* העברה לכאורה של מניות נורקם לניאוקם
בתשובה לפניות התובעות בנושא העיון טענה החברה, בין היתר, כי אין היא חייבת בהעמדת הספרים והדוחות לעיונן שכן הסכם בעלי המניות המקנה זכות למידע מורחב, בוטל כביכול על ידי ניאוקם. לדברי התובעות, ההסכם לא בוטל והוא תקף, שכן העברת המניות מנורקם לניאוקם (להלן: "העברת המניות") בוצעה בחוסר תום לב ממטרות זרות, תוך הולכת התובעות שולל והסתרת מידע שהחברה, נורקם וניאוקם היו חייבות בגילויו על פי כל דין.
מטרת העברת המניות, לדברי התובעות, הייתה למנוע בדיקה מעמיקה של המחירים בהם נמכרו מוצרי החברה לנורקם. העברת המניות נעשתה כחלק מתכנון מוקדם שנועד לנשל את התובעות מזכויותיהן. לפיכך, העברת המניות בטלה מיסודה ולחילופין ניתנת לביטול על ידי בית המשפט.
עוד הוסיפו התובעות כי נורקם לא הייתה רשאית להעביר זכויותיה על פי הסכם בעלי המניות לניאוקם. לחילופין, הזכויות לא הועברו על פי ההסכם וניאוקם לא הייתה רשאית להוציא הודעה כלשהי על פי ההסכם. לחילופי חילופין, טענו התובעות כי אף אם הועברו הזכויות על פי הסכם בעלי המניות וניאוקם הייתה רשאית להוציא הודעה כלשהי - הרי שלא קמה לה זכות לבטל את הסכם בעלי המניות בהיעדר סיבה לאחר 10 שנים בהן בעלי המניות נוהגים על פיו.
התובעות הוסיפו כי כל פניותיהן לחברה ולבא כוחה במטרה לקבל את פרטיה של ניאוקם וליצור עימה קשר נענו בהתחמקויות. בנוסף, טענו התובעות, היה על ניאוקם לעדכן את נובוטק כבעלת מניות בהבנות או בהסכמים אחרים שצפויים להתקיים בינה לבין החברה.
* החברה כמעין שותפות
התובעות טענו כי החברה היא מעין שותפות. החברה נוסדה ופעלה על בסיס יחס אישי הכרוך באמון הדדי בין המייסדים; בין המייסדים קיים הסכם לפיו יכהנו כדירקטורים ולמעט נורקם, גם יעבדו בדרג הניהולי בחברה וקיימת הגבלה על העברת המניות בחברה. לאור זאת, קיימת למייסדים ציפייה לגיטימית ליטול חלק בניהולה של החברה וליהנות בדרך זו מרווחיה מעבר לזכות לדיבידנדים, לקבל מידע לבחון את ספרי החברה ולקבל דוחות על פעילותה.
* הסעדים המבוקשים
התובעות ביקשו להורות כי העברת המניות מנורקם לניאקום בטלה ומכאן שהסכם בעלי המניות עודנו תקף. כמו כן, בקשו התובעות להעמיד לעיונן את ספרי החברה ואת הדוחות.
התובעות ביקשו להצהיר על קיפוחן ולהורות לנתבעים, ביחד או לחוד, לרכוש את מניות נובוטק בחברה במחיר המשקף את שוויין המלא באופן יחסי לשווי החברה, תוך נטרול השפעת כל קיפוח נכון למועד מעשה הקיפוח 30.10.2010, כפי שיקבע מעריך אובייקטיבי שיבחר בית המשפט.
התובעות טענו כי החברה חבה לנובוטק הפרשי דמי ייעוץ בסכום של 615,829 ₪, נכון למועד הגשת התביעה.
כמו כן, נתבע פיצוי בגין דמי הייעוץ החודשיים שלא שולמו על ידי החברה בשל פיטוריה של ז'אנה מעבודתה או הפסקת מתן שירותי הייעוץ, בסכום של 971,055 ₪ כולל מע"מ נכון למועד הגשת התביעה.
