המסקנה העולה מהאמור לעיל היא כי אין חולק כי קופרלי ושלום (או מי מטעמם) היו היחידים שמימנו את פעילות החברה והשקיעו ברכישתה ובתפעולה. לתובעים לא היה בכך כל חלק. לכן, העובדה שהחברה התנהלה באופן גירעוני לא השפיעה על זכויות משפחת בכר (שהוסיפו לעבוד בחברה ולקבל ממנה את מלוא שכרם) אלא רק על קופרלי ושלום – שהם היו אלה שכיסו מדי חודש בחודשו את הגירעונות הללו ממשאביהם שלהם, בלא שהדבר פגע במשפחת בכר או בחלקה בחברה.
בני משפחת בכר קיבלו מהחברה שכר ששיקף את ערך העבודה שהם השקיעו בה
35. כאמור, עבדו בני משפחת בכר – ברק, בכר ולירון – בחברה. משאביה של החברה שימשו אם כן במהלך כל התקופה נושא התביעה לתשלום שכרם. בתמורה לעבודתם קיבלו ברק ובכר שכר בסך 35,000 ש”ח לחודש מדי חודש (ר' נספח 13 לכתב ההגנה). אין טענה של התובעים או מי מהם כי השכר הזה לא שיקף את ערך עבודתם, או כי הם היו זכאים לשכר גבוה יותר. לעומת זאת אין חולק כי קופרלי ושלום לא משכו שכר מהחברה ולא קיבלו ממנה באופן ישיר כל תמורה. לגישתו של קופרלי – למרות שהוא עבד "כמו חמור", הוא לא קיבל אף שקל כשכר מהחברה (פ' 19.6.2017 עמ' 120 שורות 21-23).
מכאן שאף שבני משפחת בכר היו היחידים מבין הצדדים להליך שעבדו בחברה, הם קבלו תמורה מלאה עבור עבודה זו. בנסיבות אלה אין היגיון בכך שתהיה להם ציפייה לגיטימית לקבל זכויות כלשהן בקשר עם העבודה מעבר לקבלת שכרם. מבחינה עסקית, לא הובהר מדוע יכול היה מי מבני משפחת בכר לצפות באופן לגיטימי לקבל דבר מה נוסף מהחברה ובקשר לפעילותה מעבר לשכר ששולם להם על-ידיה.
36. עוד אני סבורה כי לא היו יכולות להיות לבני משפחת בכר ציפיות ביחס לתנאי ההתקשרות של החברה עם ספקים ורוכשים. זאת משום שאם היתה החברה מתקשרת עם ספקים ורוכשים (כפי שטענו התובעים) בתנאים בלתי הוגנים מבחינתה, התוצאה האפשרית היתה יכולה להיות רק הגדלת הגירעון שלה. אולם גירעון כזה ממילא כוסה כאמור מדי חודש בחודשו על-ידי קופרלי ולא על-ידי התובעים (שכפי שהובהר אחזקותיהם בחברה לא דוללו כתוצאה מכך). יתרה מזאת – קיומו של הגירעון גם לא השפיע במהלך כל השנים על זכויותיהם של ברק ושל בכר כעובדים של החברה כולל תשלום שכרם, וכפי שיפורט הוא אף לא השפיע על טובות הנאה רבות ומפליגות שקיבלו בכר וברק – טובות הנאה שלפי גרסתם הסכים קופרלי בנדיבותו לתת להם. בהתבסס על האמור, לא ניתן אם כן לקבוע כי קיומם של תנאי מסחר שונים מאלה שהחברה התקשרה בהם בפועל, היתה אחת הציפיות הלגיטימיות של ברק ושל בכר במהלך תקופת פעילותם של הצדדים במשותף במסגרת החברה.
סיכומה של נקודה זו - הציפייה הלגיטימית המרכזית של בני משפחת בכר היתה לעבוד בחברה ולהתפרנס ממנה על-ידי קבלת שכר הולם כנגד עבודתם וטובות הנאה משמעותיות נוספות. לא ניתן הסבר עסקי סביר לציפייה נוספת של משפחת בכר. יודגש כי ככל שציפיות אלה של התובעים נפגעו או שנגרם להם נזק בשל פיטוריהם מהחברה, טענותיהם האפשריות ביחס לכך נוגעות למישור יחסי העבודה שלהם מול החברה. כפי שיפורט, בני משפחת בכר קבלו מקופרלי גם 48% ממניות החברה.
מה הוסכם בין הצדדים ביחס לחלוקת הזכויות בחברה?
