באשר לשווי החברה נטען כי יש להסתמך על השווי שנקבע על-ידי רו"ח גלנדר וכי השווי שנקבע על-ידי רו"ח שמואלי התבסס על נתונים שגויים. כשמתקנים את חוות-דעתו של שמואלי ומיישמים עליה נתונים נכונים ביחס להכנסות החברה בשנת 2011, ביחס לשיעור עלייה נכון ברווח הגולמי של החברה ותוך התאמת ההתחייבויות הפיננסיות למועד הרלוונטי, מתקבל לחברה שווי של 14.3 מיליון ש”ח.
עוד נטען כי הנתבעים חייבים לפצות את התובעים בגין הקיפוח בתנאי המסחר של החברה שהוכתבו על-ידי שלום וקופרלי, תנאים שהוכח שהם מקפחים. לכן נותר הרווח הגולמי של החברה בשיעור נמוך מהממוצע. עוד נטען כי העובדה שלא הוצגו ראיות בכתב להתנגדותם של התובעים לדרך הפעולה של קופרלי, היא חסרת משמעות. זאת משום שהוכח כי התקשורת בקבוצת חצי-חינם נעשתה כולה בשיחות בעל-פה וללא מסמכים, וכך גם התקבלו החלטות. לחברה נגרם נזק כתוצאה מתנאי המסחר, שיש להביאו בחשבון.
דיון
תביעה בעילת קיפוח המיעוט
27. עילת התביעה מבוססת על הוראת סעיף 191(א) לחוק החברות התשנ"ט -1999 (להלן: "חוק החברות"), אשר כותרתו "הזכות במקרה של קיפוח". הסעיף קובע:
"התנהל ענין מענייניה של חברה בדרך שיש בה משום קיפוח של בעלי-המניות שלה, כולם או חלקם, או שיש חשש מהותי שיתנהל בדרך זו, רשאי בית המשפט, לפי בקשת בעל מניה, לתת הוראות הנראות לו לשם הסרתו של הקיפוח או מניעתו, ובהן הוראות שלפיהן יתנהלו עניני החברה בעתיד, או הוראות לבעלי-המניות בחברה, לפיהן ירכשו הם או החברה כפוף להוראות סעיף 301, מניות ממניותיה."
בית-המשפט העליון התייחס לשאלה מהו קיפוח של בעלי-מניות בהתאם להוראת ס' 191 לחוק החברות. הוא קבע כי מדובר במבחן רחב וגמיש, הנוגע בעיקרו לשאלת הפגיעה בציפיות הלגיטימיות של בעל-המניות בחברה. בע"א 5025/13 פרט תעשיות מתכת בע"מ נ' דדון (28.2.2016) (להלן: "עניין פרט תעשיות") קבע בית-המשפט (כב' השופטת חיות, פס' 8) כי –
"משהומר סעיף 253 לפקודת החברות בסעיף 191 לחוק החברות, ומשהחל בעקבות כך השימוש בטרמינולוגיה של 'קיפוח' תחת טרמינולוגיה של 'עושק המיעוט', זכה הסעיף לפרשנות ליברלית והורחב מעגל המקרים הבאים בגדר עילה זו... כך נקבע כי יש לבחון האם נפגעו ציפיותיהם הלגיטימיות של בעלי-המניות הטוענים לקיפוח וכי התשובה לשאלה הזו היא תלוית נסיבות ועשויה להשתנות ממקרה למקרה בשים-לב למכלול השיקולים הצריכים לענין... עוד נקבע כי הנטל המוטל על בעלי-המניות הטוענים לקיפוח הוא להוכיח באופן לכאורי קיומו של קיפוח, ומשעשו כן עובר נטל ההוכחה אל כתפיהם של בעלי-המניות הנתבעים להוכיח אחרת" (ההדגשה היא שלי, ר.ר.).
