתה בראיות בכתב. כך או כך, ברק ובכר הסכימו כי על החברה לעבור לנכס אחר. הם החלו לגבש תכנית להעברת המפעל לבאר-טוביה. ברק ובכר התנגדו למעבר לצפון ולכן – כך הם טוענים - החליטו הנתבעים לסלקם מהחברה.
15. התובעים מתייחסים בסיכומיהם לאסיפת בעלי-המניות מיום 29.2.2012. הם טוענים כי פרוטוקול האסיפה נשלח אליהם, אולם חברת ברק לא זומנה לאסיפה זו. באסיפה נכח רק מר קופרלי והוחלט בה כי בעלי-המניות נדרשים להזרים 10 מיליון ש”ח לצורך הקטנת חוב החברה לבנק הפועלים ולספקים. כן הוחלט לשנות את זכויות החתימה, לקיים לברק שימוע לפני פיטורים ולהשעותו מתפקידו.
ביום 7.3.2012 נערכה אסיפת בעלי-מניות נוספת בה נכח רק ב"כ הנתבעים עו"ד דגן. בהתאם לפרוטוקול של ישיבה זו, הבנק דרש להזרים כספים על-מנת לסגור את החריגה ממסגרת האשראי של החברה, ולכן הוחלט שחברת חברת קופרלי ושלום תעמיד לחברה אשראי בסכום של 2 מיליון ש”ח. עוד הוחלט לסיים את העסקת ברק ובכר בחברה.
לטענת התובעים, ביום 15.3.2012 הגיעו הנתבעים למפעל והשתלטו עליו בכוח באמצעות "בריונים". הבריונים לא אפשרו לברק ולבכר להיכנס למפעל, ומנעולי המפעל הוחלפו. על העובדים נאסר לשוחח עם ברק ובכר. בעקבות זאת, הגישו התובעים ביום 18.3.2012 בקשה דחופה למתן סעדים ארעיים לבית המשפט וביום 1.5.2012 הוגשה התביעה הנוכחית.
16. לטענת התובעים לאחר "גירושם" של ברק ובכר, השלימו קופרלי ושלום את תכניתם והטמיעו את פעילות החברה בחברת פרי-הגליל שבבעלותם. העדה גב' כהן, המכהנת כמנהלת כספים של פרי-הגליל והחברה, הודתה שלא ניתן היום לקבוע את שיעור הרווח הגולמי של החברה בנפרד מזה של פרי-הגליל. מוצרי החברה נמכרים על-ידי פרי-הגליל בהיקף של 1.5 מיליון ש”ח בחודש. פרי-הגליל משלמת לחברה עמלה בגין השימוש במותג, כאשר לא הוצג כל הסכם בין החברה לבין פרי-הגליל. גב' כהן העידה כי פרי-הגליל משלמת לחברה כ- 50,000 ש”ח בחודש כהחזר הוצאות ושימוש במותג. מעבר לכך, גב' כהן עצמה מנהלת את מערך הכספים של החברה ושל פרי-הגליל, אך היא מקבלת שכר רק מהחברה. כל האירועים המתוארים נעשו ללא הליך תאגידי תקין, והם מהווים קיפוח של בעלי-מניות המיעוט בחברה. מאז "גירושו" מהחברה, זכויותיו של ברק כבעל-מניות אינן מכובדות, החברה אינה מזמנת אותו לאספות כלליות, הוא אינו מקבל דוחות כספיים של החברה ואיננו שותף ברווחיה.