ב. טענות הנתבעים בכתב ההגנה
במסגרת כתב ההגנה העלו הנתבעים טענה בדבר חוסר סמכותו של בית משפט לדון ברכיבי התביעה המתייחסים לתביעה הכספית.
נטען, כי תביעה זו, ככל שהיא מתייחסת לז'אנה כתובעת וככל שהיא מתייחסת לתביעה על ידי נובוטק, איננה בגדר "עניין כלכלי" בהתאם להוראת סעיף 42ב לחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד – 1984 (להלן: "חוק בתי המשפט"). זאת לאור העובדה כי תביעת נובוטק בהקשר זה מבוססת על טענת נובוטק בכובעה כקבלן עצמאי ואילו ז'אנה מעולם הייתה בעלת מניות בחברה.
עוד הועלו טענות בדבר חוסר יריבות לאור העובדה כי ז'אנה איננה צד להסכם הייעוץ ולאור העובדה כי טענתה של ז'אנה בדבר הבטחה לשכר שניתנה לה על ידי דני אינה הבטחה שניתנה לנובוטק.
לגופו של עניין, טענו הנתבעים כי נסיבות עזיבת ז'אנה את עבודתה בליוור ישראל הן באחריותה בלבד. הנתבעים הוסיפו כי בשלב הקמת החברה התבקש כל אחד מהמייסדים לבחור בעצמו, מבלי שאף אחד הורה לו כיצד לפעול, האם ברצונו להחזיק במניות החברה באופן אישי ולעבוד בה כשכיר, כפי שבחר לעשות אילן, או שמא ברצונו להחזיק במניות באמצעות תאגיד פרטי עצמאי וליתן לחברה שירותים כקבלן עצמאי.
הנתבעים הבהירו כי נוכח היתרונות והחסרונות הברורים של אחת מדרכי הפעולה - הסכימו הצדדים מפורשות כי כל דרך פעולה שתיבחר על ידי מי מהם תשלול את הדרך האחרת. לדברי הנתבעים, הסכם הייעוץ שנחתם בין נובוטק לבין החברה ביום 11.7.2001 היה הסכם קבלן עצמאי. יתרה מכך, ז'אנה היוותה גורם משפיע ואחראי בקבלת ההחלטות גם מצד הקבלן, נובוטק, וגם מצד המזמין, סטרוקם, בהיותה נציגת נובוטק במועצת המנהלים של סטרוקם.
הנתבעים הדגישו כי נוסח הסכם הייעוץ עליו חתמה נובוטק זהה להסכם שנחתם מול ביוהיל ומול כמולג.
הנתבעים ציינו כי בהסכם הייעוץ נקבע כי היועץ ישמש יועץ עצמאי ולא סוכן או עובד בשכר של החברה.
עוד נקבע, כי לחברה וגם לנותן הייעוץ זכות לסיים את הסכם הייעוץ בהתראה בכתב של 60 ימים מראש.
הוראות אלו היו מקובלות על הצדדים להסכם הייעוץ וכן באופן אישי על ז'אנה, אשר הוסיפה את חתימתה להסכם.
הנתבעים הוסיפו וטענו כי ידוע להם שבין ז'אנה לבין נובוטק נחתם הסכם העסקה, במסגרתו הוסדרו יחסי העסקתה של ז'אנה כעובדת שכירה בנובוטק. לאור האמור, אין קשר משפטי בין החברה לבין ז'אנה, לא כעובדת ולא כבעלת מניות וממילא לא נעשתה כל פעולת קיפוח כלפיה.
הנתבעים הדגישו כי מעולם לא הובטח לז'אנה כי תעבוד בחברה. ז'אנה הוגדרה כמנהלת טכנית שכן נובוטק הייתה אחראית לספק שירותים בתחום הניהול הטכני.
הנתבעים התייחסו לתנאי הסכם הייעוץ לרבות התנאים הכספיים שבו. נטען, כי מעולם לא הובטח לז'אנה או לנובוטק שכר גבוה יותר או אחר מזה המפורט בהסכם הייעוץ וברור כי לא ניתן היה להבטיח זאת בתחילת דרכה של החברה. לכן, אין החברה חייבת לשלם הפרשים כלשהם לנובוטק. כמו כן, מעולם לא הובטח לז'אנה או לנובוטק כי יהא קשר כלשהו בין החזקה במניות החברה לבין המשך מתן שירותי ייעוץ לחברה.
לטענת הנתבעים, בשנים הראשונות תרם כל צד את חלקו להתפתחות החברה. עם זאת, בשנת 2008 לערך, מטעמים שאינם ברורים לחברה, החלה נובוטק להפר התחייבויותיה. החברה העלתה עניין זה בפני נובוטק באמצעות ז'אנה פעמים רבות ללא הועיל וללא מענה, לרבות בהודעת אימייל מפורטת מיום 14.7.2010. בסמוך לאחר קבלת הודעה זו, חדלה נובוטק מליתן כל שירות לחברה במשך חודש ימים בסביבות אוגוסט 2010, נוכח נסיעה ארוכה של ז'אנה לחו"ל. במהלך תקופה זו לא ניתן היה לקיים כל קשר עם נובוטק או עם ז'אנה.
בנסיבות אלו, לא נותרה ברירה בידי החברה וביום 1.10.2010 הודיעה כדין לנובוטק על סיום הסכם הייעוץ החל מיום 1.12.2010.
הנתבעים פרטו מספר טעמים אשר עמדו בבסיס ההחלטה בדבר סיום הסכם הייעוץ.
כך נטען, בין היתר, כי ז'אנה לא פעלה במשך 4 שנים למציאת חומר חלופי לחומר שנפסל לשימוש כלא תקני; נתגלו מחדלים ניהוליים של אי קיום תקשורת בתחום המקצועי בין הפונקציות השונות בתחום הטכני, ומידע חיוני שאמור היה להיות בידיעת אנשי הצוות הטכני של החברה עוכב במשך למעלה משנה.
הנתבעים הבהירו כי סיום הסכם הייעוץ נעשה כמוצא אחרון וכי מעמד נובוטק כבעלת מניות בחברה לא נפגע.
עוד ציינו הנתבעים, כי כאשר התברר כי לנובוטק אין עניין בהתנהלות החברה לא היה עוד טעם בהמשך כהונת הנציג מטעמה בדירקטוריון. לפיכך, עשתה החברה שימוש כדין בסמכות הנתונה לה לפי מסמכי ההתאגדות והעלתה להצעה את הפסקת כהונת ז'אנה כדירקטורית מטעם נובוטק.
כפי שעולה מפרוטוקול האסיפה בה נידונה הפסקת כהונתה של ז'אנה כדירקטורית, הודיעה ז'אנה כי אין לה התנגדות להפסקת כהונתה בדירקטוריון וההחלטה התקבלה כדין. פרוטוקול האסיפה הופץ לידיעת כל המשתתפים, לרבות נובוטק וז'אנה, בסמוך לאחריה. מעולם לא נטען שהפרוטוקול אינו משקף באופן מדויק את מהלך הדברים. מאז אסיפה זו לא פנתה נובוטק לחברה בבקשה למינוי דירקטור חדש ומעולם לא הביעה עניין ליטול חלק בניהול החברה.
בחודש דצמבר 2011, כשנה לאחר סיום הסכם הייעוץ כדין ובניגוד להסכמי ההתקשרות בין החברה לבין נובוטק, הגישה ז'אנה עצמה תביעה כנגד החברה בבית הדין האזורי לעבודה בחיפה (תיק ת.ע. 8428-12-11), בחוסר תום לב ובניגוד למוסכם בין הצדדים טענה ז'אנה לקיומם של יחסי עובד ומעביד בינה לבין החברה ותבעה סכום דמיוני המגיע לסך של כ- 1.2 מיליון ש"ח.
במועד ישיבת ההוכחות הראשונה הגיעו הצדדים לכלל הסכם פשרה לפיו הסכימה החברה לשלם לז'אנה סכום של 100,000 ₪, לפנים משורת הדין.
הנתבעים ציינו כי כי ז'אנה צירפה לתביעתה בבית הדין לעבודה את פרוטוקול האסיפה מיום 18.10.2010, בניגוד לטענתה לפיה רק בעת הכנת התביעה הנוכחית גילתה כי צוין בו שניתנה לה הזדמנות לומר דברה באשר להדחתה מהדירקטוריון וכי היא הסכימה לפיטוריה.
עוד טענו הנתבעים כי כל שינוי שנערך בתקנון החברה נעשה כדין, על דעת ובהסכמת כל בעלי המניות, לרבות נובוטק וז'אנה, לאחר שניתנה לכולם הזדמנות להביע עמדתם מבעוד מועד וכי התקנון החדש נשלח אליהם לצורך בחינתו ומתן הערות. מאז ביצוע התיקון האמור בשנת 2003 ועד להגשת התביעה, לא הביעה ז'אנה כל הסתייגות ממנו.
הנתבעים טענו כי נובוטק וז'אנה קיבלו בכל עת שביקשו כל נתון לו היו זכאיות מכוח היותה של נובוטק בעלת מניות בחברה.
באשר להעברת המניות מנורקם לניאוקם, טענו הנתבעים כי נורקם מנהלת פעילות מסחרית בין היתר בארצות ערב. בשל כך, כבר בשנת 2010, ביקשה נורקם להעביר את מניות סטורקם שבידיה לחברה אחות, על מנת לנתק באופן פורמלי קשר של אחזקת מניות בחברה ישראלית. ההעברה בוצעה כדין, כאשר בקשת נורקם הועברה לכלל בעלי המניות בסטרוקם מבעוד מועד, ביום 26.9.2010, בצירוף חוות דעתו של היועץ המשפטי של סטרוקם לפיה אין מניעה לביצוע ההעברה. הבקשה אושרה על ידי כל בעלי המניות, לרבות נובוטק, בהודעה בכתב שהעבירה ז'אנה לדני ביום 27.10.2010.
4. דיון והחלטה
בפתח הדברים יש להבהיר כי הגשת התביעה כתביעה למחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בת"א בתיק שלפניי – הייתה ראויה מלכתחילה רק בעניין טענתן של התובעות לפיה מתנהלת החברה בדרך של קיפוח לפי סעיף 191 לחוק החברות.
התביעה הכספית אינה בגדר "עניין כלכלי" כהגדרתו בסעיף 42 ב' לחוק בתי המשפט.
טענות התובעות בהליך הנוכחי בעניין פיטוריה של ז'אנה או הפסקת הסכם הייעוץ – רלוונטיות אך ורק לצורך בחינת טענתן בדבר קיפוח בגין עצם פיטוריה של ז'אנה או הפסקת הסכם הייעוץ ושאלת הציפייה הלגיטימית של מי מהתובעות בעניין העסקתן על ידי החברה.
אין מקום לדון בתביעה כספית הנובעת מיחסי עובד-מעביד ואף לא בתביעה כספית בגין הפרת הסכם הייעוץ שהוא הסכם למתן שרותים.
דברים אלה נאמרים באופן כללי - עוד לפני שאתייחס למהותו של פסק הדין אשר התקבל בבית הדין לעבודה בתביעה שפורטה לעיל.
עוד יש לציין, כי ניתן היה לייתר את הדיון אשר כלל שלוש ישיבות הוכחות, שכן בסופו של דבר הסכימו הנתבעים לרכוש את מניות התובעות בחברה.
יש להצר על כך שהצדדים לא השכילו להגיע להסכמה בעניין זה מבעוד מועד.
בהקשר זה יש להבהיר כי בכתב ההגנה לא הביעו הנתבעים הסכמה כלשהי לרכישת המניות. הסכמה זו, יחד עם הטענה כי אילו הועלתה הדרישה לרכישת המניות קודם להגשת התביעה היו התובעות מגלות כי אין לנתבעים התנגדות לרכוש את המניות – הועלתה בשלב הסיכומים בלבד.
כמו כן, אין מקום לטענת התובעות בסיכומי התשובה כי הכרעות שונות נדרשות להן מטעמים שונים.
בית משפט אינו אמור לעסוק בשאלות תיאורטיות. לכן, ההכרעה תינתן אך ורק בנושאים הרלוונטים לפסק הדין ולשאלות שנותרו במחלוקת, תוך התייחסות לעובדה שכבר ניתנה הסכמה לרכישת המניות ואין צורך לדון בסעד ההיפרדות ובדרך הראויה לבצע היפרדות זו.
א. המסגרת הנורמטיבית לטענות הקיפוח
התובעות העלו, כאמור, טענות שונות בדבר קיפוחן על ידי מי מהנתבעים.
סעיף 191 לחוק החברות המעגן את עילת הקיפוח קובע כך:
"(א) התנהל ענין מענייניה של חברה בדרך שיש בה משום קיפוח של בעלי-המניות שלה, כולם או חלקם, או שיש חשש מהותי שיתנהל בדרך זו, רשאי בית-המשפט, לפי בקשת בעל מניה, לתת הוראות הנראות לו לשם הסרתו של הקיפוח או מניעתו, ובהן הוראות שלפיהן יתנהלו ענייני החברה בעתיד, או הוראות לבעלי-המניות בחברה, לפיהן ירכשו הם או החברה כפוף להוראות סעיף 301, מניות ממניותיה".
המונח "קיפוח" אינו מוגדר בחוק והתפיסה הרווחת היא שמדובר בעילה רחבה אשר גבולותיה גמישים ועשויים להשתנות בהתאם לנסיבות הקונקרטיות.
(ראו ת"א (י-ם) 7438/05 בתיה אחזקת נכסים ואח' בע"מ נ' קרן טוקטלי ואח' (פורסם בנבו, 4.1.2007); ע"א 2699/92 בכר נ' ת.מ.מ תעשיות מזון מטוסים (נתב"ג) בע"מ (פורסם בנבו, 2.6.1996)).
הפסיקה הדנה בבחינת המונח קיפוח קבעה כי קיפוח מתקיים כאשר המשאבים בחברה מחולקים בצורה בלתי הוגנת בין בעלי השליטה בחברה לבין בעלי מניות מיעוט בה, או במקרים בהם נפגעות הציפיות הלגיטימיות של הצדדים (ראו: ע"א 8712/13 אדלר ואח' נ' לבנת (פורסם בנבו 1.19.15) (להלן: פס"ד אדלר); ע"א 2773/04 נצבא חברה להתנחלות בע"מ נ' עטר, פ"ד סב(1) 456 (2006) (להלן: "פס"ד נצבא"); ע"א 9014/03 אברהם גרינפלד נ' שמעון לסר (פורסם בנבו, 14.12.2006); ע"א 275/89 דוידזון נ' אורנשטיין, מו (1) 125, 131 (1991) (להלן: "פס"ד אורנשטיין").
עוד קבעה הפסיקה כי בחינת עילת הקיפוח הינה בחינה אובייקטיבית במסגרתה נבחנת התוצאה. מניעי הקיפוח אינם מכריעים בהקשר זה, שכן מטרת החוק אינה להעניש את המקפח אלא להעניק סעד למקופח (ראו למשל: בש"א 17402/04 כתבן נ' אוצר מפעל ים בע"מ (פורסם בנבו, 10.9.2007)).
זאת ועוד, קיפוח יתקיים כל אימת שתהיה פגיעה בציפיות הלגיטימיות של הצדדים, אפילו אין בהתנהגות המשמשת בסיס לתביעה משום הפרת זכות המוקנית לבעל מניות במסמכי היסוד של החברה (פס"ד אורנשטיין; פס"ד נצבא).
במסגרת עילת הקיפוח, הנטל המוטל על התובעים הוא להוכיח באופן לכאורי קיומו של קיפוח. אם עמדו התובעים בנטל זה, עובר נטל ההוכחה לשכמם של הנתבעים (ע"א 2718/09 "גדיש" קרנות גמולים בע"מ נ' אלסינט בע"מ (פורסם בנבו)).