הדגש בבחינה נוגע אם כן לציפיות הלגיטימיות של בעלי-המניות, ולשאלה האם ציפיות אלה נפגעו בשים-לב לנסיבות המקרה הרלוונטיות ולאופיים הייחודי של החברה ושל מערכת היחסים בין הצדדים בהם מדובר. במסגרת קביעת "הציפיות הלגיטימיות" יש לקחת בחשבון גם את ההיסטוריה של הקמת החברה ואת התנהלותם של הצדדים במהלך השנים בהן היא פועלת (ר' ערן שפינדל ויעל זכות מאבק בעלי-מניות: עילת הקיפוח בחברה פרטית וציבורית (2017), עמ' 30). המלומדת ציפורה כהן מוסיפה בספרה בעלי-מניות בחברה – זכויות תביעה ותרופות, כרך ב' עמ' 120 (להלן: "ציפורה כהן") כי "כדי שהציפיות של התובע תוכרנה כציפיות הראויות להגנה, עליהן להיות ידועות לבעלי-המניות ומקובלות עליהם".
הנטל המוטל על בעלי-המניות הטוענים טענת קיפוח הוא להוכיח באופן לכאורי קיומו של קיפוח. אם טענה זו מוכחת לכאורה, עובר נטל ההוכחה אל בעלי-המניות הנתבעים להוכיח אחרת (ענין פרט תעשיות, פס' 8).
28. טענת הקיפוח תתברר במפורט להלן. לצורך כך תיבחן קודם-כל השאלה האם התובעים הוכיחו שציפיות לגיטימיות שלהם ביחס למערך הזכויות והחובות של הצדדים בחברה – הופרו, והאם הוכח כי קופרלי ושלום עשו שימוש בחברה להפקת רווחים תוך הסטת רווחים מהחברה לקבוצת חצי-חינם. בירור הטענות הללו יהיה בעל משמעות גם ביחס לחישוב שווי החברה לצורך היפרדות הצדדים.
כפי שאפרט להלן, אני סבורה כי התובעים לא הוכיחו כי ההתנהלות העסקית השוטפת של החברה פגעה בציפיות הלגיטימיות שהיו להם בעת הקמתה, אלא הוכח כי החברה התנהלה בהתאם לציפיות אלה. כן לא הוכחה הסטת רווחים מהחברה לחברות אחרות שהן על-פי הטענה חלק מקבוצת חצי-חינם. יחד עם זאת, יש מקום להורות בנסיבות הענין על "הפרדת כוחות" בין הצדדים, הכול כפי שיפורט להלן.
29. מהלך הדברים יהיה כדלקמן –
בפרק א' נבחן בפירוט את מערך הציפיות של הצדדים במועד הקמת החברה לאור בירור ההסכמות שהיו ביניהם במועד זה ובהתאם למכלול הנסיבות הרלוונטיות. בהקשר זה יתואר הקשר בין הצדדים וההסכמות אודות חלוקת התפקידים ביניהם בהתייחס לחברה. כפי שנראה – המסקנה היא כי הציפיות הלגיטימיות של הצדדים באשר לחלוקת התפקידים ביניהם ואופן ההתנהלות של החברה לא נפגעו.
לאחר מכן בפרק ב' נבחן את טענת הקיפוח הנוגעת להסטת הרווחים הנטענת של החברה לחברות אחרות בקבוצת חצי-חינם. בהקשר זה נבחן על מי מוטל נטל ההוכחה, ולאחר מכן ייבחנו הטענות לגופן. נראה כי נטל ההוכחה מוטל על התובעים וכי הם לא הוכיחו כי תנאי העסקאות של החברה עם חברות בקבוצת חצי-חינם היו בלתי-סבירים ולא הוגנים.
בשלב הבא, בפרק ג', נבחן האם חרף האמור לעיל יש מקום להורות על הפרדת כוחות בחברה. בהקשר זה תיבחן השאלה האם החברה היא מעין-שותפות, והאם לאור איפיונה ככזו, יש להורות על הפרדת כוחות בה לאור מכלול של נסיבות שאינן מאפשרות את המשך הבעלות המשותפת של הצדדים בחברה. כפי שנראה המסקנה היא כי לאור מכלול הנסיבות, יש להורות על היפרדות בין הצדדים בחברה בדרך של רכישת מניות התובעים בחברה על-ידי הנתבעת 3, חברת קופרלי ושלום.