17. עוד נטען כי החברה נוהלה כ"מעין שותפות". לברק ולבכר הייתה ציפייה לגיטימית לנהל את החברה או לנהלה במשותף עם הנתבעים, תוך השפעה על קבלת ההחלטות בה. קופרלי ושלום רמסו ציפיות לגיטימיות אלה באופן המהווה קיפוח של המיעוט בחברה. לאחר פיטוריהם של ברק ובכר, קופרלי ושלום עירבו את פעילות החברה בחברת פרי-הגליל, והסיטו את רווחיה לפרי-הגליל, כשהחברה ממשיכה לשאת בהוצאות של חברת פרי-הגליל. גם התנהלות זו הוכרה בפסיקה כהתנהלות מקפחת. כל אלה מחייבים מתן צו להסרת הקיפוח מכוחו יירכשו מניות חברת ברק בחברה על-ידי חברת קופרלי ושלום לפי חישוב שווי החברה המביא בחשבון את הקיפוח. סעד זה מתאים במיוחד למקרים של אבדן אמון בחברה שהיא "מעין שותפות".
18. לגישת התובעים לצורך קביעת שווי החברה ניתן להתבסס על חוות-דעתו של רו"ח שמואלי מטעם הנתבעים, לאחר תיקון הטעויות שנפלו בה. התובעים אף מפנים בעניין זה לחוות-דעתה של ד"ר גלנדר מטעמם, שמבלי להתייחס לתוכנית ההבראה המתוכננת בחברה, הגיעה לשווי של 6-6.5 מיליון ש”ח. לטענתם של התובעים, יחד עם תכנית ההבראה שווי החברה לפי חוות-הדעת הזו נמצא בטווח של 16.8-32.1 מיליון ש”ח.
עוד מוסיפים התובעים כי לא די בקביעת שווי החברה במועד סמוך להגשת התביעה, אלא יש להוסיף לכך פיצוי בגין הקיפוח שישקף את הרווחים שנמנעו מהחברה בעבר. את שיעור הנזק ניתן לאמוד על-ידי התאמת הרווח הגולמי של החברה לממוצע בתחום המזון (34%). לחילופין, מציעים התובעים תחשיב המבוסס על הנזק עצמו – העלויות בגין ההתקשרות עם חצי-חינם, הפסדי ההכנסות וכיו"ב.
19. התובעים מתייחסים גם לדילול זכויותיהם בחברה ל- 0.15% לאחר הגשת התביעה. לטענתם אין להתחשב בהקצאת המניות הנוספת שנעשתה לנתבעים כנגד תשלום של 2 מיליון ש”ח, מכיוון שזו נעשתה לאחר הגשת התביעה. יתר על כן, הגירעון שהיווה את עילת ההקצאה לא הוכח; ואף לא נטען שנעשה ניסיון לפתור את בעיית הגירעון בדרך אחרת. עוד נטען כי ההקצאה היתה מקפחת משום שהיא נעשתה לפי שווי נמוך משוויה האמיתי של החברה. מאחר שקיים חשש משמעותי לניגוד עניינים, עובר הנטל אל הנתבעים להוכיח את הגינות הפעולה, קרי להוכיח שההקצאה בוצעה לפי שווי ריאלי. מחקירת קופרלי ושלום עולה שדילול ההחזקות נעשה ללא בסיס כלכלי. רק לאחר מכן נאמר שהדילול נעשה על בסיס חוות-דעת רו"ח שמואלי, שלגישת התובעים הניחה נתוני הכנסות ורווחיות שגויים ביחס לשנת 2011 והיא מנותקת מהמציאות.
עוד טוענים התובעים כי ההקצאה לא אושרה כנדרש. מר קופרלי השתתף לבדו בישיבת הדירקטוריון בה הוחלט על ביצוע ההקצאה, וזאת למרות שהיה לו ענין אישי בה. לכן ההקצאה הייתה טעונה אישור של האסיפה הכללית, אך זו מעולם לא כונסה כדי לדון בה.
20. התובעים כפרו בטענות שהועלו נגדם במסגרת התביעה שכנגד. בעדותו ציין קופרלי כי החליט לפטר את ברק ובכר משום שלא הזרימו הון לחברה, ולא הועלו בעדויות טענות בדבר מעילה כביכול בכספי החברה. זאת ועוד, התביעה שכנגד מבוססת על תצהיריהן ועדויותיהן של גב' כהן וגב' ריימונד שהיו עדויות מפי שמועה.