37. אין חולק כי מלכתחילה לאחר רכישתה של החברה, היתה חברת ברק רשומה כמי שהחזיקה ב-100% ממניותיה. זאת ממועד רכישת המניות בשנת 2006 ובמשך 4 שנים לאחר מכן. יחד עם זאת נראה כי אין למעשה מחלוקת כי רישום זה לא שיקף מעולם את הסכמת הצדדים אודות חלוקת הזכויות בחברה. אף אחד מהצדדים לא ראה את חברת ברק כמי שהיא בעלת הזכויות היחידה בחברה, והיה ברור לכולם כי לקופרלי ולשלום יש זכויות בחברה – שאלמלא כן הם לא היו משקיעים בה את כל ההשקעות שנדרשו לה, ומממנים באופן בלעדי את פעילותה.
כך עולה מהעדויות הן של בכר והן של ברק. ברק העיד כי "הכוונה היתה חד-משמעית שותפות לאורך כל הדרך". כשהוא נשאל באיזה אחוזים, הוא משיב "במונחים של 50, 50" (עמ' 171, שורות 19-21).
בכר העיד באופן דומה כי המטרה מלכתחילה היתה להיכנס לשותפות עם קופרלי ולא רק להיות שכירים בחברה:
"ת: אני למוטי הודעתי שאני לא מוכן להיות עובד שלו... אבל בתור שותף אני מוכן, מוטי בא אלי בהצעה ב-2006 לפתוח חברת סלטים הנושא מאוד, מאוד קסם לי. להיות עובד של מוטי יש לו חמשת אלפים עובדים אבל להיות שותף שלו זה דבר מאוד, מאוד מיוחד, אנחנו סמכנו עליו."(פ' 18.6.2017 עמ' 70 ש' 14-19)
בכר אף הוסיף כי "למרות שאנחנו מאה אחוז מניות... אנחנו יודעים שאנחנו חצי חצי" (עמ' 71 שורות 10-11).
עם זאת, אין חולק כי בכר עצמו אינו שותף בחברה ומעולם לא היה בעל-מניות בה, ובעלת המניות היתה חברה בבעלותו המלאה של ברק. זאת ועוד. ההחלטה עצמה לפיה מי שיחזיק פורמלית במניות החברה תהיה חברה בבעלותו של ברק, היתה אף היא החלטה של קופרלי. בכר העיד כי "מוטי החליט שכל המניות יהיו בידיו של ברק" (פ' 18.6.2017 עמ' 73 שורה 1); וברק העיד שקופרלי קבע ואמר לו "יוסי, לך תפתח חברה, אוקיי, על שמך וזה מה שעשיתי" (פ' 18.6.2017 עמ' 173 שורות 7-12).
עוד יש לציין כי מר קופרלי בתצהירו שתמך בתגובת המשיבים לבקשה לצו מניעה זמני, ציין כי סוכם שחברת ברק תחזיק את המניות בחברה בנאמנות עבור חברת קופרלי ושלום. אולם כאשר קופרלי נשאל על כך בחקירתו הנגדית, הוא כפר בקיומה של נאמנות (ר' פ' 19.6.2018, עמ' 110 שורות 4-5). בהמשך הוא אף הודה כי הוא אינו יודע בדיוק מה פירוש המונח "נאמנות". לגישתו של קופרלי, חלוקת המניות בין הצדדים היתה מלכתחילה עוד כשהוקמה החברה בשיעור של 60-40 (כשלחברת קופרלי ושלום היו 60% מהמניות). זאת אף שאין כל מסמך כתוב המעגן את ההסכמה הזו (ר' פ/19.6.2018, עמ' 113).
38. נראה אם כן כי הצדדים לא ייחסו חשיבות לנושא הרישום הפורמלי של הבעלות במניות. חרף הרישום הזה, לא דרשו ברק או בכר להיות אלה שמקבלים את ההחלטות בחברה באופן בלעדי. גם בתקופה בה 100% מהון המניות של החברה היה רשום על שמה של חברה בבעלותו של ברק, כשבכר ובפרט ברק ניהלו את הפעילות השוטפת של החברה, הרי מי שהיה בעל "המילה האחרונה" לגבי ההחלטות המהותיות בה ובפרט לגבי התנהלותה הכלכלית, היה דווקא קופרלי. בכר העיד בהקשר זה כי -
"העד: מוטי כל הזמן שלט מהיום הראשון. מה זה שליטה? מהיום הראשון, מוטי חותם על 3 לחם.
ש. זאת אומרת מה שהוא אומר זה מה שצריך לעשות?
ת. מה שהוא אומר זה מה שעושים, מי שלא עושה הוא מרים לו ידיים" (פ' 18.6.2017, עמ' 77 שורות 14-17).
