43. כיצד מתייחס ברק – לשם הדוגמא – לעובדה כי הוצאות הטלפון הנייד של אשתו שאינה עובדת בחברה, שולמו על-ידי החברה מאז שנת 2006? ברק מעיד כך (פ' 18.6.2017, עמ' 217 שורות 6-20):
"ש: תגיד לי החברה מימנה את העלויות הוצאות הטלפון הנייד של אשתך נכון?
ת: החל מהרגע הראשון... הכל חלק מההתנהלות השוטפת, בסדר אין כאן התנהלות והסתכלות דרך החור של הגרושים, הכל ברוחב לב והכל בנתינה איכותית כאשר,
ש: הכל נהדר אדוני אבל האם זה לטובת החברה?
ת: זה לטובת החברה כי זה הופך את האנשים שעובדים בה".
ברק מודה אם כן כי ההטבות הפרטיות שניתנו לו ולבני משפחתו היו חלק מ"חבילת התגמול" שלו שנועדה לשמש לו לתמריץ כעובד של החברה. ואולם, התובעים אינם יכולים לאחוז במקל בשני קצותיו – מחד גיסא לטעון כי קופרלי נהג ברוחב-לב והסכים להעניק להם במסגרת "ההתנהלות השוטפת" טובות הנאה רבות ומשמעותיות מכספו שלו, ולהסכים לאופן הפעולה הזה (הן מבחינה זו שקופרלי הוא זה שמקבל את ההחלטות והן מבחינה זו שלגיטימי בעיניהם שהחברה שאותה מממן קופרלי, מעניקה להם טובות הנאה רבות מעבר לשכרם); ובה בעת לטעון כי הם אינם מקבלים את סמכותו של קופרלי לקבל החלטות אחרות הנוגעות להתנהלות השוטפת של החברה, כאשר החלטות אלה אינן נוגעות אליהם עצמם.
44. המסקנה לפיה קופרלי ושלום בעצמם או באמצעות חברה בבעלותם היו בעיני הצדדים באופן מעשי בעלי החברה, עולה גם מההיגיון העסקי הסביר העומד מאחורי התנהלותם של הצדדים, קרי לאור העובדה שקופרלי ושלום היו היחידים שהשקיעו כספים בחברה ומימנו את גירעונותיה בכל התקופה בה היא היתה פעילה. כזכור, קופרלי ושלום היו אלה שסיכנו את עצמם בחתימה על ערבויות להבטחת האשראי של החברה והם היו אלה שהזרימו מדי חודש בחודשו לבקשת ברק כספים לכיסוי הגירעון של החברה. כל זאת בלא שאי-פעם נדרשו ברק או בכר לערוב לחברה, לשלם עבור חלקם בה, לכסות את הגירעונות בעצמם, או לשאת בכל תשלום אחר. הדעת נותנת שמי שהשקיע בחברה יהיה זה שיהיו לו זכויות בה. כפי שציינתי, במקרה דנן אין אינדיקציה כי בני משפחת בכר השקיעו כל השקעה שהיא בחברה. למרות זאת אחזקותיהם הפורמאליות בחברה לא דוללו לאורך השנים חרף הזרמת הכספים על-ידי שלום וקופרלי.
45. ניתן לראות את ההבנה בין הצדדים ביחס לזכויות בחברה כאילו מדובר בחברה שיש בה שני "סוגים" של מניות - מניות התובעים הקנו להם זכות בקניין של החברה (אם החברה היתה נמכרת או מתפרקת, היו התובעים זכאים לאחוז מהתמורה המשקף את חלקם היחסי בה ככל שהיה לחברה שווי חיובי). יחד עם זאת, מעבר לסמכויותיהם כנושאי תפקיד בחברה, לא היו לתובעים – בהסכמה שלהם לאורך כל השנים -זכויות הכרעה מהותיות ביחס לאופן התנהלותה של החברה, מעבר להחלטות היומיומיות הנוגעות להתנהלות השוטפת שלה. זכויות אלה הוענקו בהסכמת הצדדים לשלום ולקופרלי בלבד.