לגופה של התביעה שכנגד נטען כי כל ההוצאות של בכר וברק נעשו בתיאום עם שלום וקופרלי ובאישורם. עוד נטען כי חלק מההוצאות שהוצגו הן הוצאות שנעשו למטרות החברה, זאת למעט הוצאה אחת שנרשמה בטעות על חשבון החברה וברק הודה כי עליו להשיב סכום זה. יתרה מכך, נטען כי החוב הרשום בכרטסות החברה הוא חוב פיקטיבי שהוסכם בין הצדדים שלא ייגבה. התובעים ביקשו לדחות את הטענה לפיה ברק ובכר ניסו להקים עסק מתחרה לאחר סילוקם מהחברה. ברק העיד כי בפועל העסק שלו עוסק בתחום אחר.
טענות הנתבעים
21. הנתבעים הבהירו כי התביעה דנן שונה מתביעות קיפוח אחרות, בהן מועלות טענות ביחס לחלוקה לא הוגנת של משאבי החברה. בדרך-כלל בתביעות קיפוח מדובר בבעל-מניות אחד המושך שכר והטבות, בעוד בעל]המניות האחר אינו נהנה מהחברה. ואולם במקרה דנן המצב הוא הפוך: דווקא התובעים הם אלה שמשכו שכר והטבות מהחברה במשך שש שנים, וזאת למרות שהם לא מימנו אותה כלל; ומי שכיסה את גירעונותיה במהלך כל התקופה היו הנתבעים, שנשאו לבדם בכל הסיכונים.
הנתבעים טענו כי התובעים לא הוכיחו את טענותיהם ביחס לציפיות הלגיטימיות שלהם שנפגעו. הם הוסיפו כי יש לדחות את התביעה גם משום שהתובעים פעלו בחוסר תום-לב כאשר ניסו להקים עסק המתחרה בחברה לאחר שהם הורחקו ממנה. הסעד להסרת קיפוח הוא סעד מהיושר, ולכן התובעים אינם זכאים לו.
עוד נטען כי התובעים לא הוכיחו את עילת הקיפוח משום שהוכח שהם ראו את החברה ככזו השייכת לנתבעים, והיו סבורים כי מה שהם קיבלו בה – ניתן להם מהנתבעים במתנה. לתובעים לא היתה ציפייה לגיטימית לנהל את החברה אלא לכל היותר להיות עובדים בה, ולקבל ממנה שכר וטובות הנאה. מסקנה זו עולה מטובות ההנאה הרבות להן זכה ברק מהחברה (לגישתו – בשל נדיבותו של קופרלי). לכן, פיטוריהם של בכר וברק פגעו לכל היותר בציפייתם לעבוד בחברה, והם אינם מבססים טענה של קיפוח. גם לו היתה להם ציפייה לנהל בחברה, ציפייה זו נשללת לאור התנהגותם ומעשי המעילה שלהם.
22. הנתבעים הוסיפו וטענו כי התובעים לא הוכיחו שתנאי המסחר של החברה נכפו עליה על-ידיהם. ראשית נטען כי אין כל ראיה להתנגדות של התובעים לתנאים אלה, למעט עדותם של התובעים עצמם שמשקלה נמוך. מעבר לכך, התובעים לא הוכיחו את הטענות בהן התמקדו בסיכומיהם: ביחס להעמסת עלויות הירקות שנרכשו מתוצרת חקלאית; ביחס להפסד הכנסות בשל מחירי מכירה נמוכים לחצי-חינם; ביחס לעלויות הובלה עודפות; ביחס לעלויות עודפות בשל רכישת שמן בבקבוקים; וביחס להפסד הכנסות בשל "ניכוי נוזלים".
מעבר לעובדה שטענות אלה לא הוכחו, הוסיפו הנתבעים והזכירו כי חצי-חינם סייעה לחברה להתמודד עם קשייה התזרימיים – היא הקדימה תשלומים, כיסתה גירעונות ודאגה שהחברה לא תיכנס למצב של חדלות פירעון. לכן אין כל בסיס לטענה לפיה הנתבעים ניסו לפגוע בעסקי החברה וברווחיה, טענה שהיא "פשוט מגוחכת".