בסוף הדרך, בפרק ד' תיבחן השאלה באיזה אופן יש להעריך את שווין של זכויות התובעים בחברה. בהקשר זה נתייחס גם לטענה לפיה זכויות התובעים בחברה דוללו. בפרק ה' תיבחן התביעה שכנגד, וככל שייוותרו נושאים נוספים שיהיה מקום להתייחס אליהם, נעשה זאת במסגרת פרק ו' – פרק העוללות.
פרק א' - הציפיות הלגיטימיות של התובעים והסכמות הצדדים במועד רכישת החברה
30. כיצד ייבחנו הציפיות הלגיטימיות של התובעים בהתייחס לפעילות המשותפת בחברה? כדבריה של המלומדת צ' כהן שהובאו לעיל, כדי שציפיות יהיו לגיטימיות, עליהן להיות ידועות לבעלי-המניות ומקובלות עליהם. לכן, נבחן להלן את האופן בו הוקמה החברה ואת ההסכמות בין הצדדים במועד הקמתה. מאחר שאין בין הצדדים הסכם כתוב, נבחן את ההסכמות האלה לאור מכלול הנסיבות שהוכחו, ובכלל זה מימון הקמתה של החברה, תפקידי הצדדים בה, ההיגיון העסקי הנובע מחלוקת התפקידים בחברה, אופן קבלת ההחלטות בחברה, האופן בו התנהלה החברה לאחר הקמתה והתנהלות הצדדים במסגרת החברה ממועד הקמתה ואילך.
לאחר שיובהרו ההסכמות הללו ומערך הציפיות הלגיטימי הנובע מהן, ניתן יהיה לבחון את השאלה האם יש לקבל את עמדת התובעים אודות פגיעה בציפיות הלגיטימיות שלהם וקיפוחם על-ידי הנתבעים כתוצאה מכך.
יחסם של בכר וברק לקופרלי
31. כדי שנוכל להתייחס למערכת היחסים בין הצדדים, יש להקדים ולהבהיר את המקור לקשר ביניהם ואת מעמדם של הצדדים זה כלפי זה. בין הצדדים ישנם קשרים משפחתיים. אמו של ברק היא אחותה של גיסתו של קופרלי. לפי עדותו של ברק, נהגו הצדדים לחגוג יחד חגים ושבתות ולעשות הרבה מאוד דברים משותפים (ר' עדות ברק, פ' 18.6.2017, עמ' 179 שורות 3-5).
עוד עולה מחומר הראיות כי בכר וברק רחשו כבוד רב מאוד לקופרלי, שהיה מבחינתם אדם רב-עוצמה ומשמעותי מאוד. בכר מבהיר כי כאשר קופרלי הציע להם את ההצעה אודות שיתוף הפעולה ביניהם, הדבר היה מבחינתו חלום – "חלום להיות שותף שלו (של קופרלי, ר.ר.)... עובדים יש לו הרבה, שותפים אולי על יד אחת" (פ' 18.6.2017, עמ' 75 שורות 18-20). בהתייחס להעברת המניות שתתואר בהמשך מסביר בכר כי היא נעשתה "כי ככה מוטי החליט, בינינו ביני ובין מוטי אף פעם נושא של כסף לא הווה תפקיד ובכלל אין לו חשיבות" (פ' 18.6.2017, עמ' 71 שורות 1-2, ור' גם עמ' 73 שורות 1-2).
בכר מעיד כי קופרלי היה עבור בנו, ברק, "כמו אבא שלו" (פ' 18.6.2017 עמ' 76 שורה 8). ברק עצמו העיד באופן דומה כי קופרלי "הוא מבחינתנו מנטור, הוא חצי-חינם, האיש הכי מוצלח במשפחה, על-פיו יישק דבר ואנחנו כולנו, לא רק אנחנו אלא כולם, עושים מה שהוא אומר לעשות" (פ' 18.6.2017 עמ' 175 שורות 2-3). בהמשך הוא מסביר "העוצמה (של קופרלי, ר.ר.) נובעת מעצם ההצלחה של האיש בתחום שלו ועל זה שכל המשפחה מעריכים אותו, גם אנחנו מעריכים אותו, מבחינתנו הוא מנטור שעל-פיו יישק דבר ואם אתה כבר רוצה לדעת אז אסור להגיד לא. כל מי שאומר לא במרוצת הדרך בעצם ירד לו הראש" (פ' 18.6.2017 עמ' 177 שורות 14-17).
עדות נוספת ביחס לקופרלי היא עדותו של ברק בתצהירו, בה הוא מציין כי בכל שבת בבוקר נפגשו חלק ממנהלי החברות בקבוצת חצי-חינם להליכה רגלית על חוף הים יחד עם קופרלי, ואף הוא עצמו נדרש להצטרף להליכה. ברק ממשיך ומתאר: "מר קופרלי עצמו צעד כמה עשרות מטרים לפני כל המנהלים. בטקס אשר קשה לתארו, כל אחד מהמנהלים נדרש להצטרף להליכה של מר קופרלי בתורו, למשך מספר דקות, כדי לדווח על הנעשה תחת אחריותו. במהלך דקות אלה מר קופרלי חיווה את דעתו על מצב העניינים, נתן הנחיות ומתח ביקורת. לאחר מספר דקות אותו מנהל חזר אל קבוצת המנהלים שמשתרכת מאחור, והמנהל הבא בתור חבר למר קופרלי. כך נעשה כל שבת" (ר' ס' 14 לתצהיר ברק).
הרושם העולה ממכלול העדויות הוא אם כן כי מר קופרלי היה מנהל חזק וכריזמטי, וכי היחס של בכר וברק אליו היה יחס של כבוד והערצה. מסקנה זו תסייע אף היא להבנה ולפרשנות של הציפיות הלגיטימיות של בכר וברק ממערכת היחסים עמו.
תחילת הדרך - ההסכמה ביחס לרכישת החברה וההסכמה כי קופרלי ושלום יישאו בכל ההתחייבויות הכספיות
32. קופרלי היה זה שפנה לברק ולבכר בשנת 2006 והציע להם לחבור אליו בעסקה במסגרתה הוא ביקש לרכוש חברה קיימת שעסקה בייצור סלטים, ושסיפקה עוד קודם לכן סלטים לחצי-חינם. ברק ובכר הסכימו להצעה. הצדדים לא העלו על הכתב את ההסכמות ביניהם. יחד עם זאת, אין מחלוקת כי מראשית הדרך הסכימו הצדדים כי קבוצת קופרלי תממן את הרכישה וכי היא תהיה זו שתישא בכל העלויות הכרוכות בכך, בעוד שמשפחת בכר אשר תהיה שותפה בחברה לא תקבל על עצמה כל התחייבות כספית, ובני משפחת בכר (בכר, ברק ולירון) יעבדו בחברה.
ברק העיד אודות היוזמה למיזם המשותף כי –
"בשנת 2006 מוטי (קופרלי, ר.ר.) פונה אל אבי ואלי ובעצם מציע לנו להצטרף כשותפים לרכישת מפעל סלטים בשם יד המלך" (פ' 18.6.2017, עמ' 167 שורות 4-6).
וכך מעיד בכר אודות העסקה –
"בשנת 2006 כשלושה חודשים לאחר שעבדתי בסניף המרכבה מוטי פנה אלינו ואמר שיש חברת סלטים למכירה שעובדת עם חצי-חינם, ישבנו לשיחה בירקונים, בבוטקה מבטון, ושמה הועלה לנו הרעיון שנוכל לעשות את העסקה הזאתי, אנחנו ניתן את העבודה, אני, הבן שלי והבת שלי, והוא ייתן את הכסף, את התמיכה" (פ' 18.6.2017, עמ' 64, שורות 17-21).
קופרלי ושלום אכן היו היחידים שמימנו את החברה הן ברכישתה והן בפעילותה השוטפת
33. נראה כי אין חולק כי קופרלי קיים את חלקו בהתחייבות מבחינה זו שהוא אכן הזרים כספים לחברה ממועד הקמתה ואילך, בלא שהתובעים נדרשו בשום שלב שהוא עד לפרוץ הסכסוך להתחייב כלפי החברה, לערוב לחובותיה או להזרים לה כספים. כך, קופרלי ושלום היו אלה שלקחו על עצמם את ההתחייבויות שהיו כרוכות ברכישת המניות. ברק מציין כי קופרלי ושלום עמדו בהתחייבות שלהם לטפל בכל החלק הכספי של החברה (פ' 18.6.2017 עמ' 168 שורות 17-21). הן בכר והן ברק העידו כי הם לא היו ערבים לאף אחת מהתחייבויות החברה (ר' למשל עדות בכר פ' 18.6.2017, עמ' 74 שורות 13-17, ועדות ברק שם בעמ' 169 שורות 15-16). בכלל זה הם לא לקחו על עצמם כל התחייבות גם כאשר החברה נרכשה בשנת 2006.
קופרלי אף הוסיף לממן את החברה ולהזרים לה כספים באופן שוטף, והוא היה זה שכיסה את גירעונותיה של החברה במשך כל שנות פעילותה. כאשר בכר נשאל האם "מי ששם את הכסף זה מוטי", הוא השיב "רק הם" (פ' 18.6.2017, עמ' 68 שורות 4-5).
ביחס לפעילות השוטפת של החברה, העיד ברק כי "קופרלי ושלום מפעם לפעם הזרימו כספים שהם מעבר לקניות החודשיות שלהם... כיסוי על כל ההוצאות שהחברה עמדה בהן" (פ' 18.6.2017, עמ' 170 שורות 1-3). הוא מבהיר את האופן בו הדברים התנהלו מדי חודש (פ' 18.6.2017, עמ' 205, ש' 9-8): "חלק מהתפקידים שלי בסוף החודש זה להתקשר למוטי (קופרלי, ר.ר.) להגיד לו עוד כמה כסף אנחנו צריכים לתזרים מזומנים החודשי שלנו".
והוא מוסיף ומבהיר (פ' 18.6.2017, עמ' 170 שורות 11-15) -
"ת. ...וכל חודש בעצם היינו מרימים טלפון למוטי בשלב הראשון זה היה אני ואומר לו מה חסר לי לתזרים של המזומנים לאותו חודש, אף פעם לא יותר.
ש. והוא היה מזרים?
ת. כן".
מסקנה דומה עולה גם מתכתובות המייל שצורפו כנספחים 10-9 לתצהיר ענת כהן. אחת ההודעות מיום 24.10.2010 מלירון לברק הוכתרה בכותרת "חוסר בבנק לסוף החודש לטיפולכם גם מול מוטי". ההודעה לוותה בטבלת תזרים החברה לסוף חודש אוקטובר 2010. בהודעה אחרת מיום 31.8.2011 כותבת ענת ללירון וברק כך: "נסגר אל מול מוטי: 1. הגדלת המסגרת בבנק ל-2 מ' ש”ח - דיברתי עם אורן הקטן זה בטיפולו 2. מוטי יעביר 1.1 מ' ש”ח". בהמשך מעדכנת ענת שאותם 1.1 מיליון ש”ח הועברו. בתכתובת נוספת נאמר כי מסגרת האשראי של החברה אושרה ל- 2 מיליון ש”ח לאחר טיפולו של אורן יששכר מחצי-חינם מול הבנק.
34. כפי שעולה מהתנהגות הצדדים דרך ההתנהלות המוסכמת בחברה כללה הסכמה לפיה כאשר היה צורך בהשקעות נוספות בחברה, מי שביצע אותן היו הנתבעים והם בלבד. זאת ועוד – עד לפרוץ הסכסוך בין הצדדים, הנתבעים מעולם לא דרשו כי זכויות התובעים ידוללו כתוצאה מהעובדה שהם ורק הם השקיעו השקעות נוספות בחברה ומימנו אותה מכיסם. זאת בניגוד למצב המקובל בחברות, בו השקעות נוספות של הצדדים בחברה נעשות על-ידי בעלי-מניותיה בהתאם לחלקם היחסי של בעלי-המניות בחברה, כאשר בעל-מניות שאינו משקיע כפי חלקו היחסי – חלקו מדולל. המצב בחברה דנן היה כי הנתבעים הזרימו אליה סכומי כסף ניכרים במהלך כל שנות פעילותה, וזאת כאמור ללא כל דרישה (עד לפרוץ הסכסוך) לדילול חלקם של התובעים.