46. כפי שציינתי, אני סבורה כי מכלול הראיות מביא למסקנה לפיה הציפייה הלגיטימית של התובעים (וככל הנראה גם הציפייה שלהם בפועל), היתה כי הם יועסקו בחברה שתמומן על-ידי קופרלי ושלום בלבד. חלקם בחברה הקנה להם אמנם זכויות קנייניות בה אך לא זכויות הכרעה שתאמו את אחוז אחזקותיהם בה. כתוצאה מכך, ברק ובכר הוסיפו לראות את החברה במידה רבה כחברה של קופרלי: הן במובן זה שהוא היה זה ששלט בה וקיבל את כל ההחלטות המשמעותיות בה, והן במובן זה שהם ראו את הכספים שהועברו אליהם מהחברה ככספים של קופרלי שהוא זה שהעניק להם אותם.
ההסכמה של בכר וברק לאורך השנים לתנאי המסחר במסגרתם התנהלה החברה
47. להלן נתייחס בפירוט לטענות התובעים ביחס לתנאי המסחר הבעייתיים שקופרלי כפה לגישתם על החברה. אולם בטרם נעשה זאת, יש לציין כי חרף עמדתם הנוכחית אודות תנאים אלה, אין חולק כי למעט עדות אודות פנייה של בכר בעל-פה לקופרלי בהקשר זה, ברק ובכר לא מחו ב"זמן אמת" בפניו של קופרלי ביחס לתנאים אלה, ולא ניסו להביא לשינוים.
ברק העיד בהקשר זה "מדי פעם ניסיתי להביע חוסר שביעות רצון מהתכתיבים של הנתבעים, אך הדבר לא עניין אותם כלל. הם המשיכו בשלהם" (ס' 8 לתצהיר ברק). הוא הוסיף כי "מפעם לפעם ניסיתי להציע דרכים אחרות, או שפעלתי כדי לצמצם את הפגיעה בחברה על-ידי ההתנהלות הזו. לצערי, כל ניסיון שלי לשנות את מצב הדברים נתקל בהתנגדות מוחלטת" (ס' 20 לתצהיר ברק). עוד טען ברק כי הוא ואביו פנו מספר פעמים לקופרלי על-מנת לשכנע אותו שהחברה תרכוש ירקות וחומרי-גלם מספקים אחרים במחירים זולים יותר, אולם נתקלו בהתנגדות לבצע רכישות שלא מקבוצת חצי-חינם בטענה ש"כסף לא יוצא מהבית" (ר' ס' 41 לתצהיר ברק). יחד עם זאת, אין בידי התובעים מסמכים או תיעוד אחר לכך שמחו בזמן אמת על תנאי ההתקשרות עם קבוצת חצי-חינם או לגבי השיחות שערכו בנושא עם קופרלי ושלום (פ' 18.6.2017 עמ' 90 ש' 1-עמ' 91 ש' 1, עמ' 179 ש' 17-עמ' 180 ש' 14).
48. העובדה שלא הוכח כי התובעים מחו ביחס לתנאי המסחר הבעייתיים לשיטתם, מכבידה עליהם, שכן היא מהווה אינדיקציה לכוונת הצדדים במועד בו הוקמה החברה ולהסכמה ביניהם בהמשך הדרך. כידוע, התנהלות הצדדים לאחר ההתקשרות בהסכם עשויה לשמש עוגן פרשני לפרשנותו. כאשר ההסכמה בין הצדדים היתה – אם בכלל – הסכמה בעל-פה, יש חשיבות גדולה לאופן בו הצדדים התנהלו לאחר מכן. במקרה דנן אין חולק כי לאורך תקופה של שש שנים בערך, עד לפרוץ הסכסוך בין הצדדים, פעלו הצדדים בהתאם למתואר בתצהיריהם. אכן, חלק מדרכי הפעולה אינן שגרתיות. כך למשל עולה מהעדויות כי כאשר החברה רכשה ירקות מתוצרת חקלאית, היה מחיר הרכישה נקבע באופן חד-צדדי ובדיעבד על-ידי תוצרת חקלאית, והצדדים לא היו מנהלים משא-ומתן לפני הרכישה אודות המחיר. יחד עם זאת, הצדדים התנהלו בדרך זו לאורך זמן, כאמור בלי שקיימת ראיה אובייקטיבית טובה לכך שבכר או ברק מחו בפני קופרלי או שלום ביחס לכך.
סיכום – האם החברה התנהלה באופן שפגע בציפיות הלגיטימיות של התובעים?
49. כפי שתואר בהרחבה לעיל, האופן בו התנהלה החברה עלה בקנה אחד עם מטרותיהם של שני הצדדים בשותפות – בעוד שקופרלי ושלום התוו את המדיניות העסקית של החברה וניווטו את פעילותה, הניהול השוטף שלה הופקד בידי בכר וברק. האחרונים קיבלו הזדמנות לעבוד בחברה, בלא שנדרשו לשאת בעלויות ובמימון שלה. לאור כל האמור, המסקנה לפיה הציפייה הלגיטימית של התובעים היתה כי הם יוסיפו לעבוד בחברה ולקבל ממנה שכר וכן יקבלו (מקופרלי) הטבות נוספות מעבר לשכרם, וכי לא היתה להם ציפייה לגיטימית ביחס לאופן ההתנהלות של החברה ובכלל זה ביחס למתח הרווחים שיהיה לה, היא מסקנה סבירה.
כזכור, טענו התובעים כי קופרלי ושלום כפו על החברה בהתנהלותם לשמש מכשיר להפקת רווחים עבור חצי-חינם בלא שהיא עצמה תרוויח דבר (ר' למשל סעיף 13 לתצהירו של ברק). ואולם, אני סבורה כי אף לו היו התובעים מוכיחים כי כך פעלו קופרלי ושלום (באופן שפגע במידה כזו או אחרת ברווחיות החברה), הרי לאור העובדה שהם לא נדרשו מעולם לממן את פעילות החברה, אחזקותיהם בחברה לא דוללו ובנוסף הם קיבלו לאורך כל התקופה שכר מלא והוגן מהחברה כנגד עבודתם בה, לא ניתן לקבוע כי ההתנהלות הזו היוותה פגיעה בציפיות הלגיטימיות שלהם.
יתרה מכך, אילו היו התובעים בוחרים לנהל את החברה תחת משטר אחר, בו קופרלי אינו מי ש"מכתיב את הכללים", היה עליהם מנגד להשתתף במימון החברה בהתאם לצרכיה בהתאם לחלקם היחסי בה, או לחילופין לשאת במחיר של דילול אחזקותיהם בהתאם להשקעותיהם של קופרלי ושלום בחברה. מאחר שהתובעים לא התכוונו להוציא כספים מכיסם לטובת החברה – נראה כי תחת משטר כזה היו אחזקותיהם בחברה מדוללות כמעט לחלוטין לאור הסכומים שהשקיעו בה קופרלי ושלום לאורך השנים. ממילא בנסיבות כאלה היו התובעים מאבדים כמעט את כל זכויותיהם בחברה כבעלי-מניות בה.
ברק ובכר ציפו אם כן שהחברה תהיה עבורם מקום עבודה קבוע, שתשלם להם שכר וכן טובות הנאה נוספות. הם לא ציפו לכך שהחברה תתנהל באופן שונה מזה בו היא התנהלה בפועל מבחינה עסקית או מבחינת אופן קבלת ההחלטות בה. ככל שהיתה סטייה מהציפיות הלגיטימיות של ברק ובכר, זו נוגעת להפסקת העסקתם בחברה. כלומר, הפגיעה הנטענת היא בזכויותיהם כעובדים של החברה ולא כבעלי-מניות בה. טענות אפשריות של בכר או ברק בהקשר זה של פיטוריהם מהחברה, היו צריכות להיטען על-ידיהם במסגרת הנכונה, ולא במסגרת של תביעת קיפוח בין בעלי-מניות.
50. סיכומו של פרק זה – התנהלות החברה בהתייחס לזכויות הצדדים לא חרגה מהציפיות הסבירות שהיו להם בעת רכישת החברה ולאחר מכן. התובעים לא הוכיחו את טענת הקיפוח שלהם בהקשר זה.
פרק ב' - האם הוכחה הסטת כספים מהחברה לחברות אחרות בקבוצת חצי-חינם?
51. כפי שהובהר לעיל, טענת התובעים מבוססת על ההנחה שתנאי המסחר שהתובעת התקשרה בהם עם הספקית העיקרית שלה – תוצרת חקלאית, כמו גם עם החברה העיקרית שלה היא שיווקה את הסלטים שהוכנו על-ידיה – חצי-חינם, היו תנאים שהוכתבו על-ידי קופרלי ושלום, וכי אלה היו תנאים גרועים שהזיקו לחברה. כפי שיובהר, אני סבורה כי דין הטענה להידחות.
התובעים היו מודעים לכך שיהיו קשרים עסקיים בין החברה לחברות בקבוצת חצי-חינם
52. בראשית הדברים יש להבהיר כי התובעים אינם כופרים בכך שהם היו מודעים לקיומם של הקשרים העסקיים בין החברה לבין החברות הקשורות לחברת קופרלי ושלום. עוד משנת 2006, כאשר החברה נרכשה, היה ברור וידוע כי אחת מהמטרות המוצהרות של רכישתה היתה לספק סלטים למרכולים של רשת חצי-חינם. כך הצהיר ברק בהקשר זה (ס' 12 לתצהירו):
"עם זאת, למען ההגינות והעמדת התמונה המלאה בפני בית המשפט הנכבד, אינני מתכחש לכך כי כולנו התכוונו שהחברה – תחת בעלותי – תפעל בשיתוף פעולה הדוק עם קבוצת חצי-חינם... כל הצדדים היו אמורים ליהנות מההסדר – אני ראיתי בכך הזדמנות להקים מפעל וליהנות מפעילותו ומרווחיו, וקבוצת חצי-חינם הייתה אמורה ליהנות מהסלטים המסופקים לה" (ההדגשות שלי, ר.ר.).
יוער כי בהתאם לאמור בתצהירו שלעיל, ראה ברק את החברה כ"חברה תחת בעלותו" קרי ככזו שהוא יכול היה לקבל את ההחלטות לגביה, ובכלל זה החלטות לגבי שיתופי פעולה שונים שלה. עוד יש להבהיר כי קיומם של קשרים עסקיים בין החברה לבין תוצרת חקלאית ולבין חצי-חינם, אינו מעיד כמובן כשלעצמו על כך כי קופרלי ושלום העדיפו את האינטרס של החברות האחרות (תוצרת חקלאית וחצי-חינם) על-פני האינטרס של החברה. למעשה, העובדה שחצי-חינם היתה אמורה – עוד מראשית הדרך – לרכוש סלטים מהחברה, היתה "עוגן" משמעותי לחברה, הן במועד בו היא הוקמה והן בכל השנים שלאחר מכן. מעבר לכך, כפי שהובהר לעיל, החברה דנן היתה אף היא חלק מקבוצת חצי-חינם, על כל הכרוך בכך.
התובעים היו סבורים כי התועלת הכרוכה בקשר עם קבוצת חצי-חינם עולה על הנזק הכרוך בכך
53. לפני שייבחנו הטענות הקונקרטיות של התובעים לגבי עסקאות כאלה ואחרות והתנאים שלהן, יש לבחון את השאלה האם מכלול הקשר בין החברה לבין קבוצת חצי-חינם היה מבחינת התובעים יעיל או מזיק. אני סבורה כי חומר הראיות מעיד על כך כי התובעים היו סבורים שהקשר הזה מועיל להם, וכי מטעם זה הם לא הפסיקו אותו – אף שהיה באפשרותם לעשות כן.
הקשר עם קבוצת חצי-חינם כלל "חבילה" של תנאים. אכן, לגישת התובעים, היה הקשר כרוך בכך שקופרלי ושלום הכתיבו להם את תנאי העסקאות עם תוצרת חקלאית ועם חצי-חינם, כאשר לטענתם היו אלה תנאים לא הוגנים וגרועים יותר מתנאי השוק. יחד עם זאת, הקשר עם קבוצת חצי-חינם כלל גם הטבות מבחינת החברה. כך למשל חברת חצי-חינם העמידה לחברה אשראי והקדימה לה תשלומים בתנאים מיטיבים (ר' ס' 27 לתצהיר שלום וכן עדותו של רו"ח שמואלי בהקשר זה פ' 21.6.2017 עמ' 106 שורות 10-18). בנוסף, תוצרת חקלאית סיפקה לחברה תנאים מסחריים מיטיבים כולל מתן אשראי לחברה לתשלום חובותיה במידת הצורך (ר' ס' 68 לתצהיר שלום, ס' 10 לתצהיר אבנר שמש). כלומר, תנאי התשלום של החברה מול תוצרת חקלאית וחצי-חינם היו מיטיבים יותר מתנאי התשלום שהחברה קיבלה מספקים ולקוחות אחרים.
מעבר לכך – וכפי שפורט לעיל, כתוצאה מהקשר עם הקבוצה, נרכשה החברה ללא כל השקעה של התובעים והיא המשיכה להתקיים ולשלם משכורות לבני משפחת בכר, אף זאת ללא כל סיכון כספי מבחינתם.
54. בכר וברק נשאלו בחקירותיהם אודות המחירים הבעייתיים לכאורה שנכפו על החברה. הם נשאלו מדוע הם לא דרשו כי המחירים ישתנו. מר בכר העיד בהקשר זה כי "במפגשים שבועיים תמיד הייתי מתריע בפניו (של קופרלי, ר.ר.) ואומר על המחירים ומספר לו כל דבר, ומוטי היה אומר אני ארים ידיים. משמעות הדבר אני ירים ידיים זה אני לא נותן לכם יותר שום דבר. תסתדר" (פ' 18.6.2017, עמ' 90 שורות 6-8). בהמשך נשאל בכר אודות העלאת מחיר הקישואים, מדוע הוא לא החליף ספק או העלה מחיר, והוא משיב פעם נוספת כי לו היה עושה כן, היה קופרלי מפסיק לדאוג לחברה. קופרלי היה אומר – כך נטען - "אני יותר לא מתעסק אתכם, לא דואג לכם, הכנסתי אתכם למערבולת הזאת ולסחרחרה הזאת, תצאו ממנה לבד" (פ' 18.6.2017, עמ' 104 שורות 7-8).
מכאן שקופרלי לא כפה על התובעים להתנהל מול חברות בקבוצת חצי-חינם. הוא הציע להם "חבילה" שכללה את הקשר הזה ובה בעת את הדאגה שלו לחברה (כאשר קופרלי אכן מימן כזכור את כל פעילות החברה). הוא לא היה חייב לעשות זאת – מה עוד שהחברה היתה גירעונית. לכן אילו הוא היה "מפסיק לדאוג לה" היה על בכר ועל ברק לשאת בהפסדים שנצברו בה (שהיו ברובם חובותיה כלפי חברות בקבוצת חצי-חינם). התובעים לא היו מעוניינים בכך שקופרלי יפסיק לממן את החברה. אילו היה להם ענין בכך – הרי גם לגישתם שלהם הם היו יכולים לדרוש מחירים ותנאים שונים. אילו היו התובעים סבורים כי יהיה עדיף מבחינתם לנהל את החברה ללא התמיכה של רשת חצי-חינם (על המחיר הכרוך בכך) – חזקה עליהם כי היו, כמנהלי החברה, חדלים לרכוש ירקות מתוצרת חקלאית, מעלים את מחירי הסלטים שנמכרו לחברת חצי-חינם – ומפסיקים ליהנות מהתמיכה של קופרלי ושלום. התובעים לא עשו כן.