23. הנתבעים התייחסו לגיוס ההון ולדילול זכויותיהם של התובעים בחברה. לגישתם, יש לדחות את טענות התובעים גם בהקשר זה. הם טוענים כי הוכח שנדרשה לחברה הזרמת כספים במועד ההקצאה, כי ניתנה לתובעים הזדמנות להשתתף בהקצאה וכי חרף אורכות שניתנו להם – בחרו התובעים שלא להשתתף בה.
ההקצאה והדילול לא היוו קיפוח מאחר שלחברה היה צורך בכסף ומשום שההקצאה בוצעה לפי שווי ריאלי של החברה. הנטל הוא על התובעים להוכיח כי ההקצאה בוצעה במחיר שאינו משקף את שווי החברה, והם לא הרימו את הנטל הזה – אף שהיו יכולים לעשות כן.
24. בהקשר זה נטען כי התובעים לא הגישו הערכת שווי מסודרת ביחס לשווי החברה, אלא הסתפקו בחוות-דעת "אינדיקטיבית" של המומחית מטעמם, רו"ח גלנדר. מול חוות-דעתה של גלנדר, עומדת חוות-הדעת של המומחה מטעם הנתבעים, רו"ח שמואלי, שהיא חוות-דעת איתנה שבוצעה גם לפי שיטת היוון תזרימי מזומנים (DCF). מחוות-דעת זו עולה כי שווי החברה במועד ההקצאה היה שלילי, וכי החברה היתה למעשה חדלת-פירעון. למרות ששווי הפעילות של החברה לא היה שלילי, שוויה הכולל הוא שלילי לאור מצבה הכספי וההתחייבויות הפיננסיות שלה.
הנתבעים התייחסו גם לעמדת התובעים בסיכומים מטעמם ביחס להערכת שווי החברה בהתאם להנחותיו של רו"ח שמואלי ותוך התאמה של הרווח הגולמי של החברה לרווח הממוצע בענף. הנתבעים טוענים כי יש לדחות עמדה זו הן משום שעמדת התובעים לא הוכחה על-ידי מומחה כלכלי והן משום שלגופו של עניין אין להתבסס על הרווח הגולמי הממוצע בשוק.
25. הנתבעים הוסיפו כי יש לדחות את טענות התובעים הנוגעות למעשי קיפוח נטענים שבוצעו לאחר הקצאת המניות בהיותם הרחבת חזית אסורה. בשולי סיכומיהם הם טענו כי יש לקבל את התביעה שכנגד שהוגשה על-ידיהם, מאחר שהם הוכיחו את חוב התובעים לחברה בהתבסס על כרטסת הנהלת החשבונות שלה, והם אף הוכיחו כי הסכומים נושא התביעה שכנגד הועברו לתובעים שלא כדין, וכי על התובעים להשיבם לחברה.
סיכומי התשובה
26. בסיכומי התשובה חזרו התובעים וציינו כי נסיבות המקרה מחייבות שיינתן סעד לרכישת מניותיהם על-ידי הנתבעים. הם הדגישו בהקשר זה את הציפייה הלגיטימית שלהם לנהל את החברה, וטענו כי אף אלמלא היתה להם ציפייה כזו – היה הסעד המבוקש צריך להתקבל. עוד נטען כי החברה היא מעין שותפות, בה פיטורים של בעל-מניות ממשרתו כדירקטור מהווה קיפוח. הם הוסיפו כי לא הוכח שברק נהג בחוסר תום-לב וכי ממילא אין לנתבעים הצדקה לפעולות הדילול שלהם, לעירוב עסקי החברה באלה של פרי-הגליל ובשלילת זכויות נוספות. ההלכה הפסוקה קבעה כי די באבדן אמון בחברה שהיא מעין-שותפות כדי להצדיק הפרדת כוחות, וזהו המצב במקרה דנן.