גם ברק העיד כי מהיום הראשון בו הצדדים החלו להפעיל את החברה, קופרלי אישר כל פעולה מהותית בחברה (ר' פ' 18.6.2018, עמ' 177 שורות 3-5). יודגש כי קופרלי לא היה שותף לכל אחת ואחת מההחלטות שהתקבלו באופן שוטף בחברה (בעיקר על-ידי בכר וברק שניהלו אותה), אולם מהעדויות עולה כי כאשר היתה לו עמדה לגבי נושא כזה או אחר, היה ברור שעמדה זו תתקבל.
המסקנה של האמור היא כי הצדדים לא ייחסו חשיבות לרישום המניות בחברה על שמה של חברת ברק, ולמרות שלקופרלי לא היתה כל זכות פורמלית בחברה, הדבר נעשה בהתאם להחלטה שלו. בעוד שלברק ובכר היו סמכויות שונות כנושאי תפקיד בחברה והם היו אחראים להתנהלותה השוטפת, היה ברור לצדדים מהרגע הראשון שקופרלי הוא זה ששולט בחברה, מכתיב כיצד היא תתנהל, מאשר את כל מה שטעון אישור – וכאמור, אף מממן באופן מלא את פעילותה.
העברת 52% מהמניות לחברת קופרלי ושלום
39. בשנת 2010 דרש קופרלי מברק להעביר 52% ממניות החברה לידי חברת קופרלי ושלום. קופרלי נימק זאת בדרישה של הבנק המממן שהעמיד לחברה אשראי, דרישה לפיה חצי-חינם תהיה בעלת השליטה בחברה. ברק ובכר לא התנגדו לדרישה זו. לאור האמור לעיל – הדבר אינו מפתיע. כאמור, גם הרישום מלכתחילה של המניות על-שמה של חברת ברק נעשה בהוראתו של קופרלי, והצדדים לא הניחו בכל שלב שהוא אכן משקף את מערך הזכויות בחברה.
ברק העיד ביחס להעברת המניות כך –
"ש. ואז ב-2010 קופרלי אומר אוקיי, עכשיו תעביר לי 52 אחוז ואתה מסכים כי מה? למה אתה מסכים?
ת. אני מסכים כי כל מה שהוא מבקש ממני אני מסכים לעשות... זה היה נשמע לי הגיוני, היה נשמע לי טבעי, אנחנו סומכים על מה שהוא אומר, סומכים על צדקת הדרך...
כשהוא אמר לי 52 זה נשמע לי סביר והגיוני לאור גם העובדה שהוא אמר לי שהבנק מבקש לראות שליטה של חצי-חינם בתוך ה..." (פ' 18.6.2017, עמ' 174 שורה 22 עמ' 175 שורה 15).
גם לגרסתו של קופרלי, נעשה הרישום הפורמלי של המניות על שמה של חברת קופרלי ושלום בשנת 2010 לאור דרישת הבנק (ר' פ' 19.6.2017, עמ' 117 שורות 17-18).
הצדדים לא הבהירו בעדויותיהם מדוע חולקו המניות דווקא באופן זה ולא באופן אחר כלשהו. ברק הציע הסבר לפיו "24 אחוז תהיה אתה, 24 אחוז יהיה אבא שלך אחרי שאנחנו נסדר את הדברים וחצי-חינם יהיו 52 אחוז" (פ' 18.6.2017, עמ' 172 שורות 6-8). אולם אין די בהסבר הזה כדי להבהיר דווקא את המספרים הללו ולא אופן חלוקה אחר.
40. כאמור, חלוקת המניות הראשונית בחברה ודאי לא שיקפה את מערך הזכויות בה. הצדדים לא ייחסו חשיבות לרישום הבעלות הפורמלי, ולא הרישום הזה הוא שהבנה את מערך הציפיות שלהם. אולם אני סבורה כי משעה שהמניות נרשמו מחדש באופן בו הם נרשמו, לבקשתו של קופרלי ועל דעתו, יש לתת משמעות לרישום זה, ולקבוע כי הוא משקף את חלוקת הזכויות בחברה.
עמדה זו עולה מעדויותיהם של ברק ושל בכר, שהעידו כאמור כי הכוונה של הצדדים ביחס למיזם המשותף היתה מלכתחילה כי הם יהיו שותפים בו בשיעור של 50-50 (ר' פ' 18.6.2017, עמ' 181 שורות 19-21). חרף עמדתם לפיה הכוונה המקורית של הצדדים היתה לחלוקה 50-50, הם לא כפרו בכך שהרישום של 52% מהמניות על שם חברת קופרלי ושלום משקפת את החלוקה הראויה של הזכויות בחברה. ברק העיד ביחס לחלוקה זו כי "זה משהו שהוא מסתדר" (פ' 18.6.2017, עמ' 172 שורה 6).
כפי שציינתי לעיל, לגישתו של קופרלי יחס הבעלות בין הצדדים היה 40-60, כאשר לחברת קופרלי ושלום היו 60% ממניות החברה (ר' למשל עדותו בפ' 19.6.2017, עמ' 115 שורה 8). אולם הוא לא כופר בכך שהמניות נרשמו כפי שהן נרשמו, ואינו טוען כי הוא ביקש שהחלוקה בהון המניות תהיה שונה.
התובעים ראו את החברה כחברה של קופרלי, וציפיותיהם ביחס להתנהלות החברה היתה בהתאם
41. העובדה שלברק (קרי לחברה שבבעלותו) היו 48% ממניות החברה, אינה מספקת תשובה מלאה לשאלה מה היו הציפיות הלגיטימיות של הצדדים ביחס להתנהלות החברה, לעסקאות שהיא ביצעה, לתנאי המסחר שלה בעסקאות עם חברות אחרות, למימון שלה וכיו"ב. כפי שצוין לעיל, לצורך בירור השאלות הנוגעות לציפיות הלגיטימיות של הצדדים, יש לבחון את מכלול הנסיבות – את אופן ההתנהלות הכולל שלהם, את ההיגיון העסקי ואת ההתנהלות השוטפת. כל אלה הן נסיבות רלוונטית לבחינת השאלה מה היתה הציפייה הלגיטימית של התובעים ביחס לחברה, והאם ציפייה זו נפגעה כתוצאה מהתנהלותם של הנתבעים.
מחומר הראיות עולה כי הן לפני החלוקה הפורמלית של הון המניות של החברה (כשחברת ברק היתה רשומה כבעלת 100% מהמניות) והן לאחר החלוקה (כשחברת ברק נותרה בעלים של 48% מהמניות), ראו בכר וברק את קופרלי כמי שהוא למעשה הבעלים של החברה ושל נכסיה. הכרה זו השפיעה כמובן על הציפיות שלהם.
42. מסקנה זו עולה מדברים שנאמרו על-ידי ברק בחקירתו הנגדית. ברק נשאל בחקירה אודות סכום משמעותי של 210,000 ש”ח שהחברה העניקה לו לטענתו לצורך רכישת ביתו הפרטי. הסכום הועבר לידיו בשיקים של החברה שהוא עצמו חתם עליהם. מתשובתו של ברק עולה באופן ברור כי היא רואה את הסכום הזה כסכום שקופרלי נתן לו כמענק, כדי שהוא, ברק, יעבוד קשה יותר ויהיה מחויב יותר לקופרלי (פ' 18.6.2017, עמ' 219 שורה 17 - עמ' 220 שורה 8):
"ש: אז בוא תסביר לי איך זה משרת לטובת החברה שהחברה נותנת לך מענק של 210,000 שקלים?
ת: זה עושה שני דברים, הדבר הראשון שזה עושה זה מחייב אותנו כלפי מוטי אוקי? ועוד יותר נותן לו את הזרוע לעשות... זה מחייב אותנו כלפי מוטי להתנהלות מולו ולגבי כל הדברים וכן, בן-אדם בא ונותן לי דבר כזה ומכריז כלפי כל המשפחה שהלך וקנה לי בית כל מה שנותר לי זה להגיד תודה ולעבוד יותר קשה בשביל שהדבר הזה יקרום עור וגידים כמה שיותר מהר. לא הבנתי את הכוונות בהתחלה, האמן לי אם הייתי יודע אותן מהתחלה זה לא היה נראה ככה.
ש: אתה הרגשת שאתה מקבל ממוטי מענק של 210,000 שקלים?
ת: לא הרגשתי אני ידעתי, אני וכל המשפחה". (ההדגשות הן שלי, ר.ר.)
מעבר לסכום המשמעותי של 210,000 ש”ח, התובעים אינם מכחישים כי הם קיבלו מהחברה הטבות נוספות: כך משנת 2006 מימנה החברה את הוצאות הטלפון הנייד של פאני, אשתו של ברק, בלא שזו הועסקה בחברה; החברה מימנה את הוצאות הנפט הפרטיות של בכר; החברה מימנה את הוצאות בר "מי- עדן" של ברק; החברה מימנה את הוצאות השמירה בביתו הפרטי של בכר; החברה מימנה את הוצאות שכירוּת כלי-רכב בטיול בסוף שבוע של התובעים; מסכים שרכשה החברה' הועברו לביתו של בכר ולשימושו הפרטי; Uהחברה מימנה רכישת ציוד דיג של בכר (ס' 104-107, 109, 116-117 לתצהיר ברק; ס' 83, 85 ו-89 לתצהיר בכר; פ' 18.6.2017 עמ' 151 שורות 